מעשה בעיירה שיושבת על יערות ומים, ובה בתי עץ, אסמים וברבורים לבנים עפים מעל הנהר. מעשה במכשפה פגאנית קשישה וחמודה, שמפזרת בתוך מזבח מינחה לאלים הקדומים של הטבע. מעשה במורה שחלם להיות סופר, ויום אחד רצח את תלמידיו במו ידיו. מעשה באשתו של המורה שהסתירה ילדה קטנה בבקתה ליד הנהר. מעשה בסוחר בדים ששלח את ידיו לגופם של נשים וגם של גברים. מעשה ברוקח כפרי טוב לב, שקצין הגרמני אילץ אותו לבחור את מיקומו של הבור. אותו בור שיבלע ביום זהוב של קיץ 41 שלושת אלפים נשים, גברים וטף.
הכחדה כמעט טוטאלית של כתשעים וחמישה אחוזים. זה היה גורלם של יהודי ליטא שנרצחו ביריות, בגרזינים, באש ובמים. טבח סדיסטי בנופי בראשית של יער ושלכת, אגמי טורקיז ותפוחי בר.
לנו לא יקרה לעולם מה שקרה שם, לחשתי לעצמי כאשר ישבתי בלילות וכתבתי על פונאר ועל הפורט התשיעי. הלקח הפרטי שלי היה חד כמו הקרח שעל נהר נריס - אסור לנו לחיות בבתים של אחרים. מוטב לנו להצטופף בדירונת קטנה ומיוסרת, חלקת חוף, כמה גבעות ופיסת מדבר שתהיה שלנו. אם נחזור הביתה, שום דבר רע לא יקרה לנו בו.
אבל ביום הארור של ה- 7 לאוקטובר, השלכתי ממני את הספר ולא יכולתי להסתכל בו.
מבועת וחסר אונים קראתי מילים שהלכו והציפו את המסך. אימהות ותינוקות נשרפו יחד. ראשים נערפו. ילדים הוסתרו בארון. נשים ונערות התחננו על חייהן. הרגשתי שהשטן מתהלך עם פרגול ומכחול ומערבב בין הזמנים. האם מה שכתבתי על ליטא הרחוקה של 1941 התרחש זה עתה בקיבוצים ובעיירות של דרום ישראל?
פעם האמנתי שמעשי אכזריות איומים כאלו יכולים להתרחש רק בנופי התוגה והקדרות של אירופה, באדמה נוכרית של יערות ושל שנאה עתיקה, ימי ביניימית, שלא תמצא כמותה בנופי השמש, המדבר והסנדלים. ופתאום, אתמול ועכשיו, הפכו לבליל גיהינומי. דיווחו על גופות שנערמו במסיבה, ואני ראיתי לנגד עיני את הגויות של באבי יאר ושל פונאר. הראו צילומים של רכבי טויוטה לבנים נכנסים ליישובים, ואני ראיתי את האופנועים של האס.אס. ואת מתנדבי ה"שרוולים הלבנים", אנשי המיליציות שרוצצו ראשי ילדים על שפת הבורות של וילקומיר ושל שאולאיי.
זאת שואה, אנשים מלמלו לידי. השואה הגיעה הנה, הם אמרו מוכי הלם. השכנים שלנו הניחו סכין ליד הדלת ודחפו נגדה שידה כבדה, למקרה שהמרצחים יגיעו לכיכר רבין. בן הזוג שלי ואני הסברנו לילדים היכן להסתתר אם אנשים רעים ייכנסו הביתה. בלילות עמדתי מול החלון הפתוח וחיברתי שיר קינה. שיר קינה לעם ששב הביתה, אבל גורלו היהודי ממשיך לרדוף אחריו.
פוגרום או שואה? אולי שואה של יום אחד? או יום אחד של שואה?
לא. זאת לא הייתה שואה אלא פוגרום. פוגרום שהתרחש בבית שלנו. אבל אין תשובה נכונה ולא נכונה. את המילה שואה לא חייבים לכתוב באלפבית של היגיון היסטורי ושל ניתוח רציונלי. שואה היא תחושה. היא באה מתוך הדליים של הרגש. היא מבעבעת מתוך הקדירות של הביעות הקולקטיבי, גם זה של יהודים שמוצאם אינו במזרח אירופה אלא באפגניסטן.
חודש ימים אחרי הטבח הגדול הצלחתי לפתוח מחדש את הספר. עיני נפלו על אחת השורות הראשונות, בהן גראז'ינה עומדת ומטגנת לבעלה אוזני חזיר. מטגנת ושונאת את האיש שלה, המורה בגימנסיה ויטאוטאס, שמחר יקום וירצח את התלמידים היהודים שלו. היא מטגנת, והאוזניים מצווחות אליה מהמחבת ויטאוטאסס, ויטאוטאסס.
הבנה חדשה נבטה בתוכי. היה בה משהו מרגיע. מכונן. תמיד ידעתי שמתגוררים בתוכי אנשים שונים שמתקוטטים עם עצמם. אני תל אביבי, חילוני וגיי. שמונה עשרה שנים חייתי בערים שונות באירופה. בן הזוג שלי נולד בפולין, הילדים שלנו מדברים שלוש שפות וחולקים תרבויות שונות. אבל אחרי ה-7 באוקטובר עברה בי תחושה חזקה מאוד, מיסטית כמעט, שאני קודם כל יהודי. יהודי בן יהודים. שזה המרכיב החזק ביותר בקדירת הזהויות שלי. שאני צאצא של הרב אהרון לוי מהעיר הראט שבאפגניסטן ושל סבתא יוכבד רוקמת הפתילות לבית המקדש. נכד של רבי מנשרי שהיה מכור לחשיש בגולפייגאן של איראן, זה שיום אחד לקח לו לאישה כלה בת תשע בשם ציונה, ילדה אומללה שסופה למות בדמי ימיה ולא זכיתי לראות אותה ולנשק את ידיה. היה לי בבת אחת ברור שעל אף כל מה שאני, אני ההמשך הישיר שלהם.
הכותב הוא יוסי אבני לוי, מחבר הספר "שלושה ימים בקיץ"