מלחמת 7 באוקטובר ציינה אתמול 222 ימים למלחמה, מספר שבולט ומהדהד היטב לעין במניין הימים המתחלפים לעייפה ומדי פעם זועקים לשמים. 222 ימים שבהם 132 חטופים שבויים בעזה, 222 ימים שהדרום והצפון תחת מתקפה ועשרות אלפי פליטים עקורים מבתיהם, 222 ימים שבהם טובי בנינו מחרפים את נפשם ושופכים את דמם במלחמה עקובה מדם בעזה, ומטווחים במלחמת התשה בצפון. גם אתמול, 222 ימים למלחמה, קרבות קשים התחוללו בעזה וחיזבאללה ירה עשרות טילים וכטב"מים על הגליל העליון. ובמה היה עסוק ראש הממשלה ביום הזה של המערכה הקשה והארוכה בתולדות ישראל? בתרגיל פוליטי קטן ומסריח שצחק לכל הלוחמים הגיבורים ובני משפחותיהם בפנים.
הקומבינה שנתניהו רקח כדי לצלוח את משבר הגיוס ולשמר את הקואליציה שלו נהגתה, כהרגלו, ממש ברגע האחרון, יממה לפני הדדליין של בג"ץ, וכמעט באותה מהירות היא נפחה את נשמתה והתבררה כעוד בלון שנועד בעיקר למרוח את הזמן בבית המשפט. בלשכת ראש הממשלה הודיעו שהוא החליט לקדם את חוק הגיוס הקודם, זה שאושר בקריאה ראשונה בממשלת בנט-לפיד והוגש ונהגה על ידי בני גנץ, אז שר הביטחון, בשאיפה להביך ולאגף אותו עם חוק שרשום על שמו לתוך עוד כמה שבועות בממשלה.
אולם, גנץ פוצץ את הספין תוך זמן קצר והודיע שהחוק ההוא לא רלוונטי למציאות שאחרי 7 באוקטובר. כמה שעות אחר כך, גם שר הביטחון יואב גלנט שב וחידד את התנגדותו לחוק שלא יזכה להסכמת כל חלקי הממשלה. אחריו, עלה יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, יולי אדלשטיין, שהבהיר שיתמוך רק בחוק שייתן "פתרון צודק ונכון". כלומר, לא בתרגיל שנועד רק לעבוד על בג"ץ, להנציח השתמטות ולשמר את הקואליציה של נתניהו.
גם החרדים לא עפים על החוק בנוסח שיקודם כעת, בלשון המעטה, כך שהקומבינה המבריקה לכאורה לא פתרה שום משבר, אלא רק דחתה אותו, במקרה הטוב ותגלגל אותו כמה שבועות הלאה. היא בעיקר חשפה, שוב, שהדבר היחיד שמעניין, מנחה ומעסיק את נתניהו הוא ההישרדות והשלטון, בלי שום קשר למה שטוב לצה"ל, לעתיד ולביטחון המדינה. אפילו לא מטעמי נימוסים והליכות, בשבוע שבו ציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כך גם ההיעדרות שלו מטקסי העצמאות הממלכתיים המסורתיים שזעקה בסמליותה לממלכה בלי מלך, מדינה בלי מנהיג.
וכך, ביום שציינו 222 למלחמה, המרחק בין ירושלים ועזה הרגיש גדול מתמיד, ועבר דרך הקריה - שם שר הביטחון גלנט התייצב מול המצלמות ונתן לנתניהו - ולכל המדינה - את האמת הזו ישר בפנים. גלנט, לא בפעם הראשונה, עלה לעימות חזיתי עם נתניהו וממשלת בן גביר וסמוטריץ', בניגוד לאינטרס הליכודי ויצר ההישרדות האישי שלו, בתמונת מראה הפוכה למה שמניע את ראש הממשלה.
בשנה שעברה, גלנט נשא את נאומו הראשון שבלם את המהפכה המשפטית וכמעט עלה לו בכסאו. אולם הוא ניצל רק בזכות המחאה האדירה שהתחוללה ברחובות מיד לאחר ההודעה על פיטוריו. בפברואר האחרון, נשא את נאומו השני בו הציב לנתניהו תמרור אדום בחוק הגיוס והודיע שיקדם רק חוק בהסכמה רחבה עם גנץ. בסביבת נתניהו כבר התחילו לבדוק מועמדים להחליפו אם יתמיד בסירובו לזרום עם התרגילים והקומבינות של החרדים. אולם, בחסות המלחמה שמו את התוכניות להדחתו, בינתיים, בהולד, ורק השתעשעו עם הרעיון פומבית בסקרים, ושופרות כדי שידע שהרעיון על השולחן.
נאום גלנט השלישי, אתמול, היה חריף מכל קודמיו, כשמתח ביקורת חסרת תקדים על ראש ממשלה - בטח תוך כדי מלחמה. הוא הזהיר שאי קבלת ההחלטות של נתניהו לגבי היום שאחרי בעזה, משיקולים פוליטיים ולא לאומיים, מובילה למציאות מסוכנת ורעה של שלטון צבאי ישראלי ברצועה, שיעלה בדם וקורבנות ויביא מחיר כלכלי כבד לשנים קדימה. במילים אחרות, בגלל בן גביר וסמוטריץ', נתניהו גוזר על ישראל עתיד של מלחמה מתמדת וחוסר ביטחון.
כמו בנאומיו הקודמים, גם הפעם גלנט זכה להלל ושבחים בקרב המחנה שאינו שלו, וקיתונות של שופכין מבית; בן גביר, סמוטריץ, שרים וחברי כנסת מהליכוד קראו לפיטוריו ודרשו כעת את החלפתו. בינתיים, מאורעות ליל גלנט בשנה שעברה הותירו את רישומן והרתיעו את נתניהו מלהדיחו, אבל כנראה שהוא רק מחכה לרגע המתאים לעשות את זה. אתמול, בתגובה לנאום הוא פירסם סרטון עם אותה סיסמה שחוקה מחודש דצמבר: לא אתן שחמאסטן תהפוך לפתחסטאן. רק שמאז - כמו שגלנט אישר לפרוטוקול והוציא לאור מקבינט המלחמה - נתניהו סירב להגיד מה כן יהיה בעזה - ולקיים דיונים אמיתיים על היעדים המדיניים שחייבים להגיע בסוף המלחמה, אחרת, כמו שקורה עכשיו לנגד עינינו, חמאס שב ומשתלט על מעוזיו בעזה, וחיילינו נופלים למארבים קטלניים ואסונות ונוראות. 132 חטופים עדיין לא שבו הביתה. ולישראל לא נותרה כמעט אף קלף מיקוח להחזירם או לגיטימציה בינלאומית לפעול.
גלנט דורש כעת שנתניהו יכריז שלא יהיה ממשל צבאי ישראלי בעזה, בעוד בן גביר וסמוטריץ, במקביל לפיטורי שר הביטחון, דורשים שראש הממשלה יצהיר שהרשות הפלסטינית לא תדרוך שם. גם אותם הוא בטח ינסה לרצות עם איזה קומבינה או תרגיל. אבל נאום גלנט, שזכה לתמיכת חברו לקבינט המלחמה בני גנץ והיה צריך להיות שלו, רק לפני כמה חודשים, יציף כעת החוצה ולמעלה את הצומת האסטרטגית הגדולה בה נתניהו ניצב: בין השותפים הקיצוניים והמשיחיים שלו ובין ביטחון המדינה לעתיד. אחרי 223 יום, מתקרב הרגע שבו יצטרך לבחור.