המלחמה המתנהלת היום בעזה ובצפון היא מהדורה נוספת של עימות ארוך שנים, בהבדל אחד. משך העימות שבר כל שיא קודם, כולל של מלחמת יום הכיפורים.
אתמקד בצפון ובמקום הולדתי ומגוריי, קריית שמונה. ההחלטה לפנות אותנו היתה נכונה, והתקבלה כשהחשש לפגיעות בנפש וברכוש היה אמיתי ומיידי.
בימיה הראשונים של המלחמה עוד שמרו ראשי היישובים על איפוק. אני מניח שזה נבע מההפתעה ומההלם שבהם היינו שרויים. אבל ככל שנקפו הימים והחודשים, איבדו חלק מהם את שלוותם עד שהגיעו לאובדן עשתונות מוחלט. התבטאויותיהם הפכו פחות ופחות אחראיות, ובמקום להבין את גודל השעה, לגלות מנהיגות ולתמוך בעשרות אלפי התושבים המפונים - הם הפכו לחלק ממקהלה בכיינית ומתקרבנת, תוך כדי שהם "מורידים" לתושבים במקום להרים להם.
התושבים שפונו יחזרו (ברובם) הביתה בתום המלחמה. ומה יאמרו להם אז ראשי הרשויות שהבהילו אותם ופגעו במורל ובכוח העמידה שלהם? הרי הם, ולא אחרים, יצטרכו לטפל בילדים הפגועים, להשיבם למוסדות החינוך ולמסלול חיים רגיל, לוודא שפרנסתם של ההורים לא תיפגע ועוד. הוואקום שהותירו ראשי הרשויות התמלא בשלל קבוצות ויחידים, שהכתירו עצמם כדוברי התושבים - ולא היא.
במקרה הטוב הם דואגים לאינטרסים שלהם, ובמקרה הרע, הם גורמים לממשלה שלא תעמוד בחובתה לשקם את הצפון. רוב התושבים שפונו לבתי מלון והתפנו עצמאית מקבלים מהמדינה תשלום הוגן לקיום סביר, ולכן קל להם יותר לאפשר כושר תמרון לממשלה ולצה"ל בהתמודדות עם הסכנות בגבול הצפון.
המשותף לכל התושבים הוא שתנאי הסף לחזרתם הביתה יהיה ביטחון מפני שני איומים; הראשון - נטרול אפשרות פגיעת טילי נ"ט, והשני - נטרול מוחלט לכל אפשרות של כניסת מחבלי כוח רדואן לישובים. זה תנאי בל יעבור לשיבה הביתה.
העדיפות להשגת המטרה היא באמצעות הסכם עם ביטחונות פלדה (ולא בנוסח 1701) - ולא, צה"ל יידרש לפעול. אנו התושבים נחזיק מעמד מחוץ לבתינו גם בזכות התמיכה והמימון של המדינה, והממשלה תמצה עד תום את ההליך המדיני. ובאשר לראשי היישובים: שידברו פחות, ואם כבר, ש"ירימו" לתושבים ויחזקו את כוח העמידה שלהם.
הכותב הוא תושב קריית שמונה