הרמטכ"ל: "אני המפקד ששלח את בניכם לקרב שממנו לא שבו ואל העמדות שמהן נחטפו"

הטקס הממלכתי לאירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה התקיים אמש (ראשון) ברחבת הכותל - עם צפירת ההתייחדות שנשמעה ברחבי הארץ. נשיא המדינה, יצחק הרצוג, הדליק את נר הזיכרון - ולאחר מכן עלה יואב וינברג, בנו של אלוף משנה דרור וינברג, על מנת לקרוא את תפילת היזכור. יואב עצמו, בן שכול כאמור, נפצע במהלך מבצע צוק איתן. במהלך תפילת היזכור, בעוטף עזה נשמעה אזעקה בשדרות וביישובי העוטף.

לפני תחילת הטקס, הורד דגל ישראל ברחבת הכותל לחצי התורן. אירוע הזיכרון התקיים במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, הרמטכ"ל הרצי הלוי, שר הביטחון יואב גלנט, מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, ראש השב"כ רונן בר, ראש המוסד דוד ברנע, וממלא מקום נציב שב"ס קובי יעקבי.

"בכל שנה, אחרי הצפירה, משתררת כאן ברחבת הכותל המערבי דומיה מקודשת, מיוחדת, השמורה רק לרגע הזה בשנה", פתח את נאומו נשיא המדינה, יצחק הרצוג. "אבל הערב, אין לנו שקט, ואין דממה. מפני שהשנה זו איננה אותה צפירה. השנה, לצפירת האבל, המנציחה את חללינו שנפלו מאז ראשית ימי התקומה - התווספה צפירה חדשה, מתמשכת, ארוכה. צפירה שהחלה בבוקר האסון הלאומי הנורא ב-7 באוקטובר, בעיצומו של חג שמחת תורה. והיא נמשכת ומלווה אותנו מאז. זועקת, חדה, צורבת. זעקה של אומה, זעקה של אבל לאומי".

הנשיא, שעלה לנאום עם בגד קרוע, כמנהג האבלות היהודי, אמר: "אני עומד כאן, ליד שריד בית מקדשנו, בבגד קרוע. הקרע הזה - סימן האבלות היהודי, הוא סמל לאבל ויגון של עם שלם בשנה זו - שנת אבל לאומית. סמל לקרע מדמם בלב העם. קרע בליבה של מדינת ישראל - שכולה, מיוסרת, בוכה בכי תמרורים, וממאנת להנחם על בנותיה ובניה - חיילים ואזרחים, אזרחים וחיילים. לא נמנע קולנו מבכי, ועינינו מדמעה. שבר גדול".

הנשיא המשיך ופנה לחטופים שעוד מוחזקים ברצועת עזה: "אני פונה מכאן, ברגע הקדוש הזה, אל אחיותינו ואחינו החטופים, ואל משפחותיהם: לכל אורך הימים הלאומיים האלה, אנחנו לא שוכחים לרגע שאין גדולה ממצוות פידיון שבויים. כל העם אתכם. אנחנו חייבים לגלות אומץ ולבחור בחיים. לא לנוח ולא לשקוט עד שישובו כולם הביתה".

הרצוג המשיך: "לפני שנה סיפרתי כאן, על חלקה 6 של אזור א' בבית העלמין הלאומי בהר הרצל - חלקת נופלים ממלחמת העצמאות. מאז, בין יום הזיכרון שעבר ליום הזיכרון הזה, רבו הקברים בהר - מאה ושלושים קברים חדשים. ועוד מאות רבות של קברים שהתווספו בכל רחבי הארץ - ושינו את פניה. את פנינו. הכאב מכה בעוצמה. רק לפני שעות ספורות, הבאנו למנוחת עולמים חמישה מבנינו האהובים".

"לפני מספר לילות, עליתי שוב להר הרצל", סיפר הנשיא, "מצאתי את עצמי פוסע בין הקברים, בהכרת תודה ובחרדת קודש. מרגיש בעוצמה יוצאת-דופן את החיבור העל-דורי בין החלקות. חיבור של געגוע ושל גבורה, של כאב ושל תקומה. חיבור של רוח לחימה - 'שבכל דור ודור'. חיבור בין חלקה 6 מתש"ח, לחלקות הנופלים בלטרון ובמתלה, בגבעת התחמושת, בסיני וברמת הגולן, בבופור, בבינת ג'בל, בשדות הקרב האחרים, הרבים מספור, בפעולות ביון ומודיעין, ובפגועי הטרור מאז שחר הציונות ומשם לקברים החדשים והרבים בהר הרצל - שהתווספו ולמרבה הכאב עדיין מתווספים של חללי המערכה הכבדה הזו".

"האמינו לי אחיותיי ואחיי, שהייתי רוצה בכל ליבי לספר על כל אחת ואחד מאהובינו הנופלים - מכל מערכות ישראל, מכל כוחות הביטחון, מכל רחבי הארץ. על טובם, על יופיים, על גבורתם. אבל השבר גדול כל כך, ומתינו רבים כל כך, רבים מדי. וכך, אני מעמיד לנגד עיניי את מה שאמר לי אב שכול לפני מספר שבועות: 'אני שומע שמספרים על אחד הבנים שנפלו ואני מרגיש כאילו מספרים על הבן שלי'. כך אמר", המשיך הנשיא.

"לכן, בדבריי הערב, אני העני ממעש, מבקש לשוב יחד איתכם לאותו ביקור לילי בהר הרצל, ולהדליק נרות נשמה קטנים, סיפורים מעטים, בודדים - של כמה מחללי השנה הזו. כל אחד מהם מייצג משהו מדמותם הנצחית של כל חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. כל אחד מהם - מראה של אלפי סיפורים. לעד נזכור, ונאהב, וננצור בליבנו - את כולן, את כולם", הוסיף.

"החיילים שלי שם ואני צריך להיות שם", כך אמר אלוף-משנה יהונתן שטינברג לרעייתו, בבוקר שבעה באוקטובר. יוני, מפקד חטיבת הנח"ל, נתקל בדרכו דרומה במחבלים. הוא נהרג כשנלחם בגבורה, ונטמן בחלקה החדשה בהר הרצל. "הדבר הכי גדול שאפשר לעשות זה לשמור על עם ישראל", השאיר יוני דברים בהקלטה לבנו.

ממש לצידו אני רואה את קברו של אלוף משנה רועי לוי, מפקד היחידה הרב-מימדית. רועי שנפצע אנושות במבצע צוק איתן השתקם, חזר ללחימה, ואף זכה להשיא משואה ביום העצמאות. באותו בוקר שבת שחור הוא יצא, כמו יוני, מביתו, ודהר לקיבוץ רעים. הוא נלחם נגד האויב, עד שנורה ונהרג. יוני ורועי הם דוגמה למפקדים ההולכים בראש, כעמודי אש לפני המחנה. כשראיתי את קבריהם זה לצד זה, לא יכולתי שלא להיזכר בכל כך הרבה מפקדים גיבורים שאיבדנו במערכות ישראל. מפקדים שהסתערו בראש הכוח, ושילמו את המחיר הנורא מכול".

הנשיא המשיך לספר: "והנה, לא רחוק מהם, קברו של איתן חדד, איש כיתת הכוננות מבארי ובן הקיבוץ. איתן, שגדל וחי בבארי, ועכשיו גם הוא טמון בהר. אני עומד שם באישון ליל, בלב ההר וחושב בהתפעמות על שעות ארוכות של קרבות גבורה, בכל יישובי הנגב המערבי. גבורה אזרחית מדהימה. על כל חברי וחברות כיתות הכוננות. על רבש"צים, קב"טים ואזרחים מן השורה, שזינקו אל לב הקרב, בחירוף נפש ממש, ולחמו - לעיתים לבדם - בקו האש הראשון, עד הכדור האחרון.

מאות רבות של אזרחים נפלו בשבעה באוקטובר ובמערכה כולה. וברוח תפילת "ונתנה תוקף" שנאמרה ביום הכיפורים - ימים ספורים לפני האסון הנורא אנו מקוננים ביום הזיכרון הזה על כל הנרצחים והנופלים - אזרחים וחיילים: מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ, מי במרעה ומי במסיבה, מי במרכז הקניות ומי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור. לנצח, לנצח נזכרם".

"'דורות חלמו להגיע לירושלים, לנו יש את הכבוד להגן עליה', כך אמרה בלהט לפני שנה רוז לובין - לוחמת מג"ב וחיילת בודדה. בבוקר השבת השחורה השתתפה רוז בהגנה על קיבוץ סעד. חודש לאחר מכן נפלה בקרב עם מחבל, בעיר העתיקה בירושלים. חלקת השוטרים בהר הרצל, שבה טמונה רוז, היא חלקה של אומץ, הקרבה וגבורה - תמצית דמותם של שוטרות ושוטרי ישראל במערכה. אני רואה את קברה של רוז - ונזכר בכל אותן נשים אמיצות, חיילות ושוטרות, תצפיתניות, לוחמות ומפקדות, גיבורות ישראל - שחירפו את נפשן, עמדו על משמרתן, הצילו חיים ושילמו בחייהן".

"וכמו רוז, במצבת הגבורה של עמנו, כל כך הרבה עולים מיהדות התפוצות, וכל כך הרבה חיילים בודדים. גיבורים שיצאו למסע מארץ הולדת לארץ מולדת, ונטלו חלק 'במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל'. ועכשיו הם טמונים בין רגבי אדמת הקודש של הר הרצל, ובכל הארץ".

"הרעות נשאנוך בלי מילים", ציטט הנשיא והסביר: "עכשיו הרעות נושאת אותנו - ומפיחה רוח לחימה בחזית ובעורף. למשל הרעות בין מג"ד גולני, סגן-אלוף תומר גרינברג, יליד כפר סבא ואיש ההתיישבות בבקעה, שאת קברו אני רואה בהר הרצל למג"ד השריון, סגן-אלוף סלמאן חבקה שטמון ליד ביתו בכפר הדרוזי יאנוח ג'ת".

הרצוג סיפר על החברות האמיצה של השניים: "בשבעה באוקטובר שניהם, סלמאן ותומר - לחמו בגבורה בקיבוצים - תומר בכפר עזה ונחל עוז, וסלמאן בבארי. שניהם נפלו בקרבות ברצועת עזה. 'כאן סלמאן, אני פה... האם אני יכול לעזור לך במשהו פינוי מיידי' נשמע קולו של סלמאן בקשר רגעים בודדים לפני שנפל. 'תחפה עליי בנצור', ביקש ממנו תומר".

"הרעות הזו היא ברית. ברית ישראלית. ברית החוצה אמונות ודתות, תפיסות ועמדות. אני זועק מכאן את זעקתן של המשפחות השכולות הדרוזיות והבדואיות: שדרשו ממני ודורשות מכולנו להכיר בכבוד ובזכות להיות חלק מהסיפור הישראלי - כשווים בין שווים, במלוא מובן המילה. כל שם הוא עולם שחרב. כל שם הוא עקידה. חלל, שלא יתמלא לעולם.

"הנה קברו של לביא ליפשיץ ממודיעין, שלא רצה, כדבריו - 'להיות חיית מלחמה'. ולפני שיצא מהבית בפעם האחרונה, אמר: 'אני נלחם על המדינה שלנו, זה הדבר הנכון'. ולא הרחק ממנו - באותו הר זיכרון - קבריהם של אוריה איימלק גושן, בן למשפחה ציונית ונחושה שעלתה מאתיופיה, ורועי דאוי מירושלים - אשר התגייס לגבעתי בעקבות ליאל גדעוני שנפל במבצע צוק איתן וטמון אף הוא בהר הרצל. שלושתם, רועי, אוריה וליאל - ועוד כל כך הרבה נופלים - "גיבורים של העולם, עם חיוך של מלאכים", הותירו אחריהם מילים אחרונות ובהן ציווי אחד: לחייך. פשוט לחייך".

"ויש רגעים שם, בחלקות החדשות - שהנשימה נעתקת, והלב מתנפץ לרסיסים. קבר ליד קבר. נועם וישי סלוטקי. בבוקר השבעה באוקטובר, עזבו האחים סלוטקי את נשותיהם וילדיהם, ולמרות שאיש לא ביקש מהם, מיהרו להגיע ולהילחם בקיבוץ עלומים. יחד הסתערו והרגו עשרות מחבלים. יחד נפלו בקרב. 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו'. אני רואה את קבריהם וחושב על משפחות רבות כל כך שאיבדו יותר מאהובה או אהוב אחד. על עולמן שחרב שוב ושוב".

הרצוג המשיך ופנה לאזרחי ישראל: "אזרחיות ואזרחי ישראל, במעמד הקדוש הזה אני מזכיר לנו ולעולם כולו: מעולם לא רצינו ולא בחרנו במלחמה הנוראה הזו. לא בזו ולא בקודמותיה. כל שרצינו הוא לחזור לציון ממנה הוגלינו בכוח הזרוע, ולחדש בתוכה את חירותנו - במדינה יהודית ודמוקרטית. לבנות פה חיים. עתיד. תקווה. תמיד חלמנו על שלום ושכנות טובה עם כל העמים והמדינות באיזור, ולא נחדול מכך לעולם".

אולם, הנשיא הדגיש: "כל עוד אויבינו יבקשו להשמידנו, לא נניח את חרבנו. החודשים האחרונים היו כואבים מאד. אך למדנו בהם על עוצמה של עם נפלא ומופלא, שקם מתוך השבר הנורא, ונלחם כארי. גילינו לוחמות ולוחמים - של צה"ל וכוחות הביטחון בכל הגזרות, בכל החזיתות - בדרום, בצפון, באיו"ש ובכל אתר ואתר".

"הם שמסכנים את עצמם למעננו, מצפים ומבקשים כל העת - שנזכור שאנחנו עם אחד. שנהיה ראויים. שרק נהיה ראויים. הקרע הזה בבגדי, הקרע המדמם שכולנו מרגישים בליבנו השנה, לא יכול להישאר חסר משמעות. המשפחות השכולות אומרות לי את זה שוב ושוב ושוב. הרקע בלב של העם, חייב לאחות את הקרע בעם. הקריעה הזאת היא גם קריאה וזעקה. קריאה לעשייה, קריאה לתקומה. תקומה כעם אחד".

בסיום דבריו, אמר הנשיא, "אני נושא מכאן תפילה להחלמתם של כל הפצועים בגוף ובנפש. עלינו לתמוך בהם ובמשפחותיהם בקרבות השיקום הקשים והמייסרים, ובטיפול בצלקותיהם - הפיזיות והנפשיות. אני מחזק ומחבק בשם כולנו את נשות ואנשי צה"ל - בחובה, בקבע - וכל כך הרבה מילואימניקים שעזבו הכל מאחור והלכו לחזית לחודשים ארוכים. אני מחזק ומחבק בשם כולנו, את המשטרה, משמר הגבול והימ"מ, שב"כ, המוסד, שירות בתי הסוהר, כיתות הכוננות, וכלל זרועות הביטחון וביטחון הפנים - הכבאות, החירום וההצלה".

"אני מודה להם ולמשפחותיהם, שמקריבות המון למען המדינה. הזכות להגן על ביטחון ישראל, הזכות לשרת בצה"ל - היא זכות עצומה. היא לא נטל. היא זכות. עצומה. זכות מקודשת בדם. השם ישמור צאתם ובואם מעתה ועד עולם. משפחות שכולות אהובות ויקרות. בשם העם כולו אני אומר לכן תודה! אני מרכין ראש בפני אובדנכן וגבורתכן, ומתפלל כי עוד יבואו עליכן ימים של אור וחסד, מזור, ואפילו שמחה".

גם הרמטכ"ל הרצי הלוי, נשא דברים בטקס, ואמר: "ביום שבו מקבל עליו אדם את עול הפיקוד בצבא ההגנה לישראל, הוא עומס על כתפיו אחריות ומתחייב לגבורה. את פקודיו הוא מלמד את מעשה המלחמה ואת רזי המקצוע הצבאי. הוא חונך אותם לערכים, למקצועיות, לנחישות, ליוזמה ולדבקות במשימה. הוא מעביר אליהם את מורשת קודמיהם, גיבורי מלחמות ישראל, ומעצב אותם לאור גבורתם. הוא הולך בראשם, ונושא כל העת באחריות לחייהם. זוהי אחריותו לחיים".

"ביום נופלם, הוא מתייצב בפני משפחותיהם, ועל כתפיו אותה האחריות, אשר איננה חולפת לעולם. האחריות הזו חרותה על פניהם של המפקדים הלוחמים, ואני רואה אותה בכל פעם שאני פוגש אותם".

במהלך המלחמה באתי לא אחת אל הכוחות הלוחמים ברצועת עזה. דמו בנפשכם את שדה הקרב, ומולי עומד קצין צעיר יחסית - אמיץ ושקול, חדור מטרה ומודע לכובד האחריות. הוא משתף בסיפורי הקרב ובתובנות חשובות, ואני מקשיב לו ולומד. בלכתי משם, הולכת איתי דמות המפקד שבו, ואני יודע שיש על מי לסמוך. ובחלוף זמן לא רב מגיעה הידיעה - קרב נועז התחולל בגזרה. יש נפגעים והוא בין הנופלים".

הלוי שיתף: "זיכרון מבטו הנחוש ומילותיו המחזקות ילכו איתי תמיד. מה כואב האובדן, וכמה ראויה המטרה. בכל יום זיכרון אנו עומדים וקוראים 'יזכור' על פקודים, רעים ומפקדים שאינם. 'על זיו העלומים, וחמדת הגבורה, וקדושת הרצון, ומסירות הנפש'. בקוראנו 'זיו העלומים', אנו זוכרים מי היו הנופלים, מה הספיקו בחייהם ומה לא זכו להגשים".

"ובאומרנו 'חמדת הגבורה', עומדים לנגד עינינו הרגעים האחרונים, הבחירות הערכיות וההחלטות האמיצות שקיבלו, כדי לעמוד בשבועתם להגן על מדינת ישראל. 'חמדה' היא כמיהה עזה להשיג דבר נשגב ונכסף. החמדה היא תמצית הרצון האנושי, משום שהיא מבקשת להשיג את מה שאיננו בהישג-היד", הוסיף הלוי.

"פנים רבות לגבורת חיילי צה"ל לדורותיהם בשדה הקרב. סיפורי גבורתם נבדלים זה מזה בזמן, במקום, ובנסיבות, אך לכולם מרכיב משותף אחד: גיבורי צה"ל התגייסו לשורות הצבא מתוך תחושת החובה והמשמעות, ובשעת מבחן היה בהם האומץ לעשות את הדבר הנכון".

"בשירותם של כל חייל וחיילת יש מן הגבורה. בנכונות לשאת באחריות ולמלא תפקיד שיש בו סיכון - יש מן הגבורה. בכל פעולתו של היחיד להבטחת ביטחונם של הרבים - יש מן הגבורה. חללי מערכות ישראל חמדו את הגבורה, אך לא ביקשו את המוות. הם שאפו לחיים מלאי משמעות, ללכת בעקבות אהבתם, להגשים את חלומם ולהותיר חותם של עשייה בעולם. הם היו גיבורים למען החיים, ובשם החיים. בנופלם, הם הותירו חותם של גבורה לעולם".

עוד אמר הרמטכ"ל: "ביום זה, אנו מרכינים ראש לזכרם של אלה שלחמו לפנינו ואתנו במלחמות על תקומת ישראל ועל חירות העם, וחירפו נפשם בקרב נוכח פני אויב. אנו זוכרים את אלה שקיפחו את חייהם בתאונות, ואת אלה שלא יכלו לחולי הגוף או לסערת הנפש. בזכרנו את השורות החסרות, אנו נשבעים לעמוד לצד פצוענו - בגוף ובנפש".

"אנו נשבעים לעשות הכל לאיתור נעדרנו ולהשבתם לארצם", הדגיש הרמטכ"ל, "אנו נשבעים לא לשכוח
את חטופינו - נשים, גברים, ילדים וזקנים, אזרחים וחיילים - ולא לזנוח את חובתנו העמוקה להשיבם הביתה במהרה".

"ביום הזיכרון הזה, בשנה השבעים ושש לעצמאותנו, ובשם כל מפקדי צה"ל לפני, אני מצדיע לעשרים וחמישה אלף וארבעים חללי מערכות ישראל. כמפקד צבא ההגנה לישראל במלחמה, אני נושא באחריות לכך שצה"ל כשל במשימתו להגן על אזרחי מדינת ישראל בשבעה באוקטובר. את משקלה על כתפיי אני חש בכל יום, ובליבי אני מבין היטב את משמעותה".

עוד אמר: "אני מרכין ראש לזכרם של האזרחים שלא הספקנו להציל, של עמיתינו חברי כיתות
הכוננות וכוחות הביטחון, ושל חללי צה"ל, גברים ונשים במילואים ובסדיר, שנפלו בקרבות מאז פרוץ המלחמה ועד היום. הם היו לוחמים ולוחמות, שנשאו במלוא האחריות למשימות הביטחון וההגנה,
התעלו אל גודל השעה, והסתערו מבלי לחכות לפקודה. הן היו חיילות, שדבקו במשמרתן ולא נטשו לנוכח פני הרוע המתקדם לעברן".

"בסערת הלחימה שעטו בראשם מפקדים רבים, היישר אל תוך התופת. בימים ארוכים של לחימה קשה ונועזת, בין ריכוזי אויב, מעל הקרקע ומתחתיה, התייצבו כולם באומץ מול הסכנה, ויכלו לה. אנו חבים חוב שאין לו סוף למי שפסעו במשעול הצר המפריד בין קדושת החיים למסירות הנפש. הם ראו עצמם כמי שבם, לבדם, תלוי גורל המערכה כולה. הם לא חיפשו תהילה לעצמם, זולת מבוקשם להיות מגן לעמם".

הרמטכ"ל פנה אל המשפחות השכולות: "בני המשפחות היקרים, ביום בו מאבד מפקד אחד מחייליו, הופכת אחריותו לחיי פקודיו למחויבות נצח למורשתו, ולאוהביו שנותרו אחריו. אני הוא המפקד ששלח את בניכם ובנותיכם לקרב שממנו לא שבו ואל העמדות שמהן נחטפו. אני נושא איתי בכל יום את זכר הנופלים, ואני אחראי לענות לכם על השאלות הנוקבות המדירות שינה מעיניכם".

"לא הכרתי את כל הנופלים, אך לא אשכח אותם לעולם. לא הספקתי לבקר בבתיהם, אך לעולם אהיה מחויב אליכם - ההורים, הבנות והבנים, האחים והאחיות, בני ובנות הזוג, הסבים והסבתות. אני עומד בענווה לנוכח גבורתכם לקום אל הכאב, למצוא בכל יום את הכוח בצל האובדן הכבד, ולצקת משמעות חדשה אל החלל שנפער".

"במלחמה הזאת אנחנו נחושים להשלים את המשימה, הגם שאנחנו מבינים את המחיר. כל עוד אויבינו קמים עלינו, נעמוד על המשמר, נהיה נכונים ודרוכים, נגיב בעוצמה לכל ניסיון לפגוע בנו, ונשכים להכות בקם להורגנו".

בסיום דבריו פנה הרמטכ"ל אל מפקדי צה"ל: "ביום בו לבשנו את מדי צה"ל, עטינו על גופנו את גלימת האחריות. מיום גיוסנו אנחנו מאוחדים למען מטרה ראויה אחת - ההגנה על המדינה. כך היה וכך יהיה. זוהי זכות גדולה לפקד עליכם - גיבורים וערכיים, נחושים ומסורים, הנכונים ליטול סיכון למען המטרה הראויה הזאת, הראויה ביותר".

"חובנו לנופלים נמתח מראשית הדורות לכל מי שחלמו על 'ארץ-חמדה, טובה ורחבה', ולא זכו לבוא בשעריה. ולכל אלה ששבו אליה, נאחזו באדמתה, וחמדת גבורתם מבטיחה את קוממיות ישראל בארצו, ארץ חמדת-אבות, שצה"ל הוא מגינה".