ה-7 ביוני 1967, היום השלישי למלחמת ששת הימים. בירושלים מתנהלים קרבות, את רמת הגולן טרם כבשנו וועדת החוץ והביטחון מתכנסת לשמוע סקירה מראש הממשלה אשכול ושר הביטחון הטרי דיין. זוהי פגישתם השנייה בתוך יומיים. לפי הישגי המלחמה המסתמנים, פונה אשכול לחברי הכנסת ואומר שלדעתו "צריך גם למנות צוות אנשים שיחשוב ויכין תכנית הולמת לתקופה שלאחר הניצחון על האויב... ימים אלה הם ימים היסטוריים המחייבים מחשבה ותיכנון בממדים הולמים".
אשכול צדק, הימים היו ימים היסטוריים, אבל תוכנית הולמת לא הוצגה. אולי הניצחון אז היה מהיר מידי וצוות היום שאחרי לא הספיק להשלים את מלאכתו. והנה, 57 שנים לאחר מכן ומדינת ישראל עדיין לא באמת החליטה מה היא עושה עם שטחי יהודה ושומרון והפלסטינים שגרים שם.
מי שיסתכל בפרוטוקול של אותה ישיבה לא יצליח לזהות שכוונת הממשלה היא ליישם את שעתיד לבוא בשטחי יהודה ושומרון ועזה - תנועת התיישבות שקובעת עובדות בשטח וממשלות ישראל לדורותיהן שמתחמקות מהכרעה בשאלה "מה עושים עם השטחים שנכבשו?". מוכנות והכרעה בשאלות הקשורות ל"יום שאחרי" אינן פריבילגיה אלא חובה אסטרטגית של המדינה ומנהיגה. יציאה לקרב, מוצדק ומנומק ככל שיהיה, מבלי מחשבה, דיון ואישור תפיסה ליום שאחרי הלחימה זו התנהלות אנטי מנהיגותית ואנטי אסטרטגית.
חצי שנה מתחילת המלחמה ברצועת עזה וישראל בקושי התחילה בדיון, שלא נדבר על הכרעה, איך התמרון הזה צריך להסתיים ואיך נראה היום שאחריו.
חצי שנה לאחר ששת-הימים התקיימו דיונים בפורום מטכ"ל בדבר המלצת הצבא להתנהלות עם גבולות המדינה החדשים. הדיונים, שהיו מאוד פוליטיים, חשפו צד נוסף של חוסר ההחלטה - היאחזות ב"אחדות" מדומיינת על-ידי דחיית החלטות. "אינני רואה שום סיבה להכניס את הוויכוח הזה בטרם עת... דיון בפתרון מזמין לא רק לחצים מבחוץ אלא גם בוקה מבוקה ומבולקה מבפנים. חלק מהכוח שלנו היה שהיינו מאוחדים, ברגע שאחד האלמנטים ייעלם כושר הלחימה שלנו יכול להיפגע" אמר אז האלוף אלעד פלד. דחו החלטות והכרעות כי זה עשוי להיות כואב ובינתיים, הזמני הפך לקבוע.
אין לטעות, לא מדובר במחלה כרונית רק של נתניהו אלא באחת שעוברת בתורשה ממשלה אחת לאחרת. ששת הימים, יום כיפור, לבנון הראשונה, לבנון השנייה וסבבי הלחימה ברצועת עזה - כולן התנהלו כשהקבינט ומקבלי ההחלטות מתחמקים מדיון והכרעה באשר ליום שאחרי. בהסתכלות מהמשקפיים הפוליטיות אפשר להבין את ההתחמקות כי דיון על היום שאחרי המלחמה דורש לקבל החלטות והכרעות חשובות - מה עושים עם ההישגים הצבאיים, לאיזו מטרה ובגיבוי של מי. החלטות שלא כולם יאהבו, ובכללם חיילי מילואים שנמצאים בשטח.
כבר עתה אנו רואים שיח ער שבמרומז אומרים לממשלה "אם לא תעשי X אז אנחנו נלחמים לשווא". חלק רוצים כיבוש הרצועה והתיישבות, חלק רוצים הבטחה לעתיד של שלום. הרוב רוצים בעיקר לחזור הביתה.
וכך אנחנו מתגלגלים, מסבב לחימה אחד למשנהו. מלחמות יזומות או מלחמות בהפתעה שהמכנה המשותף האסטרטגי של רובן הוא היעדר דיון והכרעה בשאלת ה"יום שאחרי" הניצחון. מה מדינת ישראל רוצה, לא מה העולם רוצה מאיתנו. מה אנחנו מעוניינים שיקרה, איזה חזון אנחנו מציעים לאזור, איזה עתיד אנחנו מציעים ל-10 מיליון אזרחי ישראל ומילונים רבים במרחב המושפעים מכל החלטה שלנו.
ניצחון צבאי ללא הבנה מה עושים עם הניצחון הזה הוא חרב פיפיות. בעוד הניצחון הצבאי נותן אשליה של חוזקה, הגרעון המדיני הופך אותנו חלשים ופגיעים, נגררים אחר פעולות של אחרים במקום לקחת אחריות על עתידנו בעצמנו.
"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים" כתב קלאוזביץ' בספרו המפורסם "על המלחמה", אולם אם המדיניות היא הימנעות מהחלטה, מה תעזור המלחמה? הדיון על "היום שאחרי" איננו קריטי רק כדי שמנהיגי המדינה עצמה יידעו לאן הם הולכים. במודל צבא העם, שכל העורף הוא חזית, תרתי משמע, וכאשר חייהם של מאות אלפי אזרחים השתנו באבחה אחת ב-7 באוקטובר - זו החובה של ההנהגה כלפינו, האזרחים.
איש אינו מטיל ספק בנחיצות מהלכי המלחמה והתגובה הצבאית לאחר הטבח בשבת השחורה אבל ככל שהמערכה מתמשכת ויעדי היום שאחרי אינם ברורים, הולכות ומתגברות השאלות "בעבור מה". בעבור מה החיים נעצרים, למען איזה עתיד ואיזה מדיניות מציעים מנהיגי ישראל לתושביה. חמאס לא יהיו, זה הבנו. מי כן? ומה חלקה של ישראל בזה?
זוהי זכותנו הדמוקרטית לדעת לאן מובילים אותנו מנהיגי המדינה ולשם אילו מטרות ארוכות טווח הם שולחים את החיילים להילחם. לא צריך להרחיק עד לכתב התביעה בהאג כדי לדעת שממשלת ישראל מדברת היום במספר קולות ובעיקר כי יש מתוכה מי שמקיימים קמפיין עיקש לטובת כיבוש מוחלט של הרצועה והחזרת התיישבות יהודית לשטח בעוד שרה"מ בקולו אומר אחרת. לא צריך להיות גאונים כדי לראות את חוסר ההסכמה בתוך מרכיבי הממשלה ולא צריך כדור בדולח כדי לדעת שככל שחוסר ההסכמה יתמשך, כך היכולת למקסם את ההישגים הצבאיים תקטן.
בששת הימים הושג ניצחון צבאי מזהיר אולם הממשלה לא החליטה מה לעשות איתו. מדינה שלא יודעת לאן היא רוצה להגיע, לא תדע איך לנווט את עצמה לשם. זו לא אחריות של המטכ"ל, זו אחריות שולחן הממשלה.
אנו חייבים לדרוש מהממשלה לקבל החלטות והכרעות ברורות. אם אין ביכולתם לעשות זאת, מחובתם אז לצאת לבחירות או להגיד את זה לעם בבירור. לא כי האמריקאים, העולם המערבי או העזתים צריכים לדעת. כי אזרחי ישראל חייבים לדעת, כי זו זכותנו וחובת מנהיגי המדינה לסמן ולהחליט לאן ישראל רוצה ללכת. בהיעדר מטרה ברורה, אי אפשר לקיים דיון ציבורי עליה.
עד היום מחכים חברי ועדת החוץ והביטחון של 1967 לתוכנית של אשכול ל"יום שאחרי". הניצחון המיוחל הגיע, התוכנית לא ממש ו-57 שנים אחרי אנחנו עדיין משלמים את מחיר חוסר ההחלטה אז, מסבב לסבב. אסור לחזור על אותה הטעות, ישראל חייבת לקבל הכרעה, עכשיו ולא ביום שאחרי הניצחון הצבאי, לאן אנחנו רוצים להוביל את האזור, איך בכוונתנו לעשות זאת ולהתמודד עם ההשלכות הפנימיות והחיצוניות של ההחלטות.
טל אלוביץ' הוא דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת מילאנו ועמית מחקר במכון מולד.