בערב פסח התקבלה ההחלטה: ישבנו אל שולחן כבכל שנה ומצב הרוח, לפחות ברמה הפרטית-משפחתית, היה טוב: הגברת קיפניס סייעה לאימה (בשלנית מחוננת על אף מוצאה), להכין את ה"ראשונות" בקערות קטנות. פירות אהבתנו כבר היו מסובים מסביבנו: הקרייריסטית בת ה-29 שבדקה את מצאי המנות הצמחוניות, בעוד בן זוגה מצטרף אל הסטודנט בן ה-25, האקטיביסט, שניהל ויכוח נוקב עם הגיס אודות הפגנות בעת מלחמה. וגם הקטנה, כמעט 19, פשוט שמחה, כדרכן של חיילות, על שהיא בחיק משפחתה ולא אנוסה לקיים סדר פסח מייגע בצבא.
לא היינו היחידים מסביב לשולחן, אבל מטבע הדברים התרכזתי בעיקר בשלושה "שלי" - ובראש נדדתי אל סדרי פסח מימי ילדותי הרחוקה, אלה שבהם התכנסה משפחת אמי. כיאה למשפחה (שלה) בת 10 אחיות ואחים, היו אלה סדרי פסח של כמה עשרות מסובים. בנוסף על ההגדה המסורתית, נקראה גם גרסה משפחתית, זו שהיללה את הטבע ואת החלוציות העברית, שאולה בחלקה מטקסטים שהיו נהוגים אז ברחבי הקיבוץ הארצי, אבל מתובלת בלא מעט שירים - מ"נעים זמירות ישראל" ועד לנעמי שמר. אקורדיון היה נשלף מאי שם ועל המנענעים פרטו בת דודתי שלומית, זכר צדיקה ונשמה טהורה שכמותה לברכה או בת הדודה חווה'לה, תבדל"א.
הלילה הזה - כולו מרור
"בשורה טובה הבאאאאאאתי, כי הגן נמלא אורה וביער ובחורש, כל ציפור אומרה שירה, כי בכל פינה הפסח את ריחו הטוב נותן ואביב כבר בארצנו, זמן חירות וגיל וחן" (מילים יעקב פיכמן, לחן דניאל סמבורסקי) בקע ברמה קולן של הדודות, ספק שרות בהרמוניה, ספק מתחרות זו בזו, כפי שעשו כל ימיהן.
למה אני גורר אתכם כמה שבועות לאחור על לוח השנה העברי? רק כדי להדגיש שבין "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין" לבין "אחד אלוהינו", בין בית ישראל היוצא ממצרים לזה הנלחם על חירותו היום, היה פסח עבורי חג של שירה בציבור, והנה השנה, ללא כל דיון מקדים, הגענו מסביב לשולחן ופה אחד להחלטה: הלילה לא שרים.
כמנהגם של חילונים ששומרים מקום של כבוד לא רק לאליהו הנביא אלא גם לרוח ישראל-סבא, קראנו בהגדה עד ל"שולחן עורך". לא החסרנו דבר מהמילים, אבל את המנגינה גנזנו. זו לא הייתה מחאה, לא החלטה פוליטית, אלא תחושה שאי אפשר לשיר, שאנחנו עדיין באבל, שאולי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, אבל הוא לא חייב לשיר את זה. "הלילה הזה כולו מרור" ענינו בלי מנגינה לצעיר הבנים, אחיינה של הגברת (הוא כבר כמעט בצבא) ונדמה שהתכוונו לכל מילה.
ואחרי ששבענו והותרנו מיד חמותי, גמלה בליבנו ההחלטה: לא לציין את יום העצמאות השנה. כן, אני יודע מה חושב חלקכם עכשיו - דווקא השנה! דווקא מפני שהרגו בנו וניסו להשבית את שמחת חיינו, עלינו לשמוח בכוח.
ולא היא. מצטער, אבל אצלי זה פשוט לא עובד ככה. טקס המשואות, פעם מופת של ממלכתיות עד כדי כך שהופקד בידי יו"ר הכנסת, הפך לעוד סעיף מושחת במשרד התחבורה.
זאת ועוד: זיקוקים ממילא אין ואף לא חגיגות בכיכר העיר, זקנתי כבר למסיבות עוד בטרם נדרש לנסיבות - וריח מנגל לא יעלה מחצרנו כל עוד אחינו החטופים מתקיימים מרבע פיתה ליום.
החלטנו השנה להשאיר את הדגל בחצי התורן עוד יום אחד נוסף. את ארוחת החג המסורתית, היחידה בשנה שאנו אוכלים מול הטלוויזיה שמשדרת את טקס הדלקת המשואות, וכוללת פלאפלים, פיתות, קציצות או קבב, שקשוקה טחינה, חומוס, ושאר "סלטים" (במלרע), הקדמנו בשבועיים.
הגברת ואני נגשים השנה פנטזיה ותיקה שלה: לראות את הזריחה מעל לתבור (או ליתר דיוק: להביט בי משועשעת, עת אני נופח את נשמתו בניסיון לגרור מעלה את הקילוגרמים העודפים), הגדולה והבנזוג יתעופפו מכאן לאתונה מצוידים ברשימת המסעדות המשפחתית שלנו, זאת שלידה אפילו השולחנות שפותח דודי אמסלם נראים כמו ארוחת עשר בגן חובה, הסטודנט יבוא לשמור על הכלבה ובטח יזמין כמה חברים לחגוג על הבר הביתי שלי (אבל בשקט!) והקטנה תזמנה את ימי החופשה שלה, עד כמה שניתן, כך ש"תסגור" עצמאות בצבא.
וזה נורא בעיני, כי אחרי סדר בלי פסקול מוזיקלי (אם כי לא יכולתי שלא לדמיין את הדודה שרה, או טו טו בת 97, שתהיה בריאה, שואגת את "לחיי העם ההההזה, העעעם ההההזה העעעם הזזהה!"), יום עצמאות הזה, שיהיה המשך ישיר ליום זיכרון מתמשך, מכניס אותי לדיכאון.
אחרי שנים שבהם כפיתי על עצמי להביט בחצי המלא של הכוס, גם כשהמדינה התנהלה בניגוד מוחלט לדעתי, הפעם אני חש צורך דחוף ללגום ממנה תחילה כדי שאוכל לשאת את החצי הריק מתמיד.
לא, עוד לא אבדה תקוותי, אבל בכל יום שחולף גוברת בי ההכרה כי אין טעם לעצמאות מבלי להיות, לפני הכל, עם חופשי בארצנו.