"תזכורת לכאב העצום": הצוואה שהותירו ירון, בן ושחר בטלפונים שלהם

שחר, בן וירון איבדו את חייהם בלחימה ברצועת עזה באומץ לב ועם תחושת שליחות אדירה. שלושתם היו מודעים היטב לסכנה הרבה הטמונה בכך, וכל אחד מהם בחר להותיר בטלפון האישי שלו פתק המיועד למשפחותיהם, שדרכו הם מסרו מילים אוהבות, הביעו הכרת תודה גדולה וביקשו בקשות אחרונות. לכבוד יום הזיכרון, משפחותיהם סיפרו לוואלה על הגעגועים הרבים ושיתפו ברגשות שהמכתב האחרון מציף בהם.

סמ"ר שחר כהן מבטח מכרמיאל היה בן 22 כשנפל בקרב בצפון רצועת עזה ושירת כלוחם שריון בגדוד 9 שבעוצבת "עקבות הברזל". הוא מאוד אהב לטייל ולעשות פק"ל קפה עם חברים במעיינות ובנחלים. בני משפחתו מספרים שלאחר שבשנות ילדותו הוא נהג בעיקר לבלות עם חברים ולשחק במחשב, בשנים האחרונות הוא עבר תהליך התפתחות מאוד משמעותי של לקיחת אחריות, פיתוח מחשבה ופילוסופיה מעמיקה.

"הוא היה מאוד ערכי ואחראי", סיפרה עליו בגאווה אמו שירה. "בכיתה י"ב הוא התחיל תהליך של הרזייה ושמירת משקל במטרה להעלות פרופיל בשביל לשרת כחייל קרבי. הוא אכן עמד במשימה והוריד 40 ק"ג".

כשמבטח עוד למד בתיכון, הוא סיפר יום אחד להוריו שהוא בחר להירשם למכינה הקדם-צבאית "מעשה בגליל" שבטבריה - מסגרת שבה הוא עוד יתעצב ויתבגר בהמשך. "הוא לקח שם המון אחריות. משהו שם מאוד תפס אותו. הוא היה מאוד רציני, מאוד מחויב ומאוד מסור במכינה", סיפרה אמו. "הוא היה בתפקיד גזבר של המכינה והיה אחראי בעצמו על טיולים. הוא גם התחיל להסתכל עלינו בצורה אחרת, פתאום ראינו אותו הולך ומתבגר לנו מול העיניים. היה נראה שהוא מעריך את החיוך שלנו, דברים שקודם היו בתוך הקונפליקט הזה שבין מתבגר להוריו". על דבר קיומו של הפתק ששחר הותיר, הוריו גילו עם תום השבעה.

"אני לא ארחיב במילים כי אני לא מאמין בדברים האלה. יש לי רק בקשה אחת", כתב שחר בפתק שהשאיר בטלפון שלו. "אם קורה לי משהו, אני מבקש שתמשיכו בדרך שלכם, ליהנות מהחיים היפים והטובים ולעשות דברים שעושים לכם טוב ולעולם לחשוב חיובי. זה בסדר להתאבל, אבל זאת המציאות. תודה על הכול ועל כל מה שעברנו. אני מעריך ואוהב מאוד. אלווה אתכם תמיד".

"זו בעצם צוואה שהוא השאיר לנו להמשיך לחיות את החיים שלנו, לחיות חיים טובים ומספקים ולעשות לעולם טוב", שיתפה אמו. "יחד עם הכאב שאנחנו מרגישים בכל יום ובכל רגע נתון, זה מאוד מרגש וזו גאווה גדולה על החוכמה והיכולות שלו. מאוד ריגש אותי לראות איך בגילו הכל כך צעיר הוא היה בעל חוכמה כל כך עמוקה. שמעתי הרצאות ופודקאסטים על הגישה הבודהיסטית לאובדן ושכול והוא כתב פה את התמצית של הגישה הזו".

בשנים האחרונות שחר אימץ לעצמו מוטו שלפיו יש לחיות את ההווה. הוא ובת זוגו הודיה התעניינו מאוד במדיטציה ונהגו בשיחותיהם לסכם יחד את היום ולהקפיד לשתף אחד את השנייה על הדברים הטובים שקרו במהלכו. בנוסף, הוא הקדיש את זמנו הפנוי לטיולים ודברים שהיו משמעותיים עבורו. "הוא התכוון לחיות את הרגע ולא סתם להעביר פה את הזמן", שיתפה אמו שירה. "אולי הייתה לו ידיעה שמדובר על זמן חיים קצר. הוא מאוד רצה להכיר ולחקור את עצמו".

המלחמה פרצה כששחר היה כבר בחופשת השחרור שלו. "בתקופה שהוא היה איתנו בבית, משהו בו נרגע. פתאום הוא לא היה צריך לרוץ לשום מקום. זה היה כיף גדול כי זו הייתה הזדמנות לו ולאחים שלו שהתבגרו להכיר ולהתחבר מחדש. כמה ימים לפני שהוא הוקפץ למילואים הוא יזם שיחה משפחתית שהוא ניהל ודיברנו יחד על כל מיני עניינים שצצו בתקופה האחרונה. הוא ניהל את זה מאוד יפה", שחזרה האם. הוא היה 10 ימים בלחימה ובבוקר שבו נהרג הוא התקשר להוריו ושיתף אותם בתחושותיו. "הוא היה נשמע מעולה, אמר שהם עושים עבודה מאוד משמעותית ושכיף לו ביחד עם הצוות של הטנק. היינו באורות ככה לשמוע אותו יחד עם כל הדאגה והחרדה שהיינו בה", נזכרת שירה.

כאשר שחר וחבריו לצוות יצאו מתוך הטנק לקבל אספקה שהגיע אליהם, פצ"מר נורה לכיוונם ושחר נהרג. לאחר שהוא ביקש מבני משפחתו להמשיך לחיות וליהנות מחייהם, הוא לא הותיר להם ברירה אלא להגשים את בקשתו האחרונה. שלושה שבועות לאחר מותו, בני משפחת מבטח טסו יחדיו לטיול משפחתי בתאילנד כאשר צוואתו של שחר הייתה לנגד עיניהם לאורך כל הטיול. "כשראינו את הצוואה, אז היה אישור לכך שלטוס זה הדבר שנכון לעשות. אני מאוד מודה על הטיול כי הוא נתן לנו אפשרות לנשום ולראות איך מתארגנים כמשפחה עם האובדן".

רס"ל (במיל') בן זוסמן מירושלים הותיר גם הוא פתק בטלפון לאחר מותו. הוא לחם בגדוד 601 של ההנדסה הקרבית ונפל בגיל 22 בקרב בצפון רצועת עזה. בן הותיר אחריו את ההורים צבי ושרית ואת האחים הקטנים מיקה ובועז והוא היה ילד מסור ונחוש שידע לעבוד קשה על מנת לכבוש יעדים אותם בחר להציב לעצמו. אחת התכונות שמאוד אפיינו אותו הייתה היכולת להחזיק במשמעת עצמית. הוא נהג לבטא זאת באימוניו כשחקן טניס שולחן וכאשר למד בעצמו לדבר בשפה הערבית.

בחודש יולי השתחרר בן משירות במחלקת סיור (מחס"ר) בגדוד וצפוי היה להתחיל קורס במשרד הביטחון, מה שהוציא אותו משירות מילואים בצה"ל. למרות זאת, כשפרצה מתקפת 7 באוקטובר, הוא בכל זאת נסע במהרה אל חבריו בבסיס והתעקש לקבל גם הוא נשק ומדים. "קיבלנו ממנו טלפון שהוא נוסע אבל לא כל כך הבנו איך, כי ידענו שאין לו יחידת מילואים שהוא משובץ אליה", שיחזר צבי, אביו של בן זוסמן. "לקחו לו 17 ימים להיקלט רשמית במילואים ולחבור לצוות שלו בגדוד, אבל לקחו לו רק שעתיים להשיג מדים ונשק".

חברו מהשירות גיל חסון הוסיף וסיפר: "הוא הגיע בהתנדבות למרות שבכלל לא היה אמור להתגייס. שלושה שבועות אמרו לו 'תלך הביתה', אבל הוא נשאר ולא ויתר. בסוף יצא שממצב שבן בלי צו מילואים, הוא היה מפקד בלחימה של טירונים שהרגע עלו מההכשרה. החיילים שהיו איתו פשוט העריצו את הבן אדם. הוא יכול היה לבוא כמילואימניק עם האף למעלה, אבל הוא התנהג כמו מפקד בסדיר. אני מאוד גאה בו על זה". גם חברו רז עמרם הוסיף: "בן היה בן אדם מדהים, היו לו תכונות ברזל והוא דאג לכולם לפני שדאג לעצמו. אני חושב שכולם ידעו שבן הוא הבן אדם הראשון שיקפוץ לכל משימה".

לפני שיצאו להלוויה, בני משפחת זוסמן קיבלו מחבריו של בן את המכתב שהוא השאיר בטלפון לבני משפחתו. "בכל התקופה שהוא היה במילואים, הראש שלנו היה בחרדות שמשהו יקרה לו אבל לא חשבנו בכלל על האם הוא השאיר מכתב", סיפר אביו.

"אם אתם קוראים את זה, כנראה שקרה לי משהו", כתב בן בפתק שהותיר אחריו. "גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשם לכם לשקוע בעצב. כנראה שאשב ליד סבא ונשלים קצת פערים. אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף, שיהיה אוכל בשרי כמובן, בירה וגרעינם וכמובן עוגיות של אמא. אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד ייפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לנהל קמפיין או מאבק. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. אל פתרו את המילים שלי בבקשה".

"גם אחרי שהודיעו לנו שהוא נהרג, זה בכלל לא חלף לנו בראש. לגלות על המכתב עורר בי המון הערכה לבגרות הגופנית והרוחנית שלו. הוא הבין את חומרת המצב וידע לאן הוא הולך. אני חושב שזה מה שהחדיר בו את אותן מילים בהירות שהוא ידע לכתוב. יש פה גם איזו סגירה מסוימת. אנחנו היינו חרדים לבשורות קשות שאולי יגיעו, אבל הוא עשה סגירה בכך שהוא ידע לתקשר איתנו גם אחרי לכתו באמצעות המכתב. זו מין דרישת שלום אחרי שהוא כבר לא פה והיא ממשיכה ללוות אותנו".

"המילים במכתב מהדהדות בנו כל הזמן", הוסיף צבי אביו. "הוא כתב שלא שנשקע בעצב ונהיה שמחים וגם שאמנם הוא לא יכול לחבק אותנו, אבל הוא ביקש שנחבק אחד את השני ודרך החיבוק כך הוא גם נוגע בנו. אין ספק שזו מתנה ענקית שהוא העניק לאחר שחשב עלינו. הוא כבר לא פה והמכתב הוא לא בשבילו, אלא הוא בשבילנו והוא דאג לנו".

בן נהרג לאחר שבמהלך טיהור של מבנה, הוא וצוותו הותקלו על ידי מחבלים. "בן יצא מהבית בתחושת שליחות גדולה עם אהבה ענקית למדינה ולארץ שהוא כה אהב", סיפר אביו. "לצערנו הוא נאלץ לשלם בחייו אבל אנחנו צריכים להתעקש על הארץ היפה שלנו ועל האנשים שגרים וחיים בתוכה ואלו דברים שאנחנו משתדלים לעשות".

סרן ירון אליעזר צ'יטיז מרעננה היה בן 23 בנופלו ושירת כסגן מפקד פלוגה בגדוד שקד שבחטיבת גבעתי. הוא הותיר אחריו את ההורים דבי וקלייב, את ארבעת אחיו הגדולים ואת בת זוגו דרה. הוא מאוד אהב לשחק ולצפות בכדורגל, לבשל ו-"למנגל" יחד עם חברים ולחרוש מעיינות ומסלולים בכל רחבי הארץ. "היינו משתמשים בו לשמוע על מסלולי טיול רלוונטיים. הוא תמיד היה מגיע עם איזו הברקה", סיפר עליו דניאל אחיו.

ירון התגייס לשירות בצה"ל בזמן התפשטות מגפת הקורונה, מה שהוביל לטירונות ללא יציאות לבית בסופי שבוע, אך בני משפחתו מספרים שלמרות זאת הוא לא הוריד את החיוך מפניו. את המכתב הוא כתב והשאיר כפתק בטלפון שלו לפני שנכנס ללחימה. הוא פנה לחבר וביקש ממנו לדאוג למסור את המכתב למשפחתו אם יקרה לו משהו.

"מי אמור ללמד ילדים בני 23 איך כותבים מכתב כזה", כתב סרן ירון. "אני מרגיש חלק מההיסטוריה שנכתבת עכשיו של מדינת ישראל. למשפחתי, תודה שחינכתם אותי על קידוש השם, על חסד ועל אהבת הארץ. אם לא המשפחה המשוגעת שאתם, לא הייתי במקום שאני נמצא עכשיו".

"כזה היה ירון", התייחס דניאל אחיו אל המכתב. "רציני רציני, אבל שטותניק בלב ואכפתי. היה בו מכלול של כל התכונות בצורה טובה, יפה ומדהימה. במכתב אני רואה שהוא מודה לנו על הכל וגם לדרה ולחברים שלו. זה ממש שורף את הלב. אני עברתי על המכתב בערך 100 פעמים מאז שקיבלנו אותו. אני פונה אליו בעיקר ברגעים שבהם אני מרגיש שאני צריך להתחבר אליו".

דניאל סיפר שמקריאת המכתב, הוא הבין שאחיו היה משוכנע שהוא יחזור הביתה בשלום. "רואים שהוא כתב את זה בהבנה שאף אחד לא יראה את זה אף פעם", אמר דניאל. "כולנו היינו גם בטוחים בכך. וזה מה שנשאר. מבחינתי זו העדות האחרונה שיש לנו ממנו. המכתב הוא גם תזכורת לכאב העצום כי הוא מסתלבט על הקבר ואומר שהעתיד שלו יהיה עם בת זוגו דרה".

לאחר שהתגייס, ירון יצא לקורס מפקדי כיתות (מ"כים) מוקדם ועם סופו שובץ כמפקד טירונים בבא"ח גבעתי. עם סיום התפקיד הוא יצא גם לקורס קצונה ובהמשך הגיע להיות סגן מפקד פלוגה בגדוד שקד. כאשר נלחם בגבורה עם חייליו בשכונת דרג' תופאח שבעיר עזה, הם כבשו מספר בניינים, שם הוא נפגע מאש מחבלים ואיבד את חייו.

"גם בסוף שבוע האחרון שלו אחרי 80 ימים בצבא ו-40 ימי לחימה רצופים הוא נתן בבית את כל כולו למשפחה והקדיש לכולם זמן", סיפר אחיו. "התפילה שלי לעם ישראל היא שנדע להיות מחוייכים גם במצבים הכי קשים שלצערי אנחנו חווים עכשיו, ובאותה נשימה גם נזכור מי סביבנו ונשקיע בהם כי אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר".