בימים אלו אנו זוכים לעדות נוספת, מזווית נוספת, של הצדקת הגעגוע למנהיגותו של מנחם בגין. געגוע אינה תכונה ספונטנית. מעוררים אותה מי שחורגים מן הסטנדרט. בימים של שחיתות עולה הגעגוע ליישרי הדרך; בימי ראוותנות - עולה הגעגוע למצניעי הלכת; כששולטים המתאפיינים באיבוד עשתונות - מתגעגעים למנהיגים קרי רוח.
איזו טרגדיה: דמותו של בגין, מנהיג המחנה הרביזיוניסטי, זוכה לעדנה, לגעגוע, הופכת ממש קונצנזוס, למופת של מנהיגות ראויה - דווקא לנוכח מי שעומד בראש מפלגתו שלו - הליכוד; ולא רק זאת - אף אישיותו הביטחונית של בגין שבעבר גרמה לו לרדת מן השלטון הופכת לפתע למופת, דוגמא למצפן ערכי שתורגם להתנהלות צבאית בשטח - כפי שהדבר התרחש באופן ספונטאני מימין ומשמאל מייד לאחר טרגדיית השבעה באוקטובר. אז החלו לדבר, ובצדק היסטורי מאוחר, על מנחם בגין שללא פשרות וללא התחשבות בדעת הקהל - לא אפשר ל-"פת"ח-לנד" להיוותר צמודה לצפון מדינת ישראל ולהפוך את חיי תושביה לסיוט - והחליט באחת ליזום מלחמת ברירה על אש"ף ולגרשו לתוניס.
זאת, כמובן, בניגוד לנתניהו - שהחליט לחיות "בידידות" עם מדינת חמאסטן צמודה לתושבי הדרום וחיזבללאסטן בצמוד לתושבי הצפון, ובמקביל לאיין את צבא היבשה כך שגם ביום פקודה ספק אם יהיה מענה ליכולת להתמודד עימם.
שפע ניירות משמעותיים ומרתקים יוצאים לאור בימים האחרונים - ועוד יצאו מטעם מכוני מחקר על הדרוש תיקון בקרב גורמי המדיניות שהיו מעורבים ב- 7 באוקטובר: על המודיעין, על מבנה הצבא, על המל"ל, ומה לא. כמי שחתום על שלל ניירות עבר, חודשים ושנים לפני האסון הנוכחי - שהבהירו את האסון שבתר"ש שקידם הרמטכ"ל כוכבי, איני יכול שלא לברך על דיון שכזה ולקוות שיהפוך לשיח ציבורי. אך אין להסתפק בו ולתת לו לטייח את הטעון דיון ביקורתי מהותי: מוסדות אלו פעלו שנים בשירות מנהיג מכהן, זה שמנהיג את המדינה יותר מכל ראש ממשלה אחר. מהי תפיסתו של אותו מנהיג מכהן? בחדר המטה הכללי חרוטה אמרתו של דוד בן גוריון: "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך".
דווקא בעת הזו אציע למר בנימין נתניהו לחרוט במשרד רה"מ את משפטו של מנחם בגין: "אם אויב המדינה היהודית אומר שבליבו שאיפה להשמיד אותה - אל תזלזלו, אל תלעגו, אל תפקפקו. קחו את שאיפתו ברצינות. התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האויב הזה רוצה להשמיד יהודים. מנעו ממנו את הכוח להשמידם. לעולם אל תאמרו אין זה רציני, לעולם אל תשאלו מה העולם יגיד. דעו, לעולם לא ירחם העולם על יהודים נשחטים, אבל לעולם יכבד העולם יהודים לוחמים". לחרוט - ולעזוב את תפקידו. תהיה זו העזיבה המכובדת ביותר שניתן לדמיין בנסיבות הנוכחיות, תוך הותרת המורשת המדויקת ביותר למחליפיו. מורשת שהחריגה ממנה עולה מחיר דמים.
הכותב הוא חוקר במרכז בס"א ובתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ, אוניברסיטת בר אילן