רוברט רפאל בן ה-96 הוא ממייסדי מושב לימן בגליל המערבי. הוא פונה מביתו בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, לביתה של בתו בירושלים. בערב יום השואה הקרוב הוא הוזמן גם לטקס מרגש של עמותת "עמך" בבירה. רפאל עדיין נמצא בירושלים, בשל ההסלמה המתמשכת עם חיזבאללה בגבול לבנון. הוא נולד בשנת 1927 בבודפשט שבהונגריה, ופעל עם המחתרת ההונגרית היהודית נגד הנאצים שפלשו להונגריה ב-1944.
"בשואה רצחו את אבא שלי, את אח שלי, וכמעט את כל המשפחה שלי והחברים שלי", סיפר, "מה נשאר לנו עוד? הקמנו את מושב לימן, עם משק לתפארת. אני חייתי שם עם אשתי שנפטרה לפני ארבע שנים במשך 60 שנה. קיבלנו פגזים, טילים, נשרפו לנו פרדסים, אבל זה כל החיים שלנו כאן. הנפש שלי נפגעה, יש לחצים בגוף וגם כעס גדול על הממשלה, אך לצד זאת כולי תפילה ותקווה גדולה שנחזור הביתה במהרה, כי אני לא הופך להיות צעיר יותר. כולנו צריכים להתעורר. אין הבדלים בינינו. מדינת ישראל היא אחת ויחידה, וככל שנבין את זה מוקדם יותר, כך יהיה טוב לכולם".
שרה ג'קסון מקיבוץ סעד היא בת 88, ילידת פולין. היא הייתה בת 4 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. ג'קסון מוקירה תודה לאביה שקיבל "עצה" שהצילה בדיעבד את חייה: "כמעט כל מי שנשאר בפולין לא נשאר בחיים. היינו חמישה שבועות ברכבת סגורים. הגענו ליער וברחנו רגע לפני שהגיעו אלינו הנאצים. זה היה המזל הגדול שלי. קשה לי המחשבה שזה קרה עוד פעם, והפעם בארץ שלנו".
ג'קסון ישנה בממ"ד ב-7 באוקטובר. היא לא נבהלה מצבע אדום כי הם היו "רגילים" לכך, ואף היה לה חלק בהצלת המבלים ממסיבת הנובה. "אנחנו לא נבהלים, אבל הרצף של האזעקות היה לי חשוד". כמה חברים עלו דרך הדשא ונכנסו אליה הביתה להסתתר ממה שקרה בחוץ. "היו ארבע בנים ובת אחת, כולם היו בלחץ ודיברו עם ההורים. באיזשהו שלב ניסיתי לדבר איתם, שאלתי אותם אם הם רוצים שאספר להם על מה שעברתי בשואה, כדי לנסות להרגיע אותם, אבל הרגשתי שאין לי אוזן קשבת. התפללתי הרבה, ונשארנו שעות רבות בבית עד יעבור זעם. כשאמרו לנו להתפנות מהמקום לא רציתי, אבל הבנתי שאין לי ברירה. לקחתי תיק קטן כמה תרופות טלפון משקפיים ויצאתי לכיוון ירושלים, לאחר מכן פונינו לים המלח, יחד עם כל הקהילה ולפני כחודש חזרנו. עדיין יש כאן לחימה וכל דבר מזכיר משהו אחר".
"אני שורדת מטבעי"
דבורה נבו בת 79, בת לשורדי שואה, חיה עם בעלה בן ה-81 שחולה באלצהיימר. היא פונתה מביתה בקיבוץ אילון וכעת מתגוררת במושב רגבה ליד נהריה בדיור מוגן. "ב-7 באוקטובר חשבתי שאנשים מדברים על הסיפורים ביום כיפור ביישוב, ואז מישהו צעק שיש מלחמה", אמרה. "אנחנו יותר מחצי שנה לא נמצאים בבית. לא לקחנו כלום, יצאנו עם כמה בגדי קיץ, בתחושה שנחזור בקרוב לבית שלנו, אבל אנחנו כבר לא יודעים מה קורה".
נבו נולדה בסוף המלחמה, והוריה הצליחו לברוח ממחנה העבודה בפולין. הם הגיעו לפרטיזנים ביערות, והיא נדדה איתם ברחבי אירופה עד העלייה לישראל. "לא תיארתי לעצמי שנהיה פליטים בארץ שלנו", היא אומרת, "זו מחשבה קשה. גדלתי בבית של חרדות ולאגור מזון, וזה היה מאוד דומיננטי. ההורים כן דיברו על התקופה הזאת. עברנו הרבה טרגדיות בחיים, ותחושת השואה תמיד הייתה בבית. אני שורדת מטבעי. אנחנו מנסים להסתדר, אבל זה לא כמו הבית, אין מה לעשות".
חיים הרצל מקיבוץ סעד, בן 86, פונה לים המלח. הוא נולד בבודפשט שבהונגריה, וחווה יחד עם משפחתו את האנטישמיות הקשה במדינה. "ההונגרים ידעו בדיוק איפה היו היהודים", הוא אומר. "כל המשפחה שלי נלקחה לאושוויץ. אני לא אשכח את היום שבו בפעם האחרונה ראיתי את אמי. היא נלקחה בלילה, הצבא פרץ את הדלת של הבית, אני התחבאתי מתחת למיטה וכך ניצלו חיי. ניסיתי להבין מה קרה לה, אבל לשווא. נשארתי לבדי וראיתי את המוות מספר פעמים. הייתי על גדות נהר הדנובה וניצלתי בנס, כאשר זיהיתי הזדמנות לברוח. כמעט כל מי שהיה שם לא חזר".
הרצל הוא כיום סבא ל-18 נכדים ו-12 נינים, וזה מבחינתו הניצחון הגדול שלו. "אנחנו חיים כאן בקיבוץ שנים רבות, אמנם פוננו למשך תקופה ארוכה, אבל חזרנו עכשיו, וזה המסר הכי חשוב. זה קצת פדיחה שמגרשים אותך מהבית שלך, אבל מצבנו כרגע לא יותר גרוע מבעבר. יש בומים ורעשים כל הזמן, אבל אנחנו אומרים לילדים שזה בומים טובים. אנחנו כן נציין את העצמאות של המדינה שלנו אחרי כל מה שעברנו ועוד נעבור. זה יהיה בצמצום ובענווה רבה, ויחד עם זאת עם המון משמעות, תפילות וכוונה לחיים טובים יותר".