הימים האלה כל כך עצובים. המועקה חונקת את יופיו הנדיר של האביב. אי אפשר להגיד "חג שמח", אפילו לא כלאחר יד. מסתפקים בברכת "שיהיה פחות עצוב", וזהו. עם הזרימה האיטית של החיים בנהרות הדם והעצב מגיע, גם זמן ההרהורים על אודות יום העצמאות. האם זה אכן יום, או שמא לילה ארוך ואפל? והאם זאת אכן עצמאות?
כשהכל סוער גם הראש לא רגוע. המחשבות לא נשלטות, ומתוכן בוקעת אמת מפלחת שאין ממנה מנוס: מדינת ישראל איננה. וליתר דיוק, מדינת ישראל של מקימיה וממשיכיה הראשונים איננה עוד. כמו העמודים מסיפורי עזה הקדמונים, גם עמודי התבל עליהם נבנתה ישראל קרסו על ראשינו במוות איום. מתה נפשנו עם הפלסטינים. עיוורון 2024 כגורל שמשון הישראלי העיוור והעזתים של אז. ב-7 באוקטובר ילקוט הצ'יזבטים התרוקן, ונגמרו, בטרגדיה כמעט כל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו.
- מתברר שקווי הגבול והביטחון לא עוברים בקו היישובים, וישראל הממשית דומה מאוד לתכנית החלוקה של האו"ם - מדינה של מרכז הארץ.
- מדינת היהודים היא לא המקום הבטוח ביותר בעולם עבור היהודים - להפך. ישראל מסכנת בעצם קיומה את קיומם של יהודים וישראלים בכל רחבי העולם.
- לישראל של כוחה ועוצם ידה, אין כוח להגן על עצמה בעצמה.
- לכוח הטכנולוגי אין מענה ממשי ליצרים ולקנאות. ומה שלא הולך בכוח, הולך עוד פחות עם הרבה יותר כוח. עובדה - הובסנו בידי מיליציה מיושנת שכוחה בקנאות ובנחישות.
- ניהול הסכסוך הוא רק ניהול האשליות.
- בעתות משבר ומריבה, היהודית בולעת את הדמוקרטית ולא יודעת שובע.
- במאבק בין קדושת הארץ לקדושת החיים אין סולידריות כלל. הארץ הפכה למזבח שעליו מקריבים קנאי הימין קורבנות אדם בלא רחמים.
- והגרוע מכל: לראשונה בחיינו מתברר שהאויב החיצוני לא מבטיח יותר את האחדות הפנימית - להפך.
המסקנות עצובות ומייסרות: ישראל איננה חילונית יותר; היא בקושי חצי דמוקרטיה; היא קפיטליסטית עד כדי אכזריות; יש בה שתי חברות - חברת המתים וחברת הלומדים; ואין בבתי הקברות של יום הזיכרון אף לא אחד שהמית את עצמו באהלה של תורה.
שלשה כוחות מנסים לנער מעליהם את אבק הֶחֳרָבוֹת, ופני שלושתם אל העבר והאתמול בחיפוש אחר גדוּלָה נוסטלגית וממילא קצת מומצאת - שאולי לא היתה כלל.
הימין השמרני חולם על שחזורם של המחוזות הפונדמנטליסטיים; פני חלקם אל בית המקדש, והאחרים אל העיירה של מזרח אירופה. המרכז החילוני משווע לשקם אזורי נוחות שהיו לו עד לא מזמן; את הדמוקרטיה ליהודים, היהודיות הפולקלוריסטית, והנצחת האדישות לנוכח האפליות המובנות כלפי חמישית האוכלוסייה.
ואלה - הערבים - מתגוננים מאחרי חומות מפלגתיות בצורות ומיושנות, מתקשים - בצדק - להיפתח ולתת אמון, ומתגעגעים לימים אחרים שהיו ואינם.
כזו היתה ישראל הראשונה: חברת פליטים וניצולים יהודים, שחוללה פליטוּת פלסטינית בלי להודות באחריותה ובלי לעשות דבר כדי לרפא את הפצעים. תשתיות יהודיות מערביות שמעולם לא הביאו בחשבון את המסורות והמורשות של יהודי ערב והמזרח; פוליטיקה של "גם וגם" שחשבה שאפשר לכלוא את הדת והמדינה בנוסחה חלולה - יהודית ודמוקרטית - בלי שזאבי הדת יחמסו ויטרפו את הכבשה הדמוקרטית.
כזו היא ישראל השנייה: חסרת בושות ומעצורים. דורות רבים נולדו, שירתו, כבשו ונרמלו את הטירוף והרשע. בריוני דעה ודת המקדשים את ההפרדה הגזעית בין מתנחלים למקומיים, אטומים לנוכח שתי מערכות חוק ואכיפה שונות, נהנים מהטבות מפליגות וחוגגים את מצוקת השכנים. אדישים למשטר הצבאי, להפקרות נעריהם, ותומכים במגבלות לא אנושיות לפלסטינים. מדינת יהודה שיעבדה את מדינת ישראל, משאביה, צבאה, ערכיה ויעדיה לטובת כינונה של ממלכת הלכה והקמת בית המקדש, ושלחה את המכוערים והבורים שבנציגיה לשבות את ממשלת ישראל.
מה יכול להיות מראה פניה של ישראל השלישית?
בהנחה שישראל העתידית לא רוצה להמשיך להונות את עצמה ולהנציח את ממשלות השקר והשקרן, היא חייבת להישיר מבט אל המציאות. היא לא תהיה עשויה ממרקם אחד. דבר ראשון שיהיה עליה לעשות הוא לרסק את תודעת "עם אחד, ארץ לעם האחד, מנהיג אחד". זאת נוסחת גרמניה של אז ושל ישראל דהיום, שחייבים להילחם בה. יפעלו בה, בו זמנית, שני כוחות סותרים: מצד אחד גוונים רבים של דתיות. שישתרעו ממכחישי המדע והמדינה, דרך מקדשי בחירת האל והעליונות היהודית, ועד מסורתיים ליברלים שימשיכו במאמציהם לנסות ולשלב את כל הרכיבים המתנגשים האלה לכלל שלם בעל משמעות.
מאידך גיסא, יקום כאן כוח חילוני אזרחי משמעותי, אסרטיבי ולא מתנצל. גם הכוח החדש הזה חייב לפרק חומות תודעתיות. ראשית, אנחנו לא אחראים יותר לכלל ישראל. אנחנו מחנה שחייב להגן על עצמו ונאמן לחבריו תחילה. יהודים וערבים שרוצים להיות אזרחים, עם מערכת חינוך שלנו; פלורליסטית אבל מוגנת, הומניסטית ודו-לשונית, שיכבדו בה את סיפורי שתי הקהילות הלאומיות והטרגדיות שלהן. השותפות הפוליטית שלנו תהיה מקסימלית: תמיכה הדדית, סולידריות ומאבקים משותפים. שכם אל שכם. מוסקטרים של קהילה אחת למען כולן, וכל הקהילות שלנו למען האחת. האחריות שלנו לשאר הקבוצות הפוליטיות תהיה מינימלית ביותר: אזרחות שיוויונית משותפת ושפה. כל השאר - מלל יהודי נבוב, עליונות גזענית, בדלנות מדינית והתקרבנות מתמדת - שייך רק להם. אנחנו לא נשרת בשטחים הכבושים, לא נציית למשטרת העבריינים, ננתק כל מגע מבני ברק, רבניה וסחטניה. לא נתחתן ברבנות ולא ניקבר בבתי הקברות שלהם.
בשנים הראשונות נחיה במאבק מתמיד. חלקו אולי יהיה אלים. ואחר כך, עם השנים והצלחת המאבק, הכל ישתנה. המון מילדיהם יעברו אלינו, ורק מעט משלנו יגלו אליהם. הפתיחות שלנו תביס את הגטו שלהם, המדעים יגרשו את הבורות. מדינת מטרופולין תל אביב העברית, יפו הערבית וחיפה המשותפת - תפרח. ומדינת ירושלים ובני ברק, טהורת הגזע היהודי, תיבול ותיבש. יהיה שלום של חלק מהישראלים עם חלק מהפלסטינים, וביחד נביס את קנאי שתי הדתות, החמאס והחרד"ל.
ביום העצמאות ההוא נשיר את ההמנון הישן-חדש:
"שחקי כי באדם אאמין...
אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא - ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום".
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית