ובחרת בחיים: הסיפור היהודי - ממזרח אירופה ועד לנגב המערבי

בשבועות האחרונים יצא לי לבלות שעות ארוכות בחברת מי ששרדו את טבח ה-7 באוקטובר. האינסטינקט הראשוני שלהם היה לעמוד על הרגליים, אותם רגליים שהוליכו אותם החוצה מבתיהם המפויחים, בעוד ידיהם מסוככות על העיניים לבל יראו את גופת החבר, האהובה, האח או הילדה. זו תחושה נוראית עבור מי שחי עד כמה שעות קודם לכן בביתו, מקיץ אל בוקר של חג שהפך למרחץ דמים, ננעל בחדר שהיה אמור להגן עליו מפני האיום העיקרי שהכיר עד לאותו הרגע - ובמקרים רבים, רבים מדי, הפך למלכודת מוות.

אחרי ההלם באה התהייה, איפה צה"ל? היכן מערכת הביטחון שבה למדנו לשים את מבטחנו, הן לא יכול להיות שחלפו כבר שעה, שעתיים, חמש ולעיתים גם עשר שעות ויותר - ועדיין המרצחים עושים ביישובים כבתוך שלהם!

אחר כך בא הזעם, אחריו התסכול ואצל רבים התחיל גם ייאוש, שזור בהתמודדות עם אבל שאין קשה ממנו. אני לא יכול להעיד מניסיוני הפרטי על הכלל, אבל להתרשמותי הסובייקטיבית, מצבם של רבים מקץ 7 חודשים, הוא רע יותר משהיה אחרי 7 ימים.

בימים הראשונים הם היו עדיין עסוקים בלשרוד, בהמשך הם התחילו לעכל עם מה שנגזר עליהם להתמודד אתו - ועדיין אצל חלקם לא החלה ההתמודדות: היא תחל רק כשישובו אל בתיהם. מתי? בעוד חודשים, אצל חלקם שנה או שנתיים לפחות - ואז יחזרו אל הנופים שהתרוקנו מהיקרים להם: לפעמים אינך מתמודד באמת עם אובדנו של אדם בטרם נתקלת בכיסא הקבוע שלו בחדר האוכל או במושב הקבוע שלו בבית הכנסת, או בפרלמנט של שישי בבית הקפה, כשהוא ריק ומיותם.

כל אדם שאיבד אי פעם מי מהקרובים לו, אפילו שלא בנסיבות טראגיות, יודע שתחושת האובדן אינה פוקדת אותו בלוויה, גם לא בשבעה, אלא בשולחן השבת, בסדר פסח ראשון, בערבה של שנה חדשה - דווקא המקומות של ה"יש" בחיינו, מדגישים את מה שחסר בהם כל כך.

ניפרד לרגע מתושבי הדרום היקרים (ועוד לא אמרנו מילה על תושבי הצפון, שהעובדה שהזוועה נחסכה מהם לא מנחמת את מי שצופים בחורבן בתיהם, עסקיהם וקהילותיהם, שחלקן כבר לא ישובו להתגורר ביישובים שננטשו) ונעבור אל אוכלוסייה יקרה לא פחות, חיילי צה"ל.

"טובי בנינו" אנחנו מקפידים לקרוא להם - והתיאור הזה די מדויק. הנה רק הבוקר הותרו לפרסום שלושה שמות חדשים של אנשים צעירים שכבר לא ישובו לחיק משפחתם.

אפילו הלב הישראלי, שריר שלצערנו מאומן בשכול, נקרע בכל פעם מחדש. השנים הפכו את הלוחמים - ובשנים האחרונות גם לוחמות - מבנים ובנות לילדים וילדות. צה"ל שפעם היה הורינו, אצל הצעירים גם סבינו, אחר כך היה אנחנו (במבט לאחור זו דווקא התקופה הכי קלה, לפחות בעיני) הפך לזה שבו משרתים ילדינו, אצל המבוגרים שבינינו גם נכדינו.

זה יום לחשוק בו שפתיים ולהדוף את המחשבות על מי שלא מתגייסים להגנה, לכן נתמקד בחיבוק הקבוצתי עם מי שכן, עדיין הרוב. מתצלומים דהויים בשחור ולבן הפכו חללי צה"ל, שלזכרם יוקדש אותו יום מיוחד, בעוד שבוע בדיוק, לדמויות חיות בקול ובצבע. הנה הבן שנפל רוקד בחתונת אחותו הגדולה רק שבועיים לפני מותו, הנה הבת החיילת שאיננה עוד, בסלפי עם חברות, מגביהות כוסות יין וחוגגות את החיים היפים, כמו שאפשר רק בגיל 20.

"טובי ילדינו", אנחנו מצקצקים בשפתיים מול תמונות של אנשים צעירים שלא הכרנו, רגע לפני שאנחנו עוברים לנאץ איש את אחיו, כי במותם, כך מסתבר, ציוו לנו גם את היכולת להתבצר בעמדותינו, בשיח עקר שלא מקדם אותנו אפילו במילימטר לעבר ימים שבהם השכול יהיה מעט פחות מוחשי ונוכח בחיינו.

על רקע האובדן הטרי, הן באירועי ה-7 באוקטובר והן בימי המלחמה שבאו לאחריהם, אנחנו מבינים עד כמה גדולה וטראומטית הייתה המלחמה ההיא: לא אחד מכל חמישה ביישוב, אלא קהילות שלמות - שלושה או ארבעה דורות שנטבחו במעשה הרצח הגדול בתולדות האנושות.

לא משפחה שכולה שמחובקת - ולו רק ליום אחד בשנה - על ידי כלל תושבי המדינה, אלא משפחות, עיירות ושכונות שלמות שהיו ואינן עוד. לא שישה מיליון כי אם אחד ועוד אחד ועוד אחת - ככה, עד שישה מיליון.

כולנו ניצולי שואה - הבנה שהייתה כבר לקלישאה - ובכל זאת אין עוררין על אמיתות העובדה הזאת. "השואה" כפי שהתרגלנו לקרוא לה, נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כאסונם של יהודי אירופה, תחילה מזרחה ובהמשך גם מרכזה, אפילו מערבה.

אבל בכל מקום שאליו הגיעו המרצחים, מהבלקן ועד לצפון אפריקה, הם ביקשו להתחיל במלאכת ההשמדה. יהודים נרצחו בשואה גם מקהילות כמו טוניס ומרוקו - במה שהיה אמור להיות רק ההתחלה. אילו היו מנצחים הנאצים בקרב על בריטניה (לא הנחה מופרכת באותה שעה), הייתה יהדות אירופה מושמדת כליל. אילו היו להם עוד כמה חודשים בצפון אפריקה, היינו רואים בוודאי מחנות השמדה (מחנות ריכוז כבר החלו לפעול) גם בתחומה, אילו צלחה בריתם עם יפן וכל העולם היה נופל שדוד לרגליהם, אפשר שלא היה היום יהודי אחד חי.

רוב הזיכרונות מהשואה הם אולי ביידיש, שפתם של יהודי מזרח אירופה, אבל זה רק מאותה סיבה שבגללה רוב נרצחי ה-7 באוקטובר הם תושבי עוטף עזה, הם היו הראשונים, הם היו הקורבנות שאלמלא המרצחים היו עסוקים בהם - היו נופלים עוד יישובים.

העובדה שכולנו ניצולי שואה הותירה בנו צלקות, שריטות שמתעלות אותנו בימים האלה לשני כיוונים מנוגדים. הראשונים הם הבורחים, הנסים על נפשם. לא במאסות, עוד לא רבים בכדי להיות "תופעה", אבל הטפטופים (אם לשאול מושג מהימים שבהם עדיין ישנו בעמידה) מתגברים:

הנה ההוא עזב, נו - אלה שהילדים שלהם היו בגן עם שלנו, הנה הקולגה הפך את ה"רילוקיישן" מזמני לקבוע, הנה ההם החליטו לעשות שימוש בדרכונים הזרים שלהם - ולא רק על מנת לחסוך את התור בשדה התעופה... אפשר לגנות אותם, אבל בכך נעשה לעצמנו הנחה גדולה.

הרי הם, אך לפני שנים אחדות, היו מאותם "טובי בנינו". זה כמובן לא המדד היחיד לאיכותו של אדם, אבל הם שירתו ביחידות הכי מובחרות! הם לחמו ואחר כך למדו ועם השנים גם התחתנו והתקדמו והולידו ילדים, מלח הארץ - ועכשיו הם עוזבים...

והנורא מכל הוא שאנו כ"ניצולי שואה קולקטיביים" לא יכולים לחשוב שאולי הם לא טועים, אולי יום אחד ידברו עליהם כפי שדיברו על יהודי שנפרד מכל תרבותו, רכושו וחבריו בגרמניה של שנות השלושים - והפליג מזרחה לארץ חמה, לא נודעת ושרויה במלחמות ופרעות בלתי פוסקות.

אולי דווקא הם הראשונים לזהות סכנה שרובנו עדיין לא רואים? זו לא חייבת להיות סכנה דווקא מצד הקמים עלינו לכלותנו, אלא סכנה מבפנים, במדינה שפעם החינוך היה גאוותה ושהשנה, פעם ראשונה, עברו בה תקציבי הישיבות את תקציבי ההשכלה הגבוהה... מה קרה לימים שבהם האמנו שהתורה שזורה בהשכלה רחבה?

נותיר את השאלה המטרידה הזאת באוויר ולו רק כדי לסיים עם הקבוצה האחרונה, שדווקא מהמקום הכי קשה בתולדותיו של אדם ובתולדותיו של עם, נותנת לנו בכל זאת תקווה. הכוונה היא לשורדי השואה.

הפעם לא במובן הקולקטיבי של המושג, אלא להפך, במובן הכי אישי, הכי משפחתי וקרוב.
יש בניהם שנפלו בלי שם, עת עברו - יחידים שניצלו מקהילה שלמה - היישר אל שדות הקטל של מלחמת השחרור. קברים של פלוני אלמוני, ממש כמו אחיהם שנטבחו על אדמת אירופה - ובכל זאת בין זה לאלה, עוברת כל ההוויה של משואה לתקומה: שניהם מתים, אבל איזה הבדל בין הטבח בחסרי מגן למי שנפל כחייל על קוממיות ישראל!

גם מי ששרדו, שראו את הזוועות הגדולות מכל, התאוששו. הם לא שכחו לרגע, אימי המלחמה ההיא נחקקו לא רק על זרועותיהם אלא גם בזיכרונותיהם לעד, אבל לא עיצבו את כל הווייתם: הם הקימו מחדש משפחות במקום אלה שחרבו, הם ייסדו ערים, מושבים, קיבוצים וכפרים.

הם לחמו בעצמם ושלחו את ילדיהם לצבא - הם ההוכחה שהחיים מנצחים, שהתקווה סופה לנצח גם את רגעי האימה הגדולים ביותר. המחיר ששילמו הוא כבד מנשוא - שאלו את בני הדור השני על לילות טרופים, על זעקות שבר מתוך חלומות בלהה, על פנים ושמות שעולים מן העבר ולעולם לא נמוגים מהזיכרון ומהנשמה, אבל לצד כל אלה גם משפחות וילדים, אחר כך גם נכדים, ולימודים ותארים ומפעלים ושדות חרושים. מפעל-חיים, מפעלם של החיים.

רובם כבר לא עמנו, אבל הזיכרון שהותירו אחריהם הוא שמדריך אותנו גם בשעותינו הקשות ביותר - והחודשים האחרונים הם ללא ספק שעה שכזאת (אולי אף הקשה ביותר).

החיבור בין מזרח אירופה למערב הנגב מעולם לא היה יותר מוחשי: נפש האדם, אותו ביטוי חמקמק שהופך אותנו למי שאנו, הוא האיבר היחיד בגופנו שצומח מחדש אחרי שנגדע ממנו חלק. זה נכון לאדם באשר הוא, זה נכון גם לעם ולאומה. זה החוט המקשר בין שואה לתקומה, בין טבח וחורבן לבנייה מחדש, זה הלקח האופטימי שאפשר לקחת דווקא מהיום הזה, יום עצוב במיוחד בתוך תקופה רעה.

גם היום בא בוקר שבו זרחה השמש על שדות הדרום שנזרעו באוקטובר ועתה נקצרים, על מטעי הצפון שפירותיהם מוטלים לרגלי העצים ומעל לכל: על בני אדם שלמרות שאיבדו את היקרים להם מכל, בחרו בחיים.