מערך התעמולה של ראש הממשלה בנימין נתניהו השקיע רבות במיתוג "ליגה אחרת". מה שהחל בקמפיין שלטי חוצות בבחירות ספטמבר 2019 בליווי תמונות משותפות עם טראמפ, פוטין ומודי הפך מאז לניב לשוני שגור ואהוד של תומכיו ושופרותיו, בעיקר באולפן "הפטריוטים". ובכן, השנים האחרונות הוכיחו שנתניהו הוא אכן ליגה אחרת, רק לא במובן שהם מתכוונים; ליגה אחרת - של אסונות, מחדלים ומשברים. בתקופת כהונתו בראשות הממשלה אירע אסון מירון, האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה, בו נספו 44 אזרחים, וטבח 7 באוקטובר, האסון הביטחוני הגדול ביותר, שגבה את חייהם של יותר מ1,200 ישראלים, שלאחריו יצא למלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ישראל, שעדיין לא השיבה 132 חטופים משבי חמאס בעזה, וגם לא את עשרות אלפי הפליטים בארצם לחבלי הארץ שפונו, לראשונה מקום המדינה, בנגב המערבי ובגליל העליון.
את כל זה נתניהו עשה ועושה עם הממשלה הכי קיצונית, פרועה ובלתי כשירה שהיתה כאן אי פעם, שביזבזה את כל האשראי הבינלאומי שהיה לנו אחרי הפוגרום בעוטף עזה, ושוחקת את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר לביטחוננו - היחסים עם ארצות הברית - ומדרדרת אותו למשבר חסר תקדים, ועוד ברגע הכי חלש שלנו. ליגה אחרת ממש. האיום המפורש של הנשיא ביידן להגביל את אספקת הנשק במידה וצה"ל ירחיב את הפעולה ברפיח הוא תוצאה ישירה של מחדל מדיני מתמשך של נתניהו וממשלת הימין על מלא שמתחו את החבל עם הבית הלבן עד דק וגרמו לו להציב לישראל קו אדום, ועוד בפומבי, כדי לוודא שהמסר נקלט.
ולא, בניגוד לציוצים הילדותיים והמופקרים של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ושל ינון מגל, האיש שהגדיר את עצמו צינור להעברת מסרים של נתניהו - ביידן לא אוהב את חמאס. ההפך. כל הסימנים מראים שהוא הנשיא האמריקאי הכי אוהב ישראל אי פעם: החל מנאום ה don't הראשון ב10 באוקטובר רגע לפני שנחת בביקור הזדהות בישראל עד לנאום הdon't השני והקואליציה האזורית שיירטה בהצלחה את מתקפת הטילים מאיראן בחודש שעבר, דרך חבילת הסיוע של 14 מיליארד דולר שהעביר בקונגרס והחיבוק החם והאנושי לאביגיל עידן ומשפחות החטופים, ביידן הפגין רק אהבה ודאגה כנה ואמיתית לישראל, ברגעים הכי גורליים ומפחידים שהיא חוותה בזיכרון הקרוב. אבל אחרי שבעה חודשים של מלחמה עקובה מדם במזרח התיכון, וככל שמתקרב מועד הבחירות בנובמבר, יש גבול גם לסבלנות ולסובלנות שלו לנתניהו ולחוסר התוחלת של התנהלותו, שמוכתבת על ידי גובה האיומים של סמוטריץ' ובן גביר.
ברוח ימי הזיכרון הלאומיים, נתניהו שזר השבוע בנאומיו את תגובותיו למשבר עם שלל פרפרזות היסטוריות לשואה ולמלחמת העצמאות, לא בהכרח מדויקות או ראויות, כהרגלו, ושב וחזר על אחת השורות החביבות עליו: "אם אנחנו צריכים לעמוד לבד נעמוד לבד". וגם היא לא תואמת את המציאות באמת: אי אפשר להילחם בציפורניים ברפיח, כמו שנתניהו הצהיר בלוחמנות באחת מישיבות הקבינט האחרונות, או להחזיק מעמד במערכה רב חזיתית בלי נושאות המטוסים, סוללות הטילים, משלוחי החימושים ושיתופי המודיעין עם ארצות הברית. הוטו האמריקאי באו"ם, ומוטת ההשפעה שלה על מוסדות בינלאומיים אחרים ובכלל על בירות העולם המערבי הן נדבך יסוד בכיפת הברזל המדינית והכלכלית של ישראל בעולם. נתניהו יודע זאת היטב, כשבימים אלה הוא מפעיל לחצים אדירים על וושינגטון לסייע לו במניעת הוצאת צוי מעצר בביה"ד הפלילי בהאג.
נתניהו יודע את כל אלה ובכל זאת בוחר כבר חודשים לצעוד לתוך עימות ישיר עם הבית הלבן, כהרגלו כשיושב שם נשיא דמוקרטי. הוא דחה ועיכב ומיסמס את התשובה לשאלה העיקרית ששואלים שם: מה ישראל רוצה לעשות עם עזה, סירב להציג תוכנית מדינית ליום שאחרי או לדון בחיזוק הרשות הפלסטינית, דישדש בין הבטחות לניצחון מוחלט ברפיח למשחקים במו"מ להשבת החטופים ומנהל מלחמה ללא שום ציר אסטרטגי מוביל. כל זאת כשברקע מקהלה של שרים וצייצנים בכירים שמקפידים תקופתית לתקוע לבית הלבן אצבע בעין ולקרוץ לנשיא לשעבר טראמפ שרק מחכה להזדמנות להיכנס ביריבו מהצד השני. גם אתמול, אחרי האיום הישיר של ביידן בהגבלת החימושים, הם לא השכילו לידום ולנהל את המשבר בצינורות חשאיים.
המסר של ביידן חמור וחריף, ועורר תגובות חריפות ונזעמות, בישראל ובארהב, גם בקרב חלק מהתומכים היהודים הגדולים של הנשיא, שחולקים את החשש האמיתי מהגבלת חופש הפעולה של ישראל והפגיעה במעמדנו האסטרטגי בתזמון כה רגיש. אכן, יחיא סינואר בוודאי מחכך ידיו בהנאה לנוכח הטריז החשוף לעיני כל בין שתי בעלות הברית. לא מן הנמנע שביידן בסוף לא יממש את האיום לנוכח הסערה שהוא מחולל בפוליטיקה האמריקאית, אבל הdon't על רפיח הוא רק הסימפטום, והמסר החד לנתניהו יישאר: זה נגמר, תתחיל להתקפל.
נתניהו, שמתגאה תמיד ביותר מ-40 שנות יחסים חמים עם ביידן, יכול להאשים רק את עצמו בדרדורם עד הלום, וכהרגלו בורח לסיפורים וקנוניות שמטילים את האשם על כל אחד אחר. אכן, ביידן בשנת בחירות, והאינטרס הפוליטי שלו הוא שדוחף שהמלחמה תסתיים, רק שזו פשוט תמונת מראה הפוכה לנתניהו, שמעונין להאריך את ימיה כדי שהקואליציה שלו לא תתערער.
הכישלון הוא של ראש הממשלה, אבל גם לחבריו לקבינט המלחמה, בני גנץ וגדי איזנקוט, יש אחריות למשבר. ההצטרפות שלהם לממשלת החירום הייתה אמורה לנווט אותה לקבל את ההחלטות הנכונות לביטחונה ועתידה של ישראל, לא לתהום מדיני מול וושינגטון על סף אמברגו נשק בינלאומי. בדיוק את זה הם היו אמורים למנוע. אבל הרמטכ"לים לשעבר התמקדו בלחימה בדרום ובצפון ובמאמצים להשבת החטופים, ולא דפקו מספיק על השולחן בדרישה לקדם, או לכל הפחות לקבוע, יעדים מדיניים לסיומה. גם מחוץ לחדר הקבינט, גנץ לא באמת איתגר את אי קבלת ההחלטות של נתניהו או הציג לציבור תוכנית מדינית אמיתית ליום שאחרי בעזה שתאלץ אותו להגיע להכרעה. המשבר החמור עם ארצות הברית משקף נכוחה את ניצחון השרירים של בן גביר וסמוטריץ' על האחדות לכאורה של קבינט המלחמה, והמסר החריף של ביידן מציב גם את גנץ בנקודת מבחן - כיצד, והאם בכלל, יש לו עדיין השפעה.