ימי זיכרון במהותם נוטים לעורר ולהעצים תחושות של מצוקה ומועקה, אובדן וגעגוע למה שהיה ולא יוסיף עוד להיות, לצד לחץ וחרדה מהעתיד לבוא. השנה, החברה הישראלית בכלל ומשפחות שכולות בפרט, מתמודדות עם שכול ואבל מתמשכים של שבעה חודשי מלחמה. מטען כבד של כאב שדומה שאין בכוחו של יום בודד לשאתו.
למעלה מ-190 אלף פניות מצוקה הגיעו לער"ן (עזרה ראשונה נפשית) החל מתחילת המלחמה. בימים אלה, מעבר לקווי הטלפון ולמסכי המחשב, נפגשים המתנדבים, עם פניות שניתן לסווגם על פי מאפייניהם המרכזיים: רבות מהן של הורים ובני משפחה שכולים המשתפים בכאב שלא נותן מנוח ובאבל ללא תאריך תפוגה. אחרות מגיעות ממפונים, המבטאים יגון ללא הכרה. ישנה גם קבוצה שכמעט ולא זוכה להכרה, למשל בני זוג של אנשים שנהרגו, בני זוג לשעבר, אנשים קרובים, חברים לנשק ללא ייחוס של קרבה משפחתית ועוד. גם הם מתאבלים ולא תמיד מודעים בעצמם למורכבות תהליך האבל שהם חווים.
פניות נוספות הטעונות ברגשות קשים, מגיעות ממשפחות ואנשים קרובים שאיבדו את היקרים להם בקרב על נפשם לאחר שהתאבדו בזמן השירות, ורבות נוספות מאנשים המתמודדים עם פוסט טראומה והלם קרב, נכי צה"ל ובעלי פגיעות נפשית. עוד פונים הורים החרדים לשלום ילדיהם העומדים בפני גיוס לצבא או נמצאים בשירות סדיר או מילואים.
מיותר לציין כי יום הזיכרון השנה שונה במאפייניו מהשנה שעברה. אנשים רבים כל כך מתמודדים עם אובדן טרי, לפעמים גם לצד אובדנים שכבר חוו בעבר והשאירו חותמם על נפשם. אובדן לוחמים לצד אובדן אזרחים, חטופות וחטופים, מפונים שאיבדו בית והתפרקות קהילה, פצועים ואנשים שהיו קורבנות לפגיעה קשה.
"אני לא יכול להפסיק לבכות על כולם", אמר אחד הפונים, לו חברים המשרתים בצה"ל בעת הנוכחית ואיבד קרובים רבים במלחמה, תוך ששיתף שהוא מתקשה להחזיק את הראש מעל המים בימים האחרונים. עבורו ועבור רבים אחרים, כל יום הוא יום של זיכרון.
השנה על כולנו להיות ערניים לעצמנו וגם לאחרים. מה שמתרחש בנפשנו לא גלוי לאחרים. אנשים רבים מרגישים, כי אין להם זכות לבקש עזרה, כשיש אחרים שאיבדו הכל במלחמה, אך חשוב לזכור כי כל חוויה תקפה וכי כל אדם ראוי לתמיכה. הבריאות הנפשית של כולנו צריכה להיות בעדיפות עליונה.
בשונה משאר ימות השנה, האבל הקולקטיבי מאלץ את כולנו להפנות מבט פנימה אל תוך נפשנו ללא אפשרות בריחה לשגרת יומנו. לצד הסיכון, יום הזיכרון נושא עמו גם סיכוי והזדמנות להשמיע את קולנו ולבטא את רגשותינו בשל הלגיטימציה החברתית לאומית להביע את צערנו בפומבי. לימי זיכרון יכולה להיות השפעה חיובית ומעצימה. יום הזיכרון יכול לעטוף אותנו בסולידריות מחזקת, תומכת ומחבקת. באמצעות מודעות, הקשבה וסובלנות, יש ביכולתנו לעזור למשפחות השכולות לחוש שהם לא לבד באבלם ובאובדנם אלא חלק מהעם כולו אשר שותף לכאבם ומוקיר את קורבנם.
בידנו הדבר שלא לתת לעמדות באשר הן להפוך לסלע מחלוקת המחבל ביחסים שאנחנו מנהלים עם בני משפחה, חברים וגם זרים. הרווחה הנפשית שלנו והחוסן שלנו תלויים יותר מכל ביחסי הגומלין שאנו יוצרים עם אנשים בסביבתנו. עלינו מוטלת האחריות לשמר אותם ולהגן עליהם מכל משמר, גם כשקיימות מחלוקות ואי הסכמות. אם נזרקות לחלל או נכתבות ברשתות אמירות פוגעניות, בכוחנו להחליט למתן את השיח ולא להיגרר לפרובוקציות. יש באפשרותנו לשמש מודל שונה, כזה המחבר והמקרב. בסופו של דבר כשמדובר בבני אדם, רב הדומה על השונה. אין כמו ביקור בבית העלמין ביום הזיכרון להפנים את המסר הזה.
הכותבת היא המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן וראשת התוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה למנהל. מחברת הספרים "עוצמת ההקשבה - כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר" ו"כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי", בהוצאת מטר
אם אתן/ם או מישהו קרוב חווים מצוקה, אל תישארו לבד - עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילת חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי. קבלת סיוע נפשי חייגו 1201 ובאתר ער"ן https://www.eran.org.il/ בצ'אט, וואטסאפ, פורום, מייל ומסרונים.