בצל מאורעות 7 באוקטובר, המלחמה המתמשכת והחטופים המוחזקים בעזה, הימים הלאומיים - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה - מקבלים השנה משמעויות חדשות. עולות תהיות כיצד נתאבל על השכול הוותיק ועל השכול הטרי, על נפילתם של חיילים לוחמים ושל אזרחים, על אובדן ביתם של אנשים רבים, וקהילות שנחרבו ואיבדו את תחושת המוגנות.
השכול והאבל השנה הם נחלת כולם. כולנו מושפעים מהאובדן, הצער והעצב, וכולנו מחזיקים את התקווה לחזרתם של החטופים והנעדרים. ההשפעה עלינו תלויה במידת החשיפה שלנו לאירועים השונים, לקרבה למשפחות שנפגעו, לחשיפה למדיה ולמשאבי ההתמודדות שלנו כיחידים וכמשפחות.
ימי הזיכרון עשויים להיות ימים רגישים במיוחד למי שהיו חשופים באופן מוגבר לפגיעה באזרחים, לטבח, לרצח להרס ולחורבן האזרחי וכן ללחימה עצימה בחודשים האחרונים.
הטבח וההרג של נשים ילדים וגברים, אזרחים וחיילים, מעשי ההרס השריפה והביזה שנעשו ביום אחד, הזכירו לרבים מאיתנו את המאורעות הקשים שחווינו כעם בשואה. כולנו מכירים באופן אישי או באמצעות צפייה במדיה אנשים ומשפחות שחוו אובדנים קשים, פציעות, פגיעות מורכבות ביותר ומשפחות שיקירהם נחטפו ונמצאים עדיין בשבי וגורלם אינו ידוע. במובנים רבים, אפילו האדם הממוצע שלא הכיר באופן אישי מישהו שנפגע - נחשף דרך המדיה והתקשורת לאובדנים רבים, לכאב טראומטי באופן כזה שיום הזיכרון עשוי להציף תכנים העשויים להחוות כקשים ולא ניתנים להכלה.
אנחנו מציעים לחשוב כיצד ניתן להתכונן לתוכן המורכב, למפגש בבתי העלמין, לטקסים, לאירועי זיכרון והנצחה בקהילה, ולמראות ולתוכן הכואב בתקשורת. אנו ממליצים להכין מעין "תכנית פעולה": מה אנו מתכוונים לעשות, איפה מתכוונים להיות, ואיך נעזרים כשהקשיים עולים, מי יכול להיות לנו לתמיכה מה נכון ומה מתאים לנו בימים כואבים אלו.
למשפחות שחוו אבדן, ויקיריהם נהרגו, אנו מציעים לבחון תיאום מראש עם אנשים שמהווים מקור תמיכה - בני משפחה, חברים קרובים, או אנשי טיפול את המוכנות האישית והמשפחתית ללוות ולנכוח לצידכם בימים מורכבים אלו.
כדאי לבחון כיצד נכון לזכור ולהנציח את האדם היקר שאבד? את הקהילה והבית שאינם? אילו מרחבי זיכרון נרצה להנכיח ואיך יותאמו התכנים להנצחה המבוקשת. יש לזכור שאופני ההתמודדות של כל אחד הם שונים ואין דרך אחת "נכונה", אבל יש עדיפות לכך שמשפחות וקהילות יתכננו גם את העמדה וההתנהלות שלהן בימים האלה, לייצר מעגלי שיח, לתת מקום לכולם להשמיע קול, לאפשר לחוש שייכות לקהילה ולחברה הסובבת.
מומלץ להכין תכנית לתמיכה רגשית בקהילה לכל חבריה. לבדוק אם ניתן להצטרף למסגרות המארגנות מעגלי תמיכה לפני ואחרי טקסי הזיכרון, וליצור מסגרות המאפשרות תמיכה בקהילה. מומלץ להיעזר בארגונים שמספקים תמיכה מקוונת, שיפעלו באופן מוגבר.
בימים מורכבים אלו אנו ממליצים לתת תשומת לב מיוחדת לתיווך ימי הזיכרון לילדים:
הילדים מודעים היטב לימי הזיכרון, ילדים יודעים יותר ממה שאנחנו המבוגרים חושבים וחוסר שיח יותיר אותם לבד עם מידע ללא תווך. לקראת יום הזיכרון בכל שנה, והשנה במיוחד, המושג של אויב הנלחם בנו ורוצה לפגוע בנו עולה ביתר שאת. השאלות שהורים רבים שואלים את עצמם הן האם לספר? מה לספר? באיזה גיל לספר ואיך לספר על יום הזיכרון.
אפשר לספר בפשטות שיום הזיכרון הוא יום שבו אנחנו זוכרים את היקרים לנו שנהרגו בפעילות מלחמתיות למען כולנו, ואת אלו שנהרגו בפעולות איבה. פעולות שהאויב עושה על מנת לפגוע בחיילים ובאזרחים. אפשר להציע לילדים לשאול אותנו שאלות שמעניינות אותם לקראת היום הזה, לשמוע מה הם יודעים על יום הזיכרון, ורק אחר כך להציע הסבר.
להסביר על מנהגי היום: נהוג ללבוש חולצה לבנה, להוריד את הדגל שכל השנה מתנופף בראש התורן, לחצי התורן כמנהג של צער ואבל. ברדיו מושמעים שירים שקטים יותר ולפעמים עצובים, ויש תכניות שמוקדשות לאנשים שמתו. מושמעת צפירה וכולם עומדים, וחושבים על האנשים הגיבורים שנהרגו. מומלץ להסביר שהצפירה נשמעת וקולה דומה לקול האזעקה. אך הם לא יהיו לבד. נהיה אנו המבוגרים עמם ונתמוך בהם. אפשר להציע להם להצטרף לעמוד דום, אך לא לחייב. עשויות להיות תגובות שונות לצפירה ולעמידת דום. זכרו כי כל התגובות לגיטימיות, וצחוק ואי שקט הם תגובה טבעית של ילדים, ולעיתים זה ביטוי לחרדה.
במידה שהילדים מצטרפים לטקסים, מומלץ להסביר מה צפוי להיות בטקס, איך בדרך כלל מעצבים את במת הטקס, ולחבר את הילדים הצעירים למורשת המקומית או לדמות מסויימת שניתן לספר עליה. כדאי להימנע מלחשוף את הילדים למדיה ללא תיווך, לסיפורים ולמראות שהם אינם יכולים לעכל ולהבין. הם שומעים מילים כמו הרג ורצח, ומידע חלקי ושברי משפטים, ולעיתים אין להם די כלים להבינם. שימו לב שהם מבינים את המידע, ותקנו אם נראה שלא הבינו נכון.
למבוגרים לא תמיד יש די משאבים ויכולת לווסת ולהעניק תמיכה לילדים, בייחוד במשפחות שחוו אובדן, והמבוגרים זקוקים בעצמם לתמיכה. ניתן אולי להיעזר במשפחה, או בחברים קרובים בימים רגישים אלו.
ילדים רגישים לתגובות המבוגרים, וגם כאשר המבוגרים לא משתפים בתחושות שלהם, הם חשים את הצער ואת הכאב, ומכיוון שאין בידם די כלים לזהות מה הם קולטים מהסביבה, הם דואגים וחוששים מפני הלא מובן והלא ידוע. מומלץ לדבר במשפטים פשוטים וקצרים ועל פי גילם, לא להציף במידע ולהעמיס בפרטים. להעצים את תחושת הביטחון, להציע מגע, חיבוק, מילים מרגיעות: "את עכשיו מוגנת ואני שומרת עליך".
ילדים נוטים לחזרתיות ומעכלים מידע כואב ב"מנות קטנות", ולכן הם ישאלו שוב ושוב את אותן שאלות. היו סבלניים והסבירו שוב. אם במשפחה יש נגיעה אישית לאבל ולשכול, ספרו לילדים, הראו תמונות, אל תסתירו ואמרו את האמת, על פי גילם ויכולתם להבין. לשים לב למעבר עדין בין ללמד את הילד על יום הזיכרון, לבין להיות מקור לתמיכה ביום הזה. לשים לב למה הוא זקוק.
ימים קשים אלה יכולים, כאמור, להפעיל את כולנו, ולהוות טריגר לקשיים רגשיים, ויש להיערך לכך. עם זאת, ימים אלה יכולים להוות גם מקור לתמיכה הדדית - משפחתית וקהילתית - ומקור לתחושות של ביחד וערבות הדדית. בואו נדאג ביחד שכך הם יהיו.
ד"ר אילן שריף הוא מנהל תחום אובדן ושכול במשרד הרווחה והביטחון החברתי. ד"ר רונית שלו היא ראשת החוג לחינוך ולייעוץ חינוכי במכללה האקדמית עמק יזרעאל, חוקרת מטפלת ומרצה בתחום האובדן והשכול