שלשום לפני שנה, ב-15 במאי 2023, סיים ראש הממשלה בנימין נתניהו ארוחת דגים במרינה של אשקלון. תוך כדי הוא הצליח ללכלך לעצמו את החולצה ולהתבדח עם סובביו ("מזל ששרה לא רואה את זה"). בחוץ, על המזח, נתקל בניר דבורי ונתן לו ראיון קצר. קטע ממנו עלה אתמול אצלי בטוויטר וגם בתוכניתו של רפי רשף: "אנחנו רואים כל מי שמתכנן לפגוע בנו, לרצוח את אזרחינו, לפגוע בערינו, כיעד לגיטימי לפגיעה בכל עת", הצהיר נתניהו.
מה זה אומר?, שאל דבורי, שאסד, נסראללה ואפילו סינוואר לא יכולים לישון בשקט עכשיו? "אני חושב שהם מתעוררים בלילה במחשבות נוגות", השיב ראש הממשלה. עד כדי כך?, הקשה דבורי, "את זה תצטרך לבחון לאורך זמן", ענה נתניהו בארשת ניצחון.
ובכן, חלפה שנה. 10 מיליון ישראלים מתעוררים בלילה במחשבות נוגות. המדינה שלהם על הברכיים. האימפריה הישראלית נתפסה במערומיה. לראשונה מאז מלחמת השחרור, הצליחו אויבי ישראל לכבוש בסיסים וישובים בדרום ולגרום לממשלת ישראל לפנות חבל ארץ נרחב בצפון. השמדת הערך שעברה ישראל תוך זמן קצר היא חסרת תקדים. מזכירה את מה שאירע לרוסיה של פוטין לאחר פיאסקו הפלישה לאוקראינה. אלא שאנחנו לא רוסיה. פוטין מתאושש עכשיו ומאיים שוב על חרקוב. יש לו עומק אסטרטגי, יש לו עתודות אינסופיות, יש לו זכות וטו. לנו יש את נתניהו.
אנחנו לא מתאוששים. מי שמתאושש זה יחיא סינוואר. אי אפשר לא להיזכר שוב בנבואתו המדהימה של יצחק שמיר, שכינה את האחראי לכל זה "מלאך חבלה" לפני שלושה עשורים. ההרס שהמיט נתניהו על ישראל בכל התחומים הוא בלתי נתפס וחסר תקדים. הוא פירק את המרקם החברתי, את הסולידריות, את האחווה הישראלית. הוא פירק את הכלכלה. הוא לא נוקף אצבע מול התפרקות האקדמיה. הוא מוביל להחלשת מנועי הצמיחה כמו ההייטק והטכנולוגיה. הוא הופך את ישראל למדינה מצורעת. הוא השמיד את ההרתעה.
הוא רשום כקברניט האחראי העליון (ראש ממשלה) בכל האסונות הגדולים ביותר שפקדו אותנו, מהשריפה בכרמל דרך מירון בואכה ה-7 באוקטובר, אבל הוא לא מוכן לקבל אחריות, הוא לא מוכן להסיק מסקנות, הוא לא מוכן ליישם את מה שהמליץ בזמנו לאהוד אולמרט. הוא לופת את קרנות המזבח, הוא נצמד למושכות השלטון והוא חוטף מדינה שלמה בדרך לתהום. סביבו עדת גמדים נפחדים, חסרי חוליות, מצפון או אומץ, שמשתפים פעולה עם כל זה. ההיסטוריה תשפוט גם אותם.
הכל מתחיל ונגמר ב"נצחון המוחלט". הסיסמה הנבובה שטבע נתניהו לאחר שהתאושש מהמרה השחורה והשיתוק המיוזע שבהם לקה בשבת, ה-7 באוקטובר 2023, משעות הבוקר ועד למחרת. הוא חיפש משהו קליט שיתנגן טוב ויחזיר אליו את חסידיו המשוטים. חיפש, ומצא. הוא תמיד מוצא סיסמאות קליטות. חבל שהאיש לא פתח בזמנו משרד פרסום בבוסטון. "חזק מול חמאס", זוכרים? או "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל". כל הסיסמאות המקושקשות של פעם, שהתפרקו תוך כדי תנועה.
אז מה הבעיה עם הניצחון המוחלט? אין בעיה, למעט העובדה שאין דבר כזה. לא קיים. אשליה. הזיה. מקסם שווא. פאטה מורגנה. לא צריך להיות היסטוריון צבאי כדי לדעת את זה. בסיס טרור ענק שנבנה לאורך עשורים, בתוך אוכלוסיית מיליונים אוהדת, עם רשת המנהרות האדירה בעולם, עם מאגרי תחמושת ומזומנים, עם עשרות אלפי לוחמים קנאים המוכנים להקריב את חייהם והנהגה נחושה וצמאת דם, לא מוכרע בבליצקריג או מהלכי בזק. כדי להכריע את עזה, צריך אורך נשימה, צריך סבלנות, צריך התמדה. זה לוקח זמן.
איך אני יודע את כל זה? פשוט: היה לנו סיפור דומה, רק הרבה יותר קל, ביהודה ושומרון. מבצע "חומת מגן" החל לפני 22 שנה בערך. השלב הראשון שלו נמשך מעל ארבע שנים. כן, בסוף הצלחנו לייבש את הים בכפית ואז הפעלנו את מכסחת הדשא המפורסמת. המבצע הזה נמשך עד היום. הטרור הוכרע, אבל לא הודבר. לוחמינו מבקרים בקיניו מדי לילה. זה מתאפשר כי ביו"ש יש רשות פלסטינית שדואגת לכל השאר, למעט ביטחון. היא מקיימת שיתוף פעולה בטחוני עם כוחותינו. זו עובדה.
כשצה"ל נכנס למחנה פליטים כלשהו, המנגנונים של הרש"פ מנתקים מגע. זהו סוג של דו-קיום מוזר בין שליטה אזרחית משודרגת של הפלסטינים עצמם, לבין אחריות בטחונית חודרנית ולא מתפשרת של ישראל. סוג של קומבינה שנוצרה בתוך נסיבות שאף אחד לא תיכנן, אבל התוצאות סבירות. עובדה: אף אחד בישראל (חוץ מהפירומנים הקבועים) לא חושב שצריך לבטל עכשיו את ההסכמים עם הרש"פ ולפזר אותה לכל רוח. להיפך, ממשלת הימין על מלא-מלא הנוכחית נקטה באחרונה בכמה אמצעים דחופים כדי לסייע לרשות לשמור את הראש מעל המים. הסיבה: קריסת הרשות נתפסת, גם במוחו הקודח של בנימין נתניהו, כקטסטרופה. גם זו עובדה.
אותו דבר, רק בתוצאות הרבה פחות טובות, אירע במקומות נוספים בעולם: לקח חודשים ושנים להכריע ערי טרור כמו מוסול, רקה, פלוג'ה וכו'. ערים קטנות בהרבה מעזה. ערי טרור פחות מסוכנות, פחות מאומנות, מזויינות וחפורות מעזה. מולן התייצבה קואליציה בינלאומית אדירה בהנהגת ארה"ב, עם לגיטימציה מלאה, עם אין סוף חימושים, מודיעין, טכנולוגיה וכוח אדם. ועדיין, זה לקח עידנים. וגם אחרי שזה נגמר, זה לא נגמר. עובדה: המאמץ האמריקני באפגניסטן ובעירק נחל תבוסה קשה.
מלחמות מהסוג הזה מצריכות זמן, סבלנות ונחישות. גם אחרי שהאויב מוכרע, הגחלים ממשיכות ללחוש, הקינים ממשיכים לרחוש, נדרשת עבודה מתמדת. מה שנתניהו עשה עם ה"נצחון המוחלט" שלו, זה בנה ציפיות, הבטיח הבטחות סרק ויצר מצג שווא של המצב. טיפס על עץ שממנו הוא לא מסוגל לרדת. זו אינה הפעם הראשונה. הוא עושה את זה כל הקריירה שלו. אלא שהפעם, זה קטלני. זה מסוכן. זה קיומי.
בתכלס, "מר ביטחון" הוא האדם הרופס ביותר שנבחר כאן לתפקיד ראש הממשלה. המפוחד ביותר, המבוהל ביותר, התבוסתן ביותר. הגדיר את זה מצוין אריאל שרון בזמנו, כשאמר "נתניהו הוא, אה, אדם לחוץ ונלחץ, בכל מקרה של לחץ הוא נלחץ מיד, הוא נתפס לפאניקה ומאבד עשתונות. כך ראיתי אותו לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. זה נתניהו. אדם שנתפס לפאניקה ומאבד עשתונות. כדי לנהל את המדינה הזו, לעמוד בבעיות המורכבות והקשות ביותר שישנן, אתה צריך פה את הדברים הבאים: שיקול דעת ועצבים של ברזל. את שני הדברים האלה, אין לו".
זה בלט כשנתניהו פתח את מנהרת הכותל ופרצו מהומות הדמים. איך נבהל, איך הזיע, איך מיהר לוושינגטון, למצוא שם את החבר החדש שלו, ערפאת. או כשהורה (בניגוד להמלצות) לחסל את חאלד משעל בירדן. איך נבהל, איך רעד, איך הזיע, איך שחרר את אחמד יאסין ועוד לא מעט רוצחים ושלח את האנטי-דוט עם דני יתום, אפרים הלוי ואריאל שרון לעמאן, כדי להציל את משעל. איך תפס רגליים קרות בכל סבב ברצועה מול חמאס. איך ניסה לחמוק בכל הכוח מפעולה משמעותית כלשהי ב"צוק איתן", ונכנע לנדנודיו האינסופיים של נפתלי בנט, שכמעט אכף עליו פעולת מנהרות כלשהי. ויש עוד דוגמאות רבות מספור.
המגוחכת ביותר קשורה לשרון עצמו: ליל ה"פוטש בננה", כשנגד שרון וההתנתקות התארגנה חבורת מורדים בליכוד, שמנתה רבים. מורדים נוספים שמרו על פרופיל נמוך, ממתינים להצטרפות נתניהו כדי לצאת מהארון ולהפיל את ההצבעה המכרעת על ההתנתקות. נתניהו התלבט. שרון ישב במליאה ולא זז. כמו פסל ספינקס עתיק. נתניהו התרוצץ, הזיע, החליט והתחרט, בעוד הזמן להצבעה המכרעת הולך ואוזל. אנשיו של שרון היו מודאגים. הם ידעו שהכל תלוי על חוט השערה. אל תדאגו, אמר להם שרון. צריך לטפל בביבי, אמרו לו. ביבי יטפל בעצמו, ענה להם.
ואכן, ברגע המכריע, כשמזכיר הכנסת הקריא את שמו, חפז נתניהו לתוך אולם המליאה, סתור שיער ומיוזע, והכריז "בעד". כך עברה ההתנתקות. בזכותו. זו היתה רק אחת מארבע הצבעות חשובות בהן השתתף ותמך. ומי מכם שטוען עכשיו שעיקר הביקורת צריכה להיות מוטחת בשרון, מי שיזם והביא את ההתנתקות, צריך לקחת בחשבון ששרון לא היה נותן למפלצת חמאס להתנפח לממדים כאלה בעזה. בחיים לא. הוא היה חורק שיניים, מתאפק, אבל בסוף פועל. בדיוק כפי שעשה בחומת מגן. אצלו יחיא סנוואר לא היה מקבל 30 מיליון דולר במזומן בחודש. אני בספק אם היה משתחרר מהכלא.
במזרח התיכון יש עכשיו שלושה מנהיגים בבונקר. אמיתי או וירטואלי. הראשון הוא חסן נסראללה. למרות הפאסון והפסאדה, מנהיג חיזבאללה עדיין חושש לחייו ויודע שהוא במקום גבוה בבנק המטרות של חיל האוויר. כמעט ולא מסתובב באוויר הפתוח, נע בחשאי, שומר על איפול מוחלט סביב תנועותיו. השני הוא יחיא סינוואר. זה ידוע. האיש תחוב במנהרה כלשהי כבר 7 חודשים, אבל די מבסוט מעצמו. השלישי הוא בנימין נתניהו. ראש ממשלה שמפחד מעמו. לא הגיע לטקס החיילים המצטיינים בבית הנשיא, לא הגיע לחידון התנ"ך, לא הגיע לפרס ישראל. שלח כל מיני סרטונים מגוחכים של רעייתו ושלו. וכמובן, הברכה המצולמת המסורתית בטקס המשואות, בו לראשונה מאז קום המדינה, לא השתתף קהל.
נתניהו חושב שהוא יכול להפוך את סביבתו לשטח סטרילי באופן קבוע. אין לו אומץ להתייצב מול בני עמו. הוא לא יכול לשאת את העובדה שיטיחו בפרצופו את האמת. את העובדות. את האסונות שהמיט על המדינה. הפחדן הזה לא מגיע לקרסוליו של קודמו, נפתלי בנט, שעמד בטקס יום הזיכרון בראש מורכן והאזין, בסבלנות, לפרץ ארוך מאוד של מחאה וצעקות מצידן של משפחות שכולות. "אתן משפחות שכולות, אתן קדושות", אמר בנט. פניו היו מעוותות בכאב, אבל הוא עמד שם. לא ברח.
חסידיו של נתניהו התמוגגו השבוע מהתרגיל המבריק שעשה לבני גנץ בעניין הגיוס. איזה קוסם. איזה גאון. במקום להעמיד הצעת חוק מקומבנת כלשהי שתיפסל ע"י גנץ, תידחה ע"י גלנט ותיפסל בבג"ץ, הודיע נתניהו שהוא יקדם את החוק שעבר בממשלה הקודמת, של גנץ. האופוריה נמשכה רבע שעה בערך. אחרי שהקסם התפוגג ונשאר רק הריח, התברר שאי אפשר להחיל על החוק ההוא דין רציפות, שהוא היה רק חוק שמיועד לגישור בתקופת ביניים, שהוא לא קשור למתווה הגיוס המעודכן שגנץ הגיש אחרי ה-7 באוקטובר והכי חשוב, שעם או בלי גנץ מדובר בעוד קומבינה באושה שלא תביא חרדים לצה"ל אבל כן תשאיר חרדים בקואליציה.
מה שאנחנו חווים עכשיו, זו תוצאה ישירה של ה"תרגילים המבריקים" של נתניהו. הוא חי מתרגיל מבריק אחד למשנהו. תמיד יידע לחלץ משרוולו עוד תרגיל כדי להיחלץ מעוד מבוי סתום ולהשאיר את כל הכדורים באוויר. אלא שהתרגילים הללו הם תרגילי סרק. אין בהם מעשה ממשי, אין בהם קבלת החלטות חשובות, אין להם שום קשר עם הצורך לנהל מדינה ולבצר אותה. במקום להערים על יחיא סינוואר, הוא מערים על בני גנץ. במקום לטפל בנסראללה, הוא מטפל בגלנט. במקום להשקיע את האנרגיה באויבי ישראל, הוא משקיע אותה ביריביו הפוליטיים. במקום לחשוב 24/7 על הגנת המדינה והישרדותה, הוא חושב אך ורק על הגנה עצמית והישרדותו.
האיש שאחראי לרוב-רובה של מדיניות ה"הכלה" ההרסנית שאפשרה לנסראללה לבנות מפלצת בצפון ולסינוואר לחקות אותו בדרום, הוא נתניהו. אולמרט היה האחרון שניסה לטפל בשתי החזיתות הללו, בהצלחה לא מבוטלת. שרון, לפניו, טיפל בטרור הפלסטיני. נתניהו טיפל בעצמו. משימתו האחת והיחידה היתה להשאר בשלטון. הוא הצליח. הוא נשאר בשלטון. בקצב הזה, בקרוב לא יהיה לו במה לשלוט. וכמו תמיד, את החשבון שילמה המדינה. התוצאות הישירות של תרגיליו המבריקים והתחמקויותיו האגדיות, מפוזרות עכשיו סביבנו.
הגענו ליואב גלנט. השבוע הוא יצא, בפעם השניה, להגנתה של המדינה מפני נתניהו. הוא שיגר אזהרה אסטרטגית שניה, אחרי הפעם הקודמת שבה פוטר לרגע ע"י הטרלול הנתניהואי, ונשאר בתפקידו כשהתברר שתיכף הכיסא נופל. הפעם, הדילמה של נתניהו היתה קלה יותר. הוא ידע שאסור לו לפטר עכשיו את גלנט. הוא יפטר את גלנט בהמשך. אם יהיה המשך.
גלנט מרוויח את המחמאות שלו ביושר. בצוק העיתים, הוא היחיד בקואליציית נתניהו שמצויד בהכנה לעמוד שידרה. אני מביט על אנשים כאבי דיכטר, ניר ברקת, ישראל כץ, יולי אדלשטיין ונוספים, ושואל את עצמי מה עובר להם בראש. מה הם מתכננים לספר לדורות הבאים. איך הם מתכוונים לתרץ את החרפה והאם הם סבורים שאפשר יהיה לרחוץ את הכתם, לטהר את השרץ, לנתק את החיבור למה שקרה כאן בשנים האחרונות. הם מבינים היטב את המצב. הם יודעים את סכנותיו. הם מייחלים להיעלמותו של נתניהו, משפחתו המטורללת ופמלייתו המעורערת מחיי המדינה, אבל הם לא מוכנים לנקוף אצבע כדי שזה יקרה. הם חתומים על מה שקרה ומה שיקרה כאן, לא פחות ממנו.
באופן יחסי, גלנט הוא גיבור ישראל. אם נשווה אותו לערימת גמדי הגינה שסביבו, הוא מגדלור של אומץ והקרבה. אלא שבעולם מושלם ומדינה מתוקנת, אפשר היה לבוא לגלנט בטענות. לשאול אותו, למשל, מה עמדתו בנושא הגיוס. הוא שר הבטחון. אין לו הצעה? אין למערכת הבטחון טיוטת חוק גיוס? איך זה יכול להיות? למה הוא מחכה שיגישו לו חוק מוסכם על כולם? למה הוא לא יוזם חוק כזה? הוא האחראי על המערכת, לא? הוא לא מזכ"ל האו"ם. הוא זה שמופקד על הצבא. זה כולל את הגיוס. הוא לא מערכת VAR ולא השופט. הוא החלוץ המרכזי. שיבקיע.
כנ"ל בנושא המלחמה. מה שגלנט אמר בנאומו ביום רביעי היה פשוט: אנחנו במלחמה קשה, מלחמת קיום, וראש הממשלה מקבל במהלכה החלטות פוליטיות. הוא מונע משיקולים פוליטיים. כן, זו הייתה משמעות דבריו של גלנט. הוא יודע שצה"ל נכנס שוב לג'בליה ושוב לזיתון וייכנס שוב למקומות אחרים, ואחר-כך יצטרך להכנס אליהם שוב, ובדרך נקבור עוד ועוד חיילים, והוא יודע שאין לזה תוחלת ואין לזה סיבה ואין לזה הגיון. הוא יודע שזה לא יוביל ל"נצחון מוחלט", אלא לדשדוש ולביצה נוסח לבנון או וייטנאם. המסקנה שלו היא לשאת נאום לאומה. אבל הוא שר הבטחון. הוא צריך להתמקד במעשים, לא בדיבורים. הוא, וגם הרמטכ"ל, צריכים לדפוק על השולחן בקבינט ולהבהיר שהם לא שולחים חיילים להיהרג במשימות חסרות תוחלת, עד שהממשלה לא תקבל החלטות אמיתיות שיכללו גם מנגנון אמיתי לסיום המלחמה.
רוצים ממשל צבאי ישראלי? בבקשה. לא רוצים? אז אנא מכם, אלטרנטיבה. לא עוד דחיות, לא עוד גרירת רגליים, לא עוד משיכת זמן. שר הבטחון הוא מיופה הכוח של הממשלה להפעלת צה"ל. הוא צריך להפעיל את כוחו. לא טוב להם? שיפטרו אותו. נדמה לי שגלנט לא יזיל דמעה אם יקבל שחרור מממשלת האסון הזו.
בינתיים, ישראל מוותרת על חבל ארץ בצפון. דבר כזה לא היה כאן. שר הפנים משה ארבל ישב אתמול עם אנשי קרית שמונה ושמע מהם נתונים מבהילים. מתברר ש-12% מתושבי העיר כבר החליטו להשאר לגור בטבריה. כל השאר מפוזרים בעשרות נקודות ישוב לאורכה ורוחבה של המדינה ועל פי הערכות, סביב 40% מהם לא מעוניינים לחזור הביתה. הם מיצו את החוויה. הם הופקרו לנפשם וזה די נמאס להם.
צה"ל מנהל מערכת התשה נגד חיזבאללה, בהצלחות והישגים לא מבוטלים. הצבא עושה את המקסימום בתוך הנסיבות והמגבלות שהוטלו עליו. אלא שגם הצד השני לא פראייר. אחרי שהכל ייגמר, אם אי פעם נגיע לזה, צריך יהיה למצוא פתרונות לכמה הפתעות שהכין לנו חיזבאללה: יכולת הנ"ט המשופרת שלו, שמבוססת כנראה על פיתוח עצמי (או איראני) של טיל מסוג "גיל" שפיתחה ישראל. הם כנראה שמו יד על טיל כזה במלחמת לבנון השניה או אחריה והצליחו לייצר משהו דומה.
זו אינה פרקטיקה חדשה. האיראנים בונים את הכטב"מים שלהם על בסיס כלים ישראלים, וגם הטורקים. כך או אחרת, הטיל הזה מאפשר לחיזבאללה לשגר אותו מעבר לקו הראיה, מאחורי גבעה או הר, כשהוא מצוייד בניווט טלויזיה ומגיע למטרתו בדיוק רב. בעיה נוספת שאין כרגע לחיל האוויר פתרון משביע רצון נגדה, הם הכטב"מים הקטנים, אלה שנושאים כמות חומר נפץ קטנה, אך מספיקה ליצירת נזק משמעותי. ישראל הוכיחה בזמן האחרון שהיא כמעט לא חדירה לאיומים בליסטיים משמעותיים, אבל די חדירה לאיומים פשוטים יותר, חכמים פחות, אבל כואבים לא פחות.
אנחנו נכנסים לימי ההכרעה. גורלו של חוק הגיוס וגורלה של ממשלת האסון יוכרעו בחודשיים הקרובים. גם גורל המלחמה. נתניהו פושט רגל בכל החזיתות, בכל התחומים, בכל הנושאים. גם הביביסט המושבע ביותר לא יידע לנקוב בהישג אחד, בודד, גלמוד, של הממשלה הזו. הכישלונות והמחדלים שלה מרוחים סביבנו מכל עבר וממשיכים להיערם.
מעל כל זה, ממשיכים ליפול חיילים. בדרום וגם בצפון. כשאתה סוקר את רשימת הנופלים הטריה, אתה נתקל בלא מעט שמות של חיילים צעירים, חלקם סיימו טירונות זה מכבר. הם לא אמורים להיות מושלכים לחזית במהלך הטבעי של הדברים, אבל איפה אנחנו ואיפה מהלך טבעי כלשהו. צה"ל מותח את מצבת כוח האדם שלו באופן מקסימלי. בבוא העת, נצטרך לבוא חשבון עם כל האחראים (ויש רבים) לצמצום הזוחל של הצבא לאורך שנות דור.
כך או אחרת, בינתיים הפתרון הוא העלאת גיל הפרישה ממילואים באופן חד, הארכת השירות הסדיר באופן גורף, העלאת מספר ימי המילואים השנתיים ללוחמים וקצינים. במילים אחרות: הכבדת הנטל על אלה שנושאים בו 76 שנה.
הפתרון של ממשלת נתניהו למצב הזה? פשוט. שלא לומר אלמנטרי: ממשל צבאי בעזה וחוק השתמטות. למי ששכח: ממשל צבאי פירושו עשרות מיליארדים מתקציב המדינה שיישאבו כל שנה לצורך אחזקת וניהול הרצועה, ואלפי, או עשרות אלפי חיילים שיוצבו שם. מאיפה ניקח את הכסף? מאיפה נביא את החיילים? מה זה משנה עכשיו. נגיע לגשר, נעבור אותו. הסטטיסטיקה מוכיחה שנתניהו ישלוף שוב, ברגע האמת, תרגיל מבריק כלשהו.