לו הייתה יכולה, "כבר היום", כדבריה, עדה פיינברג-סרני הייתה שבה לביתה שבקיבוץ יראון. "עצוב לי", היא אמרה בשבוע שעבר בפגישה במקום מגוריה בשבעת החודשים האחרונים, בבית הסיעודי שבקיבוץ גזית. "חסר לי הבית שלי היפה עם הספרים שלי, העציצים שלי, המרפסת שלי עם הנוף היפה שרואים ממנה".
לפני 75 שנה היא וחבריה עלו לנקודה מבודדת על גבול ישראל עם לבנון. חבורה של נערים ונערות, שזה עתה סיימו להילחם בקרבות מלחמת העצמאות. רבים מחבריהם נהרגו באותם קרבות ופיינברג-סרני בת ה-94 זוכרת ישיבה שערכו בבניין משטרת הר כנען. "זה היה אחרי כיבוש צפת ועין זיתים, ישבנו על הר כנען ודיברנו על הקיבוץ שנקים. במבט לאחור זה נראה לי די משונה, אבל היינו חבורה של משוגעים בני 19 וחלמנו חלומות. אנחנו הגשמנו את אותו חלום והקמנו את קיבוץ יראון. עם השנים התבססנו והתחזקנו ונולדו ילדים, נכדים ונינים", אמרה עדה בגאווה על מפעל החיים שלה ושל חבריה. "לאורך השנים היו הרבה מלחמות ומבצעים עם כל מיני שמות, אף פעם לא עזבנו וגם לא חשבנו לעזוב. פעם הגיע אלוף מצה"ל להרצאה בקיבוץ ברעם. הוא אמר שצפויים תרחישים שעלולים להביא לפינוי הגליל. אמרתי לו שאותי לא מפנים. הרבה שנים אנשים הזכירו לי את זה, אבל הנה עובדה שעכשיו אני מפונה".
האחיזה בקרקע וההתבססות בקצה הצפוני של המדינה שזה עתה קמה, היו קשים. "לבחירה במיקום הזה היו מחירים כלכליים וחברתיים", היא נזכרת בשיחה עם וואלה. "לקח הרבה זמן עד שהצלחנו להתבסס כלכלית ובשנים הראשונות רבים עזבו. גדלנו בעיר וההורים באו ואמרו לבנים שלהם: 'די, מספיק לשחק משחקים, הגיע הזמן שתלכו ללמוד'. החברים הכי טובים שלנו עזבו ונשארנו מעטים. זה היה קשה מאוד". בנוסף, חווה הקיבוץ קרע על רקע פוליטי וחברי הפלג הקומוניסטי במפ"ם, תומכי משה סנה, נאלצו לעזוב את יראון. אחרי אותם משברים נשארו בקיבוץ רק 27 חברים.
היא נולדה ברומא, בירת איטליה, בשנת 1930 לד"ר דבורה אילון-סרני, מדענית ואשת חינוך שהגיעה לאיטליה מארץ ישראל לצורך לימודים ולד"ר אנריקו סרני, מדען בעל שם. משפחת סרני הייתה משפחה עתיקה ומיוחסת, ששורשיה באיטליה עוד מלפני גירוש ספרד. במלחמת העולם הראשונה לחם אנריקו במדי הצבא האיטלקי שחבר לצרפת ובריטניה. אחיו הצעיר, אנצו, היה לימים בין צנחני הישוב העברי שצנחו באירופה הכבושה. הוא נתפס על ידי הנאצים והוצא להורג במחנה דכאו.
כשהייתה בת עשרה חודשים מת אביה של עדה וכשהייתה בת ארבע אמה עלתה איתה לארץ ישראל והן גרו בתל אביב. בגיל 17 התגייסה עדה לפלמ"ח והצטרפה ל"הכשרה מגוייסת". 12 מחברי הגרעין נהרגו בקרב השני לכיבוש מצודת נבי יושע. מדובר היה בתחנת משטרה בריטית בגליל העליון שהפכה לאחד המבנים שמסמלים יותר מכל את המאבק להקמת מדינת ישראל. 28 לוחמים נהרגו בשלושה קרבות, עד שהמצודה נכבשה. הקרבות, שגבו מחיר דמים כבד, נחשבים לאלו שעיצבו את ערך הרעות בשדה הקרב ויש להם חשיבות בסימון גבול המדינה הצפוני. בקרב השני, ב-20 באפריל 1948, נפלו 22 מלוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מרביתם מהכשרת דפנה שבה הייתה חברה עדה. עוד שמונה מחברי הגרעין נהרגו בקרבות נוספים באותה מלחמה.
"איבדנו הרבה חברים ולא תפסנו את זה בזמן אמת. בכלל לא היה ברור בזמן הקרבות שתהיה לנו מדינה, להיפך", מספרת פיינברג-סרני. "בערב קום המדינה, בנות ההכשרה היו בראש פינה ואמרו לנו ללכת לישון עם בגדים, נעליים ועם הרובה לצידנו, כדי שאם המדינה תקום, נוכל להגן עליה. היה חשש גדול, אבל יחד עם זאת גם ודאות ובעיקר נחישות". אחרי המלחמה הקימו את יראון. "זה היה חור, היינו מבודדים, לא היה אפילו כביש, אבל הלכנו לשם כי ככה אמרו לנו. חיינו בתחושה שאנחנו במשימה של הגנה על גבול המדינה", אמרה.
ביראון נישאה עדה לישראל (איזי) פיינברג ונולדו להם שלושה ילדים. היא עבדה כמחנכת ומורה בתיכון, עד שאחרי שני עשורים שוב קיבלה את צו התנועה ועל פי בקשת תנועת הקיבוץ המאוחד שובצה ברשימת המועמדים של המערך ונבחרה לכנסת השביעית. בתום קדנציה אחת שבה הביתה. במהלך תקופה זו פרצה מלחמת יום כיפור והיא זוכרת את המתח והחששות. היא מתארת נסיעה מיראון לכנסת באותם ימים: "בשדות בעמק החולה עמדו הבאלות של הכותנה וידעתי שלמרות ההפתעה והמכה שקיבלנו, נתגבר וננצח. זהו, יש לנו מדינה ואנחנו נתגבר", היא אומרת. חבילות הכותנה הגדולות שחיכו להיאסף אל המנפטה סימלו עבורה את ההתבססות בקרקע ואת היצירה שהפכה לעובדה קיימת.
כמו כל אזרח ישראלי היא לא דמיינה ששוב תנחת מכה קשה כל כך, כמו זו שהגיעה בשמחת תורה, אוקטובר 2023. "חברים טובים שלי מבארי ומנחל עוז נרצחו, קיבוצים נהרסו. יש בי עצב גדול ובנוסף גם כעס. איך נתנו לזה לקרות? כל מלחמה וכל מבצע היו קשים ועברנו את כולם, אבל המלחמה הזאת היא המלחמה הכי גרועה והכי קשה. מלחמה כזו לא הייתה", אמרה בעצב. יש לה גם ביקורת קשה על כך ש"שכחו את הגליל" לדבריה. "המדינה כבר בת 75, עבר מספיק זמן כדי שיתנו לנו יותר ממה שנתנו עד היום", היא מסבירה ומוסיפה כי הכעס שלה הוא גם על מה שהיא מגדירה "יחס של זלזול כלפי הקיבוצים בתקופה שקדמה למלחמה". היא מרגישה ש"נעשה ניסיון למחוק מהתודעה ולגמד את מפעל החיים שלה ושל חבריה שהפך חסר ערך עבור ממשלת ישראל".
כשעלה החשש לתרחיש חדירת מחבלים גם בגבול הצפון והוחלט על פינוי תושבים, כולל מיראון, בנה ובתה אמרו לה שצריך לצאת מיראון והיא עברה לבית הדיור המוגן שבקיבוץ גזית. "עכשיו אני רוצה לחזור הביתה, שירו בי, אני לא מפחדת. די, אני עשיתי את שלי, ממה יש לי לפחד? יכולים לירות עלינו ממרון אל-ראס? נכון, אבל גם אנחנו יכולים לירות עליהם".
היא בטוחה שהתושבים יחזרו לבתיהם והיישובים ימשיכו להתקיים, כל אחד בצורה אחרת, בצורה שמתאימה לכל קהילה ועם זאת, היא יודעת שיהיו אנשים שכבר לא יחזרו הביתה. "אני יודעת שליראון יחזרו, כי יראון זה בית. נטענו מטעים, בנינו בתים, נגריה, יקב, נולדו ילדים - כל אלו אומרים שיש בית ובית לא עוזבים". כשהיא נשאלת על עיר ילדותה, תל אביב, כאפשרות למגורים בערוב ימיה היא פוסלת את זה על הסף. "גדלתי בתל אביב, את פרק חיי בעיר עשיתי ולא אחזור לשם". אבל היא אומרת במעין השלמה שכנראה גם לא תזכה לחזור לבית שבנתה: "אני חוששת שאני כבר לא אחזור הביתה, אבל הישובים בצפון יחזרו לחיות ולהתפתח".