סגן עמרי רוזנבליט, בן 22 מרמת השרון, איבד את רגלו השמאלית מפיצוץ בבית ממולכד ובניין שלם קרס עליו. סגן עמית חברוני, בן 22 מקריית אונו, נפגע קשה מרסיסי רימון בכל חלקי גופו ורס"ן איתי אסולין, בן 25 מאשדוד, היה במבנה שספג RPG ורסיס חדר דרך הצוואר לגבו. שלושתם גם ספורטאי עבר (עמרי כדוריד, איתי שוער כדורגל, ועמית מגן שמאלי) שמשתקמים בימים אלה בבית החולים "שיבא" ומספרים כי כפי שלמדו דרך עולם הספורט - בסוף הצבת מטרות ועבודה קשה מביאה תוצאות.
"לא חשבו שאני חי בכלל", שחזר רוזנבליט מפקד "עורב" בצנחנים, את רגע פציעתו בשיחה עם "וואלה". "היינו בקסבה בחאן יונס, באזור צפוף מאוד וקצת לפני סוף היום בעזה, היינו צריכים להיכנס למבנה מסוים. הכניסה הראשונה הייתה חלקה ונקייה, אך שהגענו לחדר השני, המטען הופעל כנראה מרחוק. עפנו ארבעה חיילים 10 מטרים אחורה והמבנה כולו קרס עלינו, ממש נקברנו מתחת להריסות. כל מה שראו זה רק את הראש שלי ואת הרגליים. כוחות רבים הגיעו לחלץ אותנו לפנות את ההריסות הכבדות. אני איבדתי את ההכרה למשך שתי דקות, לאחר מכן הרמתי את ידיי ונופפתי לעזרה. החברים שהגיעו לעזור חשבו שהם רואים מולם גופה".
הוא המשיך וסיפר כי "לא יכולתי לדבר. הפרצוף שלי היה נפוח כמו בלון, מלא כוויות על הפנים ולא יכולתי לראות שום דבר. אחד החובשים שלי הגיע וביקשתי ממנו לשים לי חוסם עורקים על הרגליים, כי לא הרגשתי אותם, בדיעבד זה גם מה שהציל לי את החיים. הלוחמים הצליחו להרים את עמודי הבטון בקושי רב. הם טיפלו בי ופינו אותי במהרה במסוק עם 669 וכולם היו בטוחים שלא אשרוד את זה. אני זוכר גם שהתקשרתי לאמא שלי והודעתי לה שנפצעתי ושתבוא לסורוקה, לאחר מכן איבדתי את ההכרה".
הרופאים נלחמו על רוזנבליט במשך 8 שעות בחדר ניתוח ולבסוף גם הצילו את חייו. "קמתי אחרי יום, הבנתי שנפצעתי קשה. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא מה עם הלוחמים שלי. כשסיפרו לי שכולם בסדר הייתי בטוח שכולם משקרים לי כי אני פצוע. עד שלא ראיתי אותם בעיניים שלי - לא האמנתי", הוא מספר. "לא עניין אותי שאין לי רגל, הכי חשוב שהצלתי את החיילים שלי אמרתי לכל ההורים שאני אחזיר את הבנים שלהם הביתה ואני שמח על כך שהצלחתי לעמוד במילתי ובמשימה. זה מה שנותן לי כוח להמשיך הלאה. עד יום מותי, זה יהיה הדבר שאני אהיה הכי גאה בו בחיים וזה מה שאני מזכיר לעצמי. אני גם חושב על הלוחם שלי גיא שמחי (בנו של דדי שמחי - א"ח), שהציל הרבה אנשים בנובה ולצערי לא יכולתי לממש את ההבטחה שלי להגן עליו".
"חיכינו לרגע שניכנס לעזה"
עבור אסולין, מ"פ מסייעת בחטיבת הנח"ל, הוא נהנה מכל רגע, לדבריו, בעזה עד הפציעה שלו. "כל כך הרבה זמן מתכוננים למלחמה בצה"ל. זה מה שמדברים עליו וזה מה שמכינים אותך אליו. יש הרבה פעמים שאתה חושב שזה כבר לא יבוא בזמן שלך, ואז הגיע שבעה באוקטובר", שחזר אסולין שהיה בחופשה באילת יחד עם חברתו דורין. כשראה את התמונות הקשות, הוא עשה את דרכו חזרה לפלוגה. תוך כדי הוא ובת זוגו החלו להרים טלפונים וקיבלו גם שיחות מהורים רבים שרצו לדעת מה קורה עם החיילים שאיתי מפקד עליהם. גם אסולין קיבל את הבשורה הקשה, שארבעה מלוחמיו - אמיר לביא, נחמן דקל, שגב שוורץ וטל לוי נפלו בקרב הקשה על מוצב סופה. "הם נלחמו שם עד הכדור האחרון, הם תמיד יהיו איתי בלב", קבע הקצין.
בעוד שאסולין חשב כי הוא יורד לדרום, כל הפלוגה שלו הוקפצה לצפון בשל המתיחות עם חיזבאללה והחשש מפריצת הגדר. במשך שבועיים הם היו שם והתחמקו מהכטב"מים עד שחזרו לדרום להתכונן לקראת הכניסה לעזה. "חיכינו לרגע שניכנס לעזה. אני זוכר שרגע לפני הכניסה הזכרתי את הלוחמים שלנו שנפלו, מה קרה בעוטף ובדרום, את החטופים שנחטפו מביתם ואמרתי להם שמעבר לגדר יש חבר'ה רעים ואנחנו הטובים ואנחנו ננצח. היינו חודשיים בפנים: לא מתקלחים, לא אוכלים ובתנאים לא פשוטים, אבל אתה מרגיש כל יכול כי אתה כאן עבור דברים מאוד משמעותיים. שמחנו כשחטופים שוחררו מהשבי. אני זוכר המון רגעים יפים של שמחה ועבודה מוצלחת והרבה רגעים קשים של פינוי גופות ופצועים וזה קושי גדול להתמודד עם זה".
5 דקות לפני שנפצע, הוא עוד היה על הרגליים והצטלם עם הנשק בגאווה גדולה. זה היה ביום השלישי של חנוכה במשימה באזור ג'באליה ליד אחד מבתי החולים שם. במהלך השתלטות על מבנה, רקטת RPG שוגרה לעברם ורסיס חדר לצווארו של אסולין ופגע בו גם בעמוד השדרה. "הגוף שלי רדום לגמרי. לא הבנתי מה קורה", נזכר אסולין שבחדרו בשיבא נמצא חלק מאותה רקטת RPG. "פוניתי לבית החולים ברזילי ומשם לשיבא. התקשרתי לאבא שלי ובאותו זמן הודיעו שיש שני חיילים פצועים בתקרית. הוא חשב שאני הפצוע קל וכשהגיע הוא הבין עד כמה הפציעה מורכבת".
אסולין היום יושב אמנם על כיסא גלגלים, אך עשה שיפור משמעותי מאוד מאז אותה פציעה קשה. בהתחלה הוא יכול היה להזיז רק את העיניים והרופאים לא נתנו לו הרבה סיכוי להשתקם במהירות שכזו. "כל פעם הזזתי עוד חלק בגוף ככל שעברו הימים. אני זוכר שאמרתי לחברה שלי שאני אבין אותה אם היא תרצה ללכת ולעזוב. היא נתנה לי סטירה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי והיא כאן עבורי ואני חייב לה הרבה. היא האור שלי כאן יחד עם המשפחה שלי שגיליתי אותם מחדש", הוא סיפר.
לפני כחודש וחצי הוא הועלה בדרגה בעודו בבית החולים עם מדים כאשר כל החיילים שלו הגיעו והמפקדים. עבורו זה היה הרגע הכי מרגש שיש. "אז בקושי יכולתי לזוז, היום אני יכול כבר ללכת עם עזרה צעד אחרי צעד, ובעזרת השם, בעתיד הקרוב אני כבר לא אצטרך דבר ואהיה עצמאי בכוחות עצמי. אני יודע שעוד נכון לי שיקום ארוך, ויש לי עוד דרך, אבל זה לא מפחיד אותי ואני אעמוד באתגר של עצמי".
חצי מהכוח נפגע
החיים של סגן עמית חברוני, מפקד פלס"ר צנחנים, היו אמורים להיראות שונים לגמרי. במשך כמעט 14 שנה מחייו הוא הקדיש לכדורגל. הוא שיחק במכבי ת"א ובקריית שמונה והיה רגע מלקבל ספורטאי מצטיין, אך ברגע האמת הוא בחר להיות לוחם. "לא התעמקתי יותר מדי, רק רציתי לעשות שירות משמעותי בצה"ל. התאמנתי כמו מטורף והגעתי לפלס"ר (פלוגת סיור) ולצערי הרב איבדתי חברים רבים בדרך", הוא סיפר לוואלה.
לחברוני היה קשר עמוק מאוד עם אריאל בן משה ז"ל, מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל שנהרג בעזה, עמית בונצל ז"ל, וחייליו עומרי שוורץ, רותם סהר אדר ז"ל ומעוז מורל ז"ל. "הספקתי להיות עם הצוות שלי חודשיים וחצי לפני המלחמה וליצור כימיה ודינמיקה טובה לכניסה", אמר חברוני. "אתה רק מדמיין את זה כל השירות שלך. אמרתי לחיילים שלי שאני סומך עליהם ועם ישראל סומך עלינו, זה היה משפט שתמיד הייתי אומר. נכנסנו רגלית לעזה וברגע שדרכנו על החולות זה היה מרגש מאוד. הייתה לנו צעידה של לפחות 10 ק"מ עד ליעד שלנו ונכנסנו ברגל ימין. באחד הימים הגענו לרצועת החוף שם, וראינו את דגל ישראל מונף מעל בניין בעזה. זה פעם ראשונה שזה קרה וזה היה מטורף".
הפציעה של חברוני הייתה ב-15 בפברואר והוא גם זוכר את השעה המדויקת - 09:16. "חצי מהצוות היה בסלון וחצי נח", הוא שחזר. "הותקלנו על ידי מחבלים וזרקו עלינו רימון לסלון. לא הספקתי לעשות הרבה והרימון התפוצץ לידי. חצי מהכוח נפגע, רסיסים חדרו לי לגוף. נשכבתי על הרצפה ולא הרגשתי את הרגל וחשבתי שאיבדתי אותה. לוחמים השיבו באש ופינו את הפצועים ואותי, אך מה שעבר לי באותו הרגע בראש הוא להמשיך לתת פקודות לחיילים כדי שנצא מכאן בשלום. מעוז מורל שטיפל בי נורה והיה במצב אנוש בבית החולים וכמה ימים לאחר מכן נפטר. לצערי, לא הספקתי להיות בהלוויה שלו כי הייתי מורדם ומונשם".
לחברוני יש עוד שיקום ארוך לפניו. "אני כבר שלושה חודשים עם שבר בעצם הבריח ובעצם הירך, יש לי פלטינה מהאגן עד הברך והשתילו לי עצם, ויש לי עוד שני ניתוחים לעבור להוציא קיבוע וניתוח עצבי ביד ימין להוצאת רסיסים", אמר.
חברוני, רוזנבליט ואסולין, ממשיכים להילחם ולהגשים את חלומם לאחר הפציעה - כולם רוצים לחזור לשרת בצה"ל. "אנחנו לא חושבים שאנחנו גיבורים, רק עשינו את מה שאומנו עבורו והכינו אותנו אליו", קבעו השלושה. "כל הזמן היה לנו בראש את החטופים". חברוני סיפר כי כל שירותו בעזה הוא היה עם סרט צהוב. "היה לי חלום שאני והקשר שלי מוצאים את משפחת ביבס. קראתי כל סיפור וסיפור של חטוף וזה חיזק אותנו מאוד. ברגע ששמענו שחטופים משתחררים, הבנתי שזה רק בזכות הלחץ הצבאי החזק שלנו ויש לנו משמעות כאן".
לצד הקושי בהחלמה ובשיקום יש להם גם מסר חד מאוד להעביר שהמדינה חייבת להשתפר במהירות בהנגשה לאנשים עם מוגבליויות ורק ה"ביחד" ינצח: "המדינה לא באירוע. צריכים לשנות הרבה דברים כדי שאנשים עם מוגבלות יהיו שווים כאן בישראל וכולנו צריכים להיות מאוחדים ביחד כדי לגבור על האויב שלנו. לחמנו ביחד בעזה בלי שום הבדלים וככה אנחנו רוצים שגם יהיה כאן למען אחדות העם".