מבית אלפא עד נהלל: חשבון נפש אישי ולאומי מעל לפסגת התבור

ביום הזיכרון וביום העצמאות לקחתי פסק זמן קצר מהדיון שקורע אותנו מבפנים, כדי להסתובב מעט בעמק יזרעאל: בית הכנסת העתיק בבית אלפא, עם רצפת הפסיפס מהמאה השישית, היה צריך להיות אתר חובה במסלול חייו של כל ישראלי: בהיותו בית תפילה, מקדש מעט ליהודים מאמינים שחרב בית מקדשם, הוא משקף את האמונה היהודית, את הקהילתיות שנגזרת ממנה, את הדבקות במסורת.

ברצפת הפסיפס שלו, המעוטרת בדמויות ילדותיות "אמנות נאיבית", קוראים לזה כדי שלא להעליב את מי שכרע על ברכיו כדי לשבץ אבנים לתמונות, הוא משקף רב תרבויות: גלגל המזלות לצד תיאור של עקידת יצחק, אלמנטים הלניסטיים לצד עונות השנה על פי לוח השנה העברי, כתובת מרגשת, בת כ-1,500 שנה, בעברית קריאה לגמרי(!) שהיא עדות לרב תרבותיות בעידן שבו הקיסרות הרומית אימצה את הנצרות - שבאותם ימים נחשבה, במובנים רבים, לזרם חדש ביהדות.

גם מגלי אותה רצפת פסיפס עתיקה, גלויה שנשלחה אלינו מאותו מקום אך מזמן אחר, משקפים לא מעט ניגודים:

יהודים חלוציים, לא דתיים אבל משמרים האדיקות טקסים מסורתיים, מנסים לשלב בין תורת ישראל לתורתם של מרקס ואנגלס, נערי הפוסטר של הציונות הסוציאליסטית, אדוקים באמונתם הלא-דתית (או בעצם הכמו-דתית, כלומר - שמרדו ביהדות הגלותית וקיוו לברוא יהודי חדש) ובעיקר מחויבים עד לשרשי ציפורניהם לשיבת ציון בת ימינו: לעבוד את אדמתה ביום ולהגן עליה בלילה.

אלמלא דבקותם של הוריהם (במובן של אבות אבותיהם-אבותינו) בתורת ישראל, לא היינו חוזים בפלא הציוני לעולם, באשר לימוד התורה היה הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל בימים שבהם חיו רוב בני ישראל במרחק של אלפי קילומטרים ממכורתם ההיסטורית. אלמלא נאמנותם של אלה לדתם, לא היה בא לעולם הדור שהחליט להפוך את "בשנה הבאה בירושלים" ממובאה למעשה, מהגדה של פסח למגילת העצמאות.

ויחד עם זאת, אילו לא כפרו במה שבעיני דורות רבים נחשב כעיקר, החליפו קפוטה בבגדי עבודה ושטריימל בכובע טמבל, והיו - בלא מעט מובנים - ל"קוזאקים בני דת משה", היינו נשמרים, או אולי נשמדים כליל, הרחק מכאן. הרחק מארץ ישראל.

ניפרד לרגע משדות העמק, בשורה של נתן אלתרמן, יהודי מאמין עד יום מותו ועם זאת נעים זמירות הציונות הסוציאליסטית, מפאר החלוציות, אבל איש כסית, סמל לבוהמה התל אביבית, איש תנועת העבודה שהפליא לתאר בשיר את מעשה החלוצים, בעודו משקיף עליהם מבעד לתחתית הבקבוק, משורר הבית של מפא"י שהיה לתומך נלהב של ארץ ישראל השלמה.

כצייר במכחולו או בן זמננו במצלמת הטלפון שלו, כתב אלתרמן (הלחין דניאל סמבורסקי ושר, כמו שרק הוא יודע, אריק איינשטיין):

"ים הדגן מתנועע, שיר העדר מצלצל, זוהי ארצי ושדותיה, זהו עמק יזרעאל. תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

מסע הדילוגים הפרטי שלי בין בית כנסת מהמאה השישית לתחילת המאה שעברה (רצפת הפסיפס נחשפה ב-1929, לפני 95 שנה) הסתיים ביום העצמאות ה-76, דווקא בכנסייה... כנסיית ההתגלות שעל ראש התבור. התכנון המקורי היה להעפיל על ההר הכמעט מושלם בצורתו העגלגלה, כחצי כדור ממש, כדי לצפות בזריחה מפסגתו.

אלא שכמו שקורה לא אחת, ניצחה הפרקטיקה את הרומנטיקה והתצפית נערכה כמה שעות לאחריה - ועדיין נוף העמק מרשים. בדרך לתבור (על אף שיש שיר שזה שמו: "בדרך לתבור"), נזכרתי במשורר אחר ששילב בין יהדות לציונות, שאול טשרניחובסקי - ליתר דיוק ב"שלוש אתונות" שלו, דימוי נאיבי כמעט כמו רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בבית אלפא, למאבק בין שלוש הדתות על ארץ ישראל, כשכל אחת מהן מכריזה "כולה שלי". כמובן שאצל טשרניחובסקי "מנצחת" האתון הלבנה, המסמלת את היהדות.

זה היה כשעברתי ליד מה שהמשורר כינה "איקונין משזר" (מולו בשיר צונחת האתון החומה שמסמלת את הנצרות): האחראי על המקום הבהיר לי שלא תיתכן כניסה למרחב במכנסיים קצרים, כאלה שבהן טיילתי.

בתל אביב, עירי, דרישה דומה מפי אנשי דת כמעט שהציתה מלחמת אחים, אבל כשמדובר בדתות אחרות, אנחנו הרבה יותר נינוחים: העדפתי להתרכז במחמאה הסמויה לפיה חרף גילי המתקדם ומשקלי העודף עלולות רגלי החשופות להעביר נזירות על דתן ודעתן - וסרתי אל חנות המזכרות שבפאתי החצר המובילה לכנסייה.

בחנות רכשתי לי רדיד אדמדם מבד קשמיר (אפילו זכיתי להנחה: מ-12 דולר, המחיר הנקוב על עטיפת הצלופן המרשרשת, ל-36 שקלים - אין דרך טובה מזאת לשמח ישראלי ביום חגו!), כרכתי אותו על מתניי וכך, בחולצת טריקו ו"חצאית" קשמיר מאולתרת, נכנסתי אל האתר (המרהיב!).

אחר כך הקפנו את ראש ההר, מתמוגגים כילדים מהצמחייה ומשאריות של פריחה אביבית: אלון, אלה, קטלב, פרג - אפילו דם המכבים ומעת לעת השקפנו אל הנוף המפעים, למרות האובך הקל.

עם תום הטיול גילינו שמגרש החנייה שהיה ריק כשהגענו אל היעד, הפך כבר עמוס לעייפה. מי מסביב? בעיקר בני הציונות הדתית, הזרם הציוני שלפעמים נדמה לי שהחליף את חלוצי העמק: מיטיבי לכת בשבילי הארץ בימי שלום ומגיניה בעת מלחמה. לא רק הם כמובן, אבל מכמה טיולים דומים שערכתי בשנים האחרונות, הרי שלמעט בשבתות מדובר באוכלוסייה היחידה שעדיין תרה את ארצה במקל ובתרמיל.

הירידה מן ההר הוקדשה למחשבות נוגות על איך הפכה הציונות למשחק סכום אפס, לכזאת שבה כל ניצחון של צד אחד הוא בהכרח ההפסד של הצד השני, איך שכל אחד בטוח שרק הוא האתון הלבנה - בין אם המשיח שיבוא על גבה הוא משיח בן דוד או משיח.ה.

כמו בשיר של משורר גדול אחר, אם כי עדכני יותר, מאיר אריאל, הרי "בסוף כל משפט שאומרם בעברית יושב ערבי עם נרגילה". כלומר: כל הדיונים האלה תמו כשגיליתי לא מעט חנויות לממכר ירקות ופירות בכפר שלמרגלות התבור.

אם את הרדיד האדמדם רכשתי בפאתי כנסייה, הרי שאת הפקוסים (אם טרם הכרתם: ירק בלאדי שלא החליט אם הוא מלפפון או קישוא) רכשתי למרגלות מסגד, מתכנן כבר בראש איך אעשה מהם סלט ביחד עם משמשים מתוקים וגבינת "ג'יבנה" מלוחה.

סלט, בין אם תקראו לו ערבי או ישראלי, הוא דימוי לא רע לסגור את הסיפור הזה שהתחיל בימי השלטון הרומאי, מעט אחרי שהפכה הקיסרות מאלילית לנוצרית, נמשך לימים שהיו מעט אחרי שהחליף המנדט הבריטי את הסולטנות העות'מנית הטורקית ונגמר ביום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, עדיין דמוקרטית ויהודית.

סליחה על הלשון המעט "איילשניסטית" בטקסט שמפלרטט עם טשרניחובסקי ואלתרמן, אבל סלט ערבי, שהיה לסלט ישראלי, מקצץ ירקות שלמים לקוביות קטנות רק כדי ליצור מהן שלם שגדול מסך חלקיו. מתובל לא רק במלח אלא גם בלימון ושמן זית, שני ניגודים שמתקשים להתערבב, אבל גם כאלה שבלי אחד מהם לא יתכן סלט מושלם.

ווין-ווין, סינרגיה ולא משחק סכום אפס. הנדע להציל את החזון הציוני מקו השער, בדקה ה-76, זו שממנה כבר אפשר להשקיף אל הדקה ה-90, או שמא נמשיך להתבצר בתקווה לניצחון בבחירות שלאחריו יוכל המנצח להשליט את דרכו - ואותה בלבד?

"נומה עמק, ארץ תפארת - אנו לך משמרת"? המילים הן עדיין של אלתרמן, סימן השאלה בסוף הוא שלי. בעצם - של כולנו.