ושוב חוזר הריטואל, עם התקרב יום העצמאות ופרסום שמות זוכי פרס ישראל אצים רצים מי שאינם מרוצים מהבחירה לבית המשפט העליון ועותרים נגד הבחירה. מה שמייחד את העתירות הללו הוא לא השאלה האם תידחנה אלא כיצד ינמק בית המשפט את הדחייה.
תחילתה של הסאגה בפרשת שניצר. שמואל שניצר היה מבכירי הפובליציסטים בישראל. היה זה אך טבעי שוועדת השופטים לבחירת המועמדים לפרס ישראל המליצה להעניק לו את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה לשנת תשנ"ז. בהחלטתה ציינה הוועדה, כי "כמי שעבד כעיתונאי בכל התחומים, החל ככתב שטח וגמור בהיותו עורך ראשי, נמצא שמואל שניצר ראוי לפרס ישראל התשנ"ז בזכות מקצועיות, סגנונו הבהיר ועקביות דעותיו, בין אם הן מוסכמות ובין אם לאו". שר החינוך, זבולון המר, אישר את המלצת וועדת השופטים והודיע למר שניצר על זכייתו בפרס.
חבר הכסת אדיסו מאסלה עתר לבג"ץ נגד אישור המלצת הוועדה, וזאת בשל מאמר בוטה שפירסם שניצר שבו ביקר את העלאתם של בני הפלאשמורה, בראותו בהם נושאי מחלות שמסכנות את בריאות הציבור. שר החינוך סירב לחזור בו מהחלטתו, בנימוק שלדעתו "הענקת הפרס צריכה להתבסס בראש ובראשונה על בסיס מקצועי". השר ציין כי בדרך זו פעל כל השנים, "גם במקרים בהם הופנה כנגדו לחץ ציבורי כבד לבטל את ההחלטה (כמו, למשל, במקרה של הענקת פרס ישראל לסופר אמיל חביבי)".
למרות העובדה ש"מעולם לא עירער שר על המלצת ועדת הפרס, וההמלצות אושרו על ידי הדרג המיניסטריאלי בכל המקרים", החליט בית המשפט לבטל את החלטת השר ולהחזיר את ההמלצה לוועדת השופטים לדיון חוזר במסגרתו "תיתן ועדת השופטים את דעתה למאמר" וזאת בנימוק שוועדת השופטים לא הייתה מודעת למאמר.
בדיון החוזר חזר בו אחד משלושת השופטים מהמלצתו. מכיוון שעל פי תקנון פרסי ישראל "רק המלצה שנתקבלה פה אחד בוועדת שופטים תובא בחשבון לצורך הענקת הפרס", בוטלה הענקת הפרס לשניצר. במקרה זה קובע התקנון, כי "לא יוענק הפרס באותו תחום באותה שנה, ושמות השופטים לא יפורסמו".
לא פלא כי שנה לאחר מכן הוגשה עתירה מהצד הימני של המפה הפוליטית לשלול את הפרס מעמוס עוז בשל מאמר בוטה שכתב נגד גוש אמונים. בג"ץ מצא את הדרך להתחמק מהלכת שניצר בנמקו, כי לא הוכח שהשופטים לא היו מודעים למאמר.
פסק-הדין לא שם קץ להתדיינויות סביב פרס ישראל והעתירות המשיכו לזרום. העתירה ההזוייה מכולן הוגשה בשנת 2019 וביקשה לשלול בדיעבד את הפרס מפרופסור ראובן פויירשטיין וזאת בגין מאמר שפרסם לפני למעלה מיובל שנים כשהוא עצמו הלך לעולמו לפני 27 שנים.
הפעם היה זה תורו של הרב יצחק יוסף כשבית המשפט התבקש לבטל את ההחלטה להעניק לו את הפרס בתחום הספרות התורנית והמשפט העברי וזאת בגין התבטאויות קשות, ניתן אף לומר מזעזעות, שלו. התבטאויות אלה אף הובילו את נציב התלונות על שופטים ודיינים להמליץ על הדחתו מתפקיד הרב הראשי לישראל ועל העמדתו לדין משמעתי.
הפעם לא יכול היה בית המשפט להיזקק להנמקה המסורתית שוועדת השופטים לא הייתה מודעת להתבטאויותיו. לא נורא. בית המשפט נזקק לתירוץ חלופי: "פרס ישראל נועד, ככלל, לבטא את הערכת המדינה כלפי פועלו המקצועי של חתן הפרס; אך לא כלפי עמדותיו. יש להפריד בין פועלם המקצועי של חתן או כלת הפרס לבין התבטאויות 'פרטיות' בנושאים שאינם נוגעים במישרין לפועלם המקצועי של המועמדים".
מה נעשה והשופטת רונן, שנמנתה על ההרכב, סברה כי ההתבטאויות של הרב יוסף קשורות גם קשורות לתחום שבגינו הוענק לו הפרס? וכך היא כותבת: "הפרס הוענק לרב יוסף בעיקר בגין הכתיבה התורנית שלו.
עם זאת, הוועדה ציינה בשולי נימוקיה גם את היותו של הרב יוסף - הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול; ואת תרומתו הרבה לחינוך והפצת התורה, בין היתר במתן שיעורי תורה והלכה במסגרות ציבוריות שונות". והרי "הדברים המיוחסים לרב יוסף נאמרו על ידו בהיותו הרב הראשי לישראל; נשיא בית הדין הרבני הגדול; ובמהלך שיעורי תורה והלכה שנתן במסגרות שונות. מכאן שאף שאין מדובר בדברים הכרוכים בליבה של פועלו המקצועי של הרב יוסף שבגינו הוענק לו הפרס - אין לומר כי מדובר בנושאים שהם חיצוניים לחלוטין לכך". אבן שהוטלה בפרשת שניצר מתקשה בית המשפט לשלות בסיבובים הבאים.
כותב בית המשפט: "המקרה של מר שניצר היה מיוחד במינו, הן בכך שהוברר לבטח שעובדות מסויימות לא היו לנגד עיני הוועדה והן במובן זה שעובדות אלה היו בעלות חשיבות רבה לעניין ההחלטה על הענקת הפרס".
ניתן להתווכח האמנם מאמר בודד היה ראוי לפסול את שניצר מקבלת הפרס בגין אלפי מאמרים שכתב. אלא שבית המשפט אף השתית את פסק-דינו על מסד שגוי. את העובדה שהוועדה לא הייתה מודעת למאמר הבעייתי למד בית המשפט מראיון שהעניק יועץ השר לפרסי ישראל מקור שכל תלמיד שנה א' בפקולטה למשפטים יודע שאין הוא קביל בבית המשפט בעיקר כך כשנימוקי השופטים חסויים. לימים סיפר יו"ר הוועדה, השופט גבריאל שטרסמן, כי הוא דווקא היה מודע למאמר אלא שלא נשאל על כך. גם שופט נוסף, מיכה ינון, סיפר שכלל לא נשאל האם היה מודע למאמר.
הכותב הוא ראש הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לשמירה על חופש הדת