שבעה חודשים מלאו היום למלחמה, זו שצה"ל האבוד והמבולבל של השעות הראשונות לה, הדביק לה את השם "חרבות ברזל", זו שלגביה הייתה הסכמה מקיר אל קיר, למעט כמה קולות מחוץ למחנה, שהיא הולכת לשטח את עזה, להפוך אותה למגרש חנייה, למחוץ אותה כך שתרד על ברכיה ותתחנן על נפש.
כמה קיווינו שראש הממשלה שכה אוהב את המילה "נחישות" ומעריץ את המדינאי הנחוש בהיסטוריה, וינסטון צ'רצ'יל, ינהג לשם שינוי בנחישות, שהצבא שאהב להתהדר בכינוי "החזק ביותר במזרח התיכון" ימחץ את ארגון הטרור, שהמתקדם בנשקיו הוא מטול אר.פי.ג'י משופר - ואם בעלי בריתו מצפון, חיזבאללה, יעזו להרים את ראשם המכוער, לא יינזקו רק "מטרות טרור" בדרום לבנון, אלא גם האדמה ברובע דאחייה בביירות תרעד.
ישראלים צעירים ברחבי העולם לא חיכו אפילו דקה. כמו חבריהם בישראל, שלא חיכו עד שצה"ל הגדול והמסורבל יתעשת - לקחו את נשקם האישי וטסו להגנת יישבי הדרום, כך גם המטיילים בחו"ל: מרכס ההימלאיה, מחופי תאילנד, ממאצ'ו פיצ'ו ומראפטינג באמזונס. הם התנפלו על כל כרטיס פנוי, גם כזה שמקנה בקושי מקום ישיבה על הרצפה תמורת מחיר מופקע. הם באו מפני שזה מה שעושה ישראלי אמיתי: נענה לקריאה עוד אפילו בטרם נשמעה.
אם לא די בזה הרי שמהיום הרביעי למלחמה הפכה ממשלת ימין על מלא-מלא לממשלת אחדות: שני רמטכ"לים בדימוס, רבי אלופים במיל' נוספו אל שולחנה וגם מי שנותרו בחוץ, הודיעו שייגבו כל פעולה שתידרש. מאחר שזיכרון ציבורי בישראל הוא עניין קצר מועד, נזכיר שההחלטה הראשונה שקיבלה הממשלה המורחבת, המחוזקת והנתמכת מכל עבריה, בטרם מלאו אפילו שעות ראשונות לכינונה, הייתה להימנע ממכת מנע רחבה בלבנון. המטוסים, כך מספרים לנו, אלה שכה חסרו בשעות הזוועה הראשונות בדרום, כבר חגו מעל שמי לבנון.
רק בישראל?
פסקה אחת בנימה אישית: "מדינה שלמה מחכה למהלומה שלא תגיע" כתבתי ביום השלישי למלחמה - ועוררתי תמיהה לא רק בקרב טוקבקיסטים אלא גם בקרב מי שפוגשים אותי בטיול הבוקר עם הכלבה. הלוואי שהייתי טועה - אני נשבע שהייתי שמח לאמץ את תואר האידיוט המאושר.
למה לא האמנתי אז, כשם שאיני מאמין עתה? כי מי שרוצה למחוץ את עזה ולמוטט את שלטון חמאס, כמובטח, עושה זאת בתוך שבע דקות, לכל היותר שבעה ימים - בתוספת שבעה שבועות לנקות את הפירורים. לא בשבעה חודשים (והסוף עדיין לא נראה באופק).
לא רק בישראל אלא גם ברחבי העולם מיהרו להביע תמיכה. הנשיא ג'ו ביידן היה הראשון לגבות את ישראל שהולכת להשמיד את ארגון הטרור, שליחה של מעצמה מוסלמית קיצונית ששמה לא רק את ישראל על הכוונת אלא את המערב כולו וארצות הברית בראשו.
גם מבריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה ועוד, התייצבו פה בשורה - להביע תמיכה, לצפות מאתנו שנעשה את המלאכה. קל מאוד למחות נגד צביעות העולם שהוא, כידוע "כולו נגדנו". בטענה הזאת יש ממש, אבל אוי לנו אם נשתמש בה כעלה תאנה, כתירוץ לחוסר יכולתנו לעשות את מה שצריך: שבועות ארוכים חלפו עד שסימן הקריאה המהדהד בנאומי התמיכה של כל מנהיג עולמי חשוב הפכו לסימני שאלה, בטרם יהפוך הנאום עצמו לנאום תוכחה.
למה זה קרה לנו? שלא יספרו לנו סיפורים על מוסר כפול. הסיבה היחידה שבגללה התהפך עלינו העולם היא משום שלא רק בישראל ישבו צופי הטלוויזיה נדהמים מול המסך וציפו למכת מחץ ישראלית כתגובה. גם בלונדון, פריז, ניו יורק וברלין ישבו מול הטלוויזיות, ראו את החדשות ואמרו לבני הזוג ולילדים: "חכו ותראו מה יעשו עכשיו הישראלים!". רק לאחר שלא עמדנו בציפייה הזאת ונכשלנו במשימה, החלו הדיבורים על קורבנות "חפים מפשע".
אפשר לאהוב את זה ואפשר להזדעזע, אבל בואו לא נייפה את הדברים: בעולם לא מתרגשים מכמה עשרות אלפי ערבים מתים. מה שחרה למדינאים ברחבי העולם הוא הכישלון של המדינה שמיום שהייתה עדיין רק רעיון, הייתה אמורה לשמש מוצב קדמי לתרבות המערב בלב אוכלוסייה עוינת, לבצע את משימתה.
אנחנו כועסים על 8200? על המחדל המודיעיני, על חיל האוויר שלמעט בדמות כמה מסק"רים לא נכח בזירה? ובכן, בדיוק אותו מנגנון מזין את השינוי בדעת הקהל. העובדה שאל הוואקום הזה נשאבו ארגונים פרו-פלסטינים היא כבר המוגלה שהעלה הפצע.
בין איילון לכביש 1
יהיה מי שיביט לעבר 24 השעות האחרונות בציבוריות הישראלית, אל מפת הכבישים הכי מרכזיים בישראל ויציין לעצמו שבמדינה שבה נחסמים נתיבי איילון בלילה על ידי מפגינים בעד קידום מהיר של עסקת חטופים, רובם (של המפגינים) עם נטייה לשמאל - בעוד בבוקר חוסמים את כביש 1 מפגינים (רובם אנשי ימין) כדי למנוע מעבר סיוע הומניטרי לעזה, בדרכו אל הדרום, סימן ש-80% מהישראלים שבתווך, בטח מרוצים.
הלוואי שזה היה נכון! הבעיה היא לא שהשוליים טועים, אלא שהם היחידים שלא מתביישים לומר את האמת: הסיוע ההומניטרי לעזה, שעובר כולו לידי חמאס ומשמר את שלטונו, בונה את ביטחונו ומאפשר לו לשגשג במנהרותיו שמהן הוא מגיח מדי פעם כדי להרוג בנו (ע"ע המתקפה על מעבר כרם שלום) - הוא גול עצמי מפואר.
למה אנחנו מבקיעים לרשת של עצמנו? בעיקר כדי לקנות זמן. כדי לאפשר לראש ממשלה כושל ורופס ולרמטכ"ל שכשל במשימתו היחידה להישאר בתפקידיהם, שהרי לא יעלה על הדעת להחליף אותם (כפי ששניהם מקפידים לתדרך) "תוך כדי מלחמה".
באורח פלא צודקים גם מי שחוסמים את איילון בשם המאבק למען החטופים: הנה משפט קשה, שהיד רועדת בכתיבתו - ועדיין, האמת חייבת להיאמר: עם כל הפגם המוסרי שבדבר, אילו היו הופכים אותם 250 אומללים (המספר המקורי, בקירוב - עם כל הבעייתיות של המונח הזה כשמדובר בבני אדם) לחללי מלחמה שהייתה מסתיימת בניצחון מוחץ, ברור וחד משמעי, הרי שהציבור הישראלי היה יכול להוסיף את מניינם לזה של נרצחי ה-7 באוקטובר.
הוא היה יכול להישיר מבט אל עיני המשפחות, לבקש סליחה, אבל גם להסביר שאין זה אלא חלק מאותה מתקפת טרור איומה. שקורבנם היה סטירת הלחי המצלצלת שחטפנו כדי להתפכח ולנצח.
אבל כאשר המלחמה בעזה שינתה את פניה, הפכה לחסרת כיוון ברור, מתבטאת אפילו עתה - עת תקיפה ברפיח - במבצעים שנעשים על ידי כוחות שיוצאים וחוזרים אל מעבר לגבול - הופכים החטופים מחובה מוסרית לכתם מוסרי ענק, על המצפון של כולנו. מי שמצפה לחידוש המערכה בעקבות מה שמתחיל כפעולה מצומצמת ברפיח, אינו אלא שוגה באשליות ממש כמו מי שפנטז על שלום עם המרצחים לפני ה-7 באוקטובר.
לא מסוגלים לארגן טקס
נדמה לכם שישראל, שלא תקפה ב-11 באוקטובר בלבנון מתוך חשש לכרסם בתמיכת ארה"ב, תחדש את המלחמה בעזה? גם להשלמת הפעולה ברפיח יש את כל הצידוקים המבצעיים שבעולם, כבר עתה ברור שהיא תתנהל בתוך "מרחב האי הסכמה" בינינו לבין בעלי הבית מארצות הברית. אנחנו נחרוג במעט מגבולות הגזרה שהוקצו לנו, נחטוף עיכוב בסיוע או הימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון ונקווה להשיג משהו שעם הרבה פוטושופ יוכל להיות מוצג כתמונת ניצחון. הכל צפוי והרשות נתונה.
מקץ 7 חודשים הגיע הזמן שנזעק בקול גדול, שנצא אל הרחוב ונקרא להפלת הממשלה הבלתי כשירה הזאת, מימין ומשמאל.
למה? כי עוד לא אמרנו מילה על יישובי הצפון המופקרים שפונו ומאז ננטשו לנפשם, שכיתות הכוננות שהושארו בהם אינן אלא ברווזים במטווח. עוד לא אמרנו מילה על שיקום הדרום שהפך לקרב בירוקרטי מביש, עוד לא נאמרה מילה על החמצת השעה לנצל את סערת הקרב כדי להוציא אל מחוץ למחנה את מי שלא מתגייסים. עוד לא מנינו אלא רק את הגדולים שבמחדלי ממשלת האחדות (שותפי נתניהו מכל המפלגות אחראים לכל מחדל מ-11 באוקטובר ממש באותה המידה).
די במבט אחד לעבר מה שהיה אמור להיות הקונצנזוס, אל טקס הדלקת המשואות, השריד הכמעט אחרון ממה שהייתה פעם מדורת השבט של כולנו. לא שמאל מול ימין, לא מתנחל מול קפלניסט, אלא יו"ר הכנסת מול שרת התחבורה, שניהם מאותה מפלגה... טקס עם 12 לפידים, חמישה שירים וחמישים דגלנים הם לא מסוגלים לארגן, אז שיצליחו לנצח במלחמה?