גן עדן גולן: הרגע שבו התברר פתאום שלא כל העולם נגדנו

גם בשנים כתיקונן, עד כמה שיש כבר כאלה במקום המסוכסך הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הוא יום שמעלה מחנק בגרונה של אומה שלמה.

אין ממנו (ולא צריך להיות) מפלט: השירים ברדיו הופכים עצובים משעה לשעה, החנויות נסגרות, התנועה ברחובות הופכת דלילה. יצא לי כבר לארח חברים מחו"ל ביום הזה רק כדי לגלות שמה שעבורנו הוא טבע שני, הוא עבורם תופעת טבע: עם מתכנס באבלו הכבד, דומע למשמע "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" או "את פרי גנך" או אולי משהו עתיק עוד יותר כמו "הוא לא ידע את שמה".

הוא לא ידע את שמה, אבל אותה מועקה ליוותה אותו לאורך כל הדרך אל חגיגות העצמאות, אלה שגם באותן שנים "רגילות" מתחילות עבור כל ישראלי בכמה שניות של התעוררות, של התאקלמות במרחב שמשנה לפתע את פניו, עת הנחיריים שנחנקו מדמעות, מתרחבים נוכח ריחות המנגל מגינת השכנים. משואה לתקומה, משכול לקוממיות ומבכי לקבב על האש.

אם יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר לעם היהודי, הרי שיום הזיכרון הוא הקדוש ביותר לאומה הישראלית.

במרכזו כמובן סיפורי הנופלים ובני המשפחות השכולות, אבל לא להם הוא מיועד, באשר עבורן כל ארוחת ערב משפחתית היא חסרה, כל חג, כל שבת, כל חיבוק בגול של קבוצה אהודה וכל ילד או ילדה שנקראים בשם הבן שנפל או הבת שהייתה לזיכרון.

לא יהיה עוד אירוע משפחתי שיהיה נורמלי: לא חתונה, לא בר או בת מצווה. תמיד מי שיהיה הנוכח ביותר הוא מי שיבלוט בהיעדרו.

היום הזה נועד להזכיר למי שהתמזל מזלו להיות במעגלים הרחוקים ביותר של השכול, עד כמה נורא הוא המחיר שאנו משלמים על הרצון להיות עם ככל העמים.

ואולי המשפט האחרון מלמד גם על הקרע, זה שאליו לא נדרש אלא במשפט: בעשורים הראשונים לחייה של מדינת ישראל האמינו רוב הישראלים שהשאיפה להיות עם חופשי בארצנו, היהודית והדמוקרטית, אינה עומדת בסתירה לרצון להיות עם ככל העמים. ופה נניח למשפט הזה שחוצה אותנו בכל יום אחר מימות השנה.

השנה לא מדובר בתזכורת כואבת, שהרי זו פוגשת את כולנו כמעט מדי יום, עת דובר צה"ל מתיר לפרסום. שמות, תמונות, דמעות והספדים. חללים היו כאן תמיד, אבל מציאות נמשכת של יותר משבעה חודשים שבהם כל יום הוא יום הזיכרון? זו תחושה חדשה אפילו עבור מי שעדיין זוכרים את השנים הקשות.

מלחמות ישראל היו תמיד תחומות בזמן. ה"שיאנית" היא כמובן המלחמה שהוכרעה בשישה ימים (והיום השביעי שלה מפלג אותנו עד היום, אולי כרמז לכך ששום ניצחון צבאי מזהיר לא יהיה שלם ללא תכנית לטווח ארוך - ואין זה משנה כלל אם מאמינים שבבסיסה של זו צריך לעמוד תהליך מדיני או התנחלות וסיפוח).

בצד השני של הספקטרום עומדת המלחמה הנשכחת, מלחמת ההתשה. היחידה שמזכירה במשהו את המציאות שבה "מותרת לפרסום" מנת הכאב היומית.

גם אחרי מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה בכלל כמבצע שלום הגליל, ידענו שכול מתמשך, אבל אז - כמו שידע כל חייל ששירת במוצב בלבנון: "המטרה - הגנה על יישובי הצפון". המשפט הזה היה חקוק בראש כל לוח בצה"ל, ממפות סודיות במטה האוגדה ועד לרשימת שמירה שנתלתה ב"שפנייה" (כמו שקראנו אז למחילות שבהן ישנו בלי להוריד נעליים - לפעמים במשך שבוע או שבועיים).

איפה המטרה הנעלה ההיא ואיפה ההפקרות של היום, כשמאה אלף אחינו ואחיותינו מאבדים את בתיהם בתשלומים, עוד בית ועוד עסק, עוד משפחה שלא תשוב ליישובה, עוד קהילה שנתלשה. עם כל הכאב וההזדהות, נניח גם לאלה היום. רק היום.

נמשיך למלל גבורות ישראל: מהתרוממות הרוח של מבצע קדש ועד להלם המוחלט של מחדל יום הכיפורים, היו המלחמות שלנו תחומות בזמן, לרוב גם במקום. הפעם היחידה שבה אוימו חזית ועורף כאחד, הפעם שבה הייתה: "כל הארץ חזית וכל העם צבא", אירעה במלחמת השחרור, כשנה וחצי של מלחמה שגבתה מחיר כמעט בלתי נתפס: אחוז אחד מכלל תושבי המדינה!

מה ההבדל? שאז אפילו מציאות של מלחמה איומה נראתה כתקומה על רקע הזיכרון הטרי ממחנות ההשמדה. הקמת המקלט, המקום הבטוח עבור כל יהודי, הייתה מטרה נעלה, שווה כל מחיר. עם הכאב הגדול על כל חייל שנפל, עלתה גם ההכרה שמוטבים לנו אפילו עשרה קרבות לטרון - ולא עוד באבי יאר אחד.

העולם, זה שדקה לפני כן כמעט הקיא אותנו מתוכו, בשיהוק הנורא ביותר בתולדות האדם, היכה על חטא. לא מיהר לחבק ולחזק, אבל אט אט הבין שאם יש דבר כזה "מגיע", אזי מדובר בשיבת ציון בימינו, בתקומתה של מדינת היהודים.

חלק מהמראות שבהם חזינו בחודשים האחרונים, הם כגלויה מאותם ימים: מי שמשכו את תשומת הלב בהפגנות נגד ישראל לא היו פליטים פלסטינים, גם לא מהגרים מוסלמים, שהרי עמדתם של אלה לפחות מובנת (גם אם לא מקובלת לחלוטין) אלא קומץ המטומטמים המקומיים שבשוליהם: סטודנטים אמריקאים צעירים בשיער סגול, שבדים, הולנדים, אירים, אנגלים ואחרים - כל אלה שאימצו את שנאת ישראל באמתלה של נאורות.

הם אולי מנומקים (לכאורה) יותר מהסבים שלהם, שלא נזקקו לתירוץ מיוחד כדי לשנוא יהודים, אבל קרובים אליהם הרבה יותר מאשר יהיו מוכנים להודות אי פעם. לרובם לא היה מושג כלל נגד מה הם מוחים, הידיעות שלהם בתולדות הסכסוך על ארץ ישראל עומד ביחס הפוך להחלטיות שבה הם מדברים.

לא במקרה תמיד נקלטו במצלמה (כולל בקרב הקהל באירוויזיון) צועקי הבוז האוטומטיים, כאלה שאין להם מושג אפילו על מה הם מדברים. הם יודעים את זה, לכן הם "לא מדברים עם רוצחים".

לא הרביתי בנסיעות מאז 7 באוקטובר, אבל בגיחות הקצרות שכן ביצעתי, ממש כמו בכל שיחה עם קולגות וחברים, עלתה אותה תמונה בדיוק: בניגוד לעמדת הממשלות, בניגוד למצטייר בתקשורת ומחוץ לכמה חוגים "אליטיסטיים": כאילו-ליברליים ופסבדו-אקדמיים, "העם" עם או בלי מירכאות, אתנו - והרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב.

הם רואים את המראות, הם שומעים את הקולות - לא רק את אלה שמציירים אותנו רע, מעזה, אלא גם את אלה שעולים אצלם בבית מן הרחובות. הם שומעים את מי שהיו אך אתמול מבקשי מקלט בארצם, פליטים, כשהם מפרטים את תכוניותיהם לכיבוש אירופה בכמה שלבים.

הם רואים איך עריהם מאבדות צביון מקומי. אפילו מי שפתחו את ליבם למי שנתפסו עד לא מזמן לאומללים בעולם, מבינים את הטעות שעשו עת איחרו להעמיד סכרים בפני הזרם המתפרץ של הפליטים, נזכרים פתאום איך הושתקו שערוריות דוגמת ההפגנה המפורסמת בחזית הקתדרלה של קלן.

מעבר לשיר מצוין ולביצוע מושלם, אוששה הצבעת הקהל באירוויזיון אמש את מה שהרגישו ישראלים רבים (בהכללה כמובן) ששבו מטיולים בעולם: פער בלתי נתפס כמעט בין המציאות התקשורתית שעדיין שרויה תחת הגמוניה כמו-ליברלית או ההפגנות שרוב משתתפיהם מוסלמים, לבין דעת הקהל שהבינה שמה שהתפוצץ בפנינו הוא רק פרומו למה שמתחולל אצלה בחצר האחורית.

נכון שאי אפשר לבנות תיאוריה שלמה סביב מה שהוא, בסופו של דבר, לא יותר מתחרות זמר קיטשית שהייתה לביזאר, ועדיין - מדובר במשדר טלוויזיה שמגיע לבתיהם של מאות מיליונים ומשמש מעין סקר חי לתחושות הציבור.

לפיכך כל פוליטיקאי מקומי שעד אתמול חשב שצריך להתחנף לקול המוסלמי כדי לזכות בתמיכת המהגרים, יודע שבמקביל הוא מאבד את אהדת האזרחים הוותיקים. קצת כמו שגילה נשיא אמריקאי אוהב ישראל כשטעה וביצע מהלך פופוליסטי שנועד לחזק את מעמדו בסקרים.

מהבחינה הזאת עשו שיר טוב וזמרת שפשוט בא לחבק, שירות טוב יותר לישראל מאשר מערך ההסברה הכושל והקורס שלנו: לא מגרסה קטנה של נייר, אלא הוריקן אדיר של צלילים.

רגע לפני שאומה שלמה מתכנסת באבלה המשותף, אחד מהדברים המשותפים האחרונים שעוד נותרו לנו - שמאל וימין, דתיים וחילוניים, ידענו רגע קטן של נחת, של חיוך, של שלוש דקות בגן עדן גולן, לפני שנמלמל בתפילה: "בגן עדן תהיה מנוחתם".