נגמרו - בינתיים - הימים הגדולים; פסח ויום העצמאות של החירות שהכזיבה, חלפו ימי המוות של השואה והזיכרון. שאינם זיכרון כלל אלא הוויה חיה וקיימת. או ליתר דיוק מתה וקיימת. נגמר. אפשר לחזור לשגרת הימים הקטנים.
כל השמחות של החודש האחרון היו מאולצות. המילים נותרו ריקות, לא יכולות להכיל את מנעד התחושות וההרגשות. רק ההד של חורבני העבר עוד רועם: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם", "אֵין מְנַהֵל לָהּ" וכזו היא ממשלתו של הלא-מנהל: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים. כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".
איך מתוך כל אלה רוקחים תקווה? האם היא בכלל אפשרית. התקווה לא רק שהיא אפשרית, היא קרובה מתמיד. דווקא משום שהכל קרס, הכל חייב להשתנות. תקווה לא יכולה להיוולד כשלכולם טוב ונח. נוחיות היא מזון השמרנות והשיתוק. לקבע, לא לגעת, לא להגיד, לא להזיז כלום. כדברי האמירה האמריקאית הרדודה "אם זה עובד למה לתקן". תקווה יכולה להיוולד רק במקומות מקולקלים. או בקרבם של מי שמבינים שמראית עין של תקינות היא רק כיסוי לרקב עמוק וממאיר שחובה לכרות ולהסיר.
עד היום התקוטטנו רק על מאבקי המשנה
כזו הייתה ישראל. חוויה של המְרוּצים מעצמם. במידה מסוימת של צדק. לכל אחד מדורות ישראל היה טוב יותר מכל הדורות הקודמים. עוצמה, מוניטין, נוחיות, גאווה, איכות חיים וחירות. ובעיקר תחושה עמוקה של ביטחון פיזי, כוחנו ועוצם ידנו. בשונה מכל דורות ההיסטוריה היהודית הארוכה. גרורות הקנאות הימנית נתפסו כלא יותר מאשר סהרוריות שתפקע עם עלות השחר. גנבנות נתניהו הוכלה כעלות של כרטיס כניסה למועדון הליגה האחרת. הכיבוש הועלם כמעשה קסמים. והמחלות הכרוניות נבלעו ברעשי הרייטינג של תכניות מטמטמות מח. רעלני בוטוקס הוזרקו היישר אל מרכזי הכיעור הלאומי.
המהפיכה המשפטית - מי זוכר - הקריסה את כל האיזונים השיקריים שהחזיקו את המבנה הישראלי. היא הבטיחה חלומות שווא ליוזמיה ועוררה סיוטי יום ולילה במתנגדיה. הבטחון העצמי היהיר התחלף בפחד פנימי אמיתי.
אחריהם שחטו אימי אוקטובר גם את הבטחון החיצוני. וכך הגענו ליום ההולדת של המדינה כשאנחנו חסרי בטחון פנימי וחיצוני. כשהממשלה נוספה גם היא על שונאינו ואחראית על יישומו של עוד פסוק: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה".
שתי החזיתות - זו של הפנים וזו שמבחוץ - מחייבות שינויים מפליגים. המפתח לשינוי חיובי, שאינו עוד מהיאוש והמועקה, טמון בהבנת העומדים בפנינו. ומי שיבין - ינצח. עד היום התקוטטנו רק על מאבקי המשנה: השיוויון, הדמוקרטיה, השלום. כל אלה הם תוצאות ותוצרים של המאבק הכי חשוב, הכי קשה שאין אקטואלי ממנו. זה שכולם יודעים על קיומו ודווקא משום כך בורחים ממנו. מלחמת הדת הישראלית.
החלופה השלמה: המחנה החילוני
מסתבר שהחזית הפנימית והחיצונית מאוחדות ודומות מאד: יש מכנה משותף בין סמוטריץ וסינואר, בין בן גביר והנוח'בות. אלה ואלה נלחמים בערכי המערב, בנציגיו ובמבנים החברתיים הנגזרים ממנו. והכל בשמה של אמונה דתית פשטנית וצרת אופקים להחריד. בדרך לניצחון המוחלט על המערב הארור הם משכללים את מיומנותם במלחמות פנימיות משסעות ובאכזריות חיצונית חסרת חמלה. ובמקום שהם נגמרים אנחנו חייבים להתחיל.
כדי להציב נגדם חלופה שלימה ומגייסת צריך מכנה משותף ששוזר את כל הפעולות וההתארגנויות לכלל שלם אחד. ויש כזה: החילונות. כל שאר המאבקים והנושאים הם נגזרות של רעיון החילון ותודעת החילוניות.
המחנה שיתייצב מולם, יבלום, יהדוף ובסוף יביס אותם רק אם יבין שמול הזהות הדתית חובה להציב חלופה מוחצת לא פחות - חילונות טהורה. אין דמוקרטיה בלי חילונות. אין שיוויון וצדק אזרחי בלי הבנה מלאה שחילונו של המרחב הציבורי וחירותו המלאה של היחיד הם אבני היסוד מהם נבנית חברה מודרנית. התפיסות הדתיות של ישראל רוצות לשלוט על האישה וגופה, לשלוט על השטחים המובטחים, להרוג עמלקים בצו האל, להתגרות באומות העולם בכחה של הלכה ולנהל כלכלה בעזרת השם.
כל עוד אלוהים, ממסדיו, קנאיו ושרלטניו הם היחידים שמתרוצצים על מגרש הזהות הנצחון מובטח להם מראש. רק ברגע שנעלה על המגרש במלא הכח החילוני יסתברו יחסי הכוחות האמיתיים. וכמו שקרה בכל כך הרבה מאבקי דת קודמים. הממסדים התיאוקרטים יסוגו חזרה אל מאחרי החומות והגיטאות. והפרהסיה תהיה חופשית מלפיתת החנק שלהם. רק אז, לא רגע לפני, אפשר יהיה להכריז על עצמאותה של ישראל.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית