במדינה בריאה וחפצת חיים, נתניהו היה נגרר כבר מזמן בשערותיו המושאלות אל מחוץ ללשכת ראש הממשלה ונבעט לפח האשפה של ההיסטוריה. חבורה של שרים ממפלגתו וממפלגות הקואליציה היתה נכנסת לחדרו ומבהירה לו את האפשרויות: או שיילך בטוב - מרצונו, או שיילך ברע - מרצונם. מדינת ישראל חשובה ממנו. הוא הפך (מזמן) למשקולת על צווארה של המדינה בראשה הוא עומד. הוא חייב לפנות את מקומו. זה מה שעשו הבריטים לנוויל צ'מברליין באמצע מלחמת עולם. הם עשו את זה כי לא היתה ברירה. הם לא עשו את זה בגלל ההתפעלות מצ'רצ'יל. הם עשו את זה כי צ'מברליין הכזיב, גרר את בריטניה מקלון אחד למשנהו ובנה קונספציה שפשטה רגל. הם עשו את זה כי זה היה הדבר הנכון לעשותו וכי יש רגעים בחייה של אומה שבהם נקבע גורלה. הם החליפו את צ'מברליין בצ'רצ'יל כדי שבריטניה תשרוד את הנאצים, תתגבר ותנצח.
אז מי הצ'רצ'יל שלנו, אתם שואלים? בואו נתחיל במי לא: נתניהו לא. מי כן? לא יודע. צריך לזכור שצ'רצ'יל באותם ימים בהם נקרא לדגל היה פוליטיקאי כושל למדי, שנוי במחלוקת עזה, חתום על לא מעט כשלונות מהדהדים (גליפולי, ההימור על הזהב כשר אוצר, ועוד). הוא נבחר להחליף את צ'מברליין כי לא היה אף אחד אחר בסביבה וכי היו לו כמה תכונות נדרשות: הוא היה לוחם והוא היה אמיץ. הוא ידע שכדי לנצח, צריך להילחם ואסור לוותר וצריך לשכוח כל מה שהיה עד עכשיו ולהציל את בריטניה.
אז רגע, אתם אומרים, הרי נתניהו הוא זה שמדבר על "הנצחון המוחלט" ומתעקש לכבוש את רפיח, לא? ובכן, לא. שר החוץ האמריקני, טוני בלינקן, נשאל אתמול על דבריו של נתניהו ש"ישראל תכנס לרפיח עם או בלי עסקה לשחרור החטופים", והשיב: "אנשים אומרים דברים, בואו נתרכז במעשים".
זה נכון. שלושה חודשים מבטיח נתניהו את רפיח. גם תאריכים, כחול אשר על שפת הים בעזה, הוא מפריח. בינתיים, הגיוני יותר שיבוא המשיח. הדבר היחיד שיכול לגרום לנתניהו להשתגע ולהכנס לרפיח במלוא העוצמה ממש עכשיו, הם צווי המעצר שבית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג מאיים להוציא נגדו. על פי שני מקורות, אחד מהם לא ישראלי, נתניהו איים על ביידן בשיחת הטלפון ביניהם שאם ארה"ב לא תבלום את צווי המעצר הללו, הוא מפסיק את המו"מ לעיסקה וכובש את רפיח עם או בלי מיליון הפליטים שנמצאים בה, והוא גם תוקף בצפון את חיזבאללה.
אני לא בטוח שביידן התרגש. אפשר להבין את זה מדבריו של בלינקן. מה שאני מנסה להגיד זה שהדרך היחידה לגרום לנתניהו לאבד את הפחד ולממש את איומיו, היא דרך גורלו האישי. על פי אנשים שסובבים אותו, הוא משקיע היום כ-70% מזמנו וכ-80% מהאנרגיה שלו בצווי המעצר. הנושא הזה אינו זוטי דברים, כמו בטחון ישראל. צווי המעצר הם גורלו האישי של נתניהו. האיש, שכבר שינה את שמו לבן ניתאי, לא יכול לתאר לעצמו את החיים בלי הנסיעות המענגות לחו"ל, על חשבון המדינה או נדבן כלשהו. הוא יילחם על חרותו האישית עד זוב דם.
קצת פחות מ-7 חודשים אחרי טבח ה-7 באוקטובר, סיכום מצב: צה"ל מנצח, ישראל מפסידה. הצבא מקדים את לוח הזמנים המקורי. ההערכה היתה שצריך שנה של לחימה כדי להשתלט על כל קיני הטרור ברצועה, צה"ל עשה את הרוב בחצי שנה ובזבז שבועות ארוכים באפס מעשה, בהמתנה לדרג המדיני, כלומר לנתניהו. אם היו נותנים לצבא לעבוד בקצב מלא כל הזמן, הסיפור היה נגמר אחרי 4 חודשים. לא, אני לא מתכוון ל"נצחון המוחלט", שזו קריקטורה שהמציא נתניהו. אני מתכוון לשלב א' של השתלטות על השטח, לפני הפעלת מכסחת הדשא שתרד לפרטים ולמנהרות ותצוד את הסינווארים לאט ובהתמדה. בדיוק מה שקורה ביו"ש מאז חומת מגן, מבצע שנמשך כבר 20 שנה.
מה קורה במציאות? צה"ל מדשדש במקום, פול גז בניוטרל. נתניהו לא מסוגל להחליט בשום נושא. כל ההישגים של הצבא נשחקים ומתפוגגים מכוח האינרציה: מכיוון שאין למי להעביר את המפתחות, אין למי לתת את השליטה, אין מנגנון או יישות או קומבינה אחרת כלשהי שתייצר אחריות על החיים ברצועה במקום חמאס, אז מה שיש זה חמאס.
כמו כלים שלובים: צה"ל יוצא מחאן יונס? חמאס חוזר לחאן יונס. צה"ל יוצא ממחנות המרכז? חמאס צץ בחזרה במחנות המרכז. וכל זה תוצרת כחול-לבן: בנימין נתניהו. העובדה שהוא לא מסוגל להגות את רצף המילים "רשות פלסטינית", שאי אפשר יהיה לייצר את הכתובת החדשה בלעדיה, מפרקת את כל הישגיו של צה"ל. הוא לא מסוגל כי בן-גביר וסמוטריץ' לא מרשים לו. נתניהו הוא בן-ערובה של בן-גביר וסמוטריץ'. אנחנו בני הערובה של נתניהו.
אז כשאין בעל בית על המגרש, כשמקבל ההחלטות לא מסוגל לקבל החלטות, מי שמנהלים את האירוע הם האמריקנים. וככה זה גם נראה. כי לאמריקנים, שהסיוע שהם מעניקים לישראל במלחמה הזו הוא חסר תקדים בכל קנה מידה, יש גם אינטרסים. ככה זה בחיים. לא רק לנתניהו יש פוליטיקה ובייס. גם לביידן. כשנתניהו לא מסוגל להחליט, ביידן מחליט במקומו.
ולכן, ממשלת הימין על מלא פתחה השבוע את מעבר ארז. ככה בשקט, מתחת לרדאר. מעבר שנכבש ע"י חמאס ב-7 באוקטובר למשך כמה שעות, מעבר שבו נפלו חיילים לא מעטים ואחרים נחטפו לרצועה. עכשיו פתחו אותו כדי להעביר אספקה לעזה. עוד פורסם השבוע שאותה ממשלה מסכימה לפנות את ציר ביתור הרצועה. כלומר לאפשר לאוכלוסיה לנוע בחופשיות בחזרה צפונה ולחמאס לעשות מה שהוא מבין. ואותה ממשלה מוכנה גם לדון בתיקוני גבול עם לבנון בצפון, כדי להחזיר את השקט והתושבים לבתיהם. ו"פורט ביבי", הנמל עליו חלם חמאס שנים ארוכות, הולך ונבנה בעזה, מול ציר הביתור, תחת אבטחה ישראלית. אם ציר הביתור יפונה, ימצאו חיילי צה"ל המאבטחים את הנמל של חמאס את עצמם לבד במעבה הרצועה, בלי גיבוי. מה נעשה אז? נעתיק את הנמל לאיזור דוגית, המקום המקורי בו חשבו בצה"ל שצריך להקים את הנמל (אבל הדרג המדיני כפה אחרת). לפחות זה יהיה על חשבון משלם המיסים האמריקני.
כל זה קורה, כין אין רגל מסיימת. הכדור מונח על נקודת ה-11 מטר, השער ריק, אין מי שיבעט פנימה. 7 חודשי מלחמה, מאות חיילים הרוגים, כל זה לחינם. ההישגים מתמוססים, הלוחמים מתבוססים, המחבלים מתבססים מחדש. כל זה קורה כי מקבל ההחלטות משותק מאימה, לא מסוגל לקבל ולו החלטה משמעותית אחת: רפיח, כן או לא. מנגנון היום שאחרי. עיסקת החטופים. החזרת תושבי הצפון לביתם. כל הסוגיות הבוערות הללו, בוערות ממש מולנו, ממתינות להכרעה, לשווא.
מה הסיפור עם רפיח? אין סיפור עם רפיח. לא ממתין שם שום "נצחון מוחלט". זו פסאדה, מקסם שווא, פאטה מורגנה, תעלול אופייני של שרלטן שלא מסוגל לייצר משפט ישר אחר. כולם היו בטוחים שחמאס יוכרע אחרי שנכבוש את עזה. כבשנו אותה. וכבשנו את המתחם השלטוני של חמאס. ואת שג'אעיה. ואחר-כך מכרו לנו שחאן יונס, זה המקום. שם נמצא הגביע הקדוש. שם נולדו סנוואר ודף. אז כבשנו את חאן יונס. אחר-כך דיברו על מחנות המרכז. נכנסנו למחנות המרכז. ושום דבר חדש לא קרה. זה עוד, מאותו דבר. עכשיו מדברים על רפיח. רפיח הרבה פחות חשובה מחאן יונס. גדודי החמאס שלה חלשים יותר. אין בה מרכז שלטוני, אין בה מרכזי שליטה, אין בה שום דבר שיהפוך אותה לסמל או לתמונת הנצחון של המנהיג הרופס ביותר בתולדות העם היהודי.
מה יקרה שם בסוף? צריך להקשיב לשר הבטחון יואב גלנט. הוא דיבר, אחרי פגישתו עם בלינקן, על "מרחב רפיח". אני מעריך כרגע שמתישהו, אחרי העיסקה או לפניה, צה"ל יבצע שם פעולה כלשהי שתהיה בעיקר יחצ"נית. בפריפריה של רפיח או בפאתייה, או משהו. מה שחשוב ברפיח הם הצירים המחברים אותה צפונה ודרומה וכמובן ציר פילדלפי. זו סוגיה מורכבת שצריכה להפתר מול המצרים. חייבים לאטום את פילדלפי. לא צריך לכבוש את רפיח בשביל זה. צריך קודם כל לשכנע את קהיר, לגייס את וושינגטון ולבנות שם מכשול בלתי עביר, לשם שינוי.
בינתיים, כמו פעמים רבות בעבר, ביום רביעי השבוע פוזרה שוב הכוננות המיידית לכיבוש רפיח וצה"ל חזר למצב רגיל: לאף אחד אין מושג האם ומתי תינתן הפקודה לכבוש את רפיח. מגייסים חיילי מילואים, משחררים אותם, מגייסים אותם שוב ומשחררים אותם. עושים צחוק מהעבודה, מטרטרים את הצבא ולא מסוגלים לקבוע אסטרטגיה, לקבל החלטה ולבצע. ממשלת ימין על מלא, כבר אמרנו.
כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, באחת מ"מסיבות העתונאים" שלו, ניצב בנימין נתניהו מול המצלמות וגער ארוכות בתקשורת שמעזה לפרסם סקרים תחת אש. באמת, בושה וחרפה. איך אתם לא מתביישים, הוא שאל אותנו. ישראל במלחמה! עכשיו עושים סקרים? כשהתותחים רועמים? ואנחנו, העתונאים, עורכי החדשות והמהדורות, נאלצנו להמשיך לתפקד נזופים.
השבוע התראיין הסוקר האמריקני של נתניהו, ג'ון מקלוקלין. הוא סיפר, בקולו, שנתניהו הזמין אצלו סקר ב-15 באוקטובר. סקר פוליטי. ללמוד על מצבו. אנחנו מדברים על שבוע אחד אחרי הטבח. שבעה ימים. עוד היה חשש לנוכחות מחבלים בעוטף. האש בקיבוצים ובישובים עוד לא שככה. הגחלים עוד לחשו. נתניהו עצמו, שהתמוטט וקרס קריסה מפוארת באותה שבת, בקושי התאושש. אבל אז הוא הזמין סקר. על פי מיטב מקורותי, הוא הזמין סקר לפני ה-15 באוקטובר, אבל אני זורם עם ה-15. שבוע אחרי הטבח. משפחות עדיין חיפשו את יקיריהן. רשימת הנעדרים והנחטפים וההרוגים היתה רחוקה מגיבוש. "אחים לנשק" עוד חילצו אנשים מהישובים ההרוסים. והאיש חסר הבושה הזה, הזמין סקר.
צה"ל גייס מאות אלפי אנשי מילואים. תכנית המלחמה הלכה והתגבשה בפיקוד דרום. אלפי לוחמים התכוננו למלחמה שבה הם עלולים למצוא את מותם. והאיש האחראי על כל זה, הזמין סקר פוליטי. מי שמכיר את נתניהו, כמוני, לא מופתע. האיש הזה מכור לסקרים ואין לו גרם אחד של מצפון בכל הגוף. ההפתעה היא מהחוצפה שסיגל לעצמו לנזוף ברשתות הטלוויזיה ובעיתונים שהחלו לבצע סקרים חודשיים לאחר הטבח. הוא עמד שם, מול הציבור והמצלמות, וגער בנו על סקרים שביצענו 8 שבועות אחרי פרוץ המלחמה, כשהוא הקדים אותנו ב-7 שבועות לפחות. מה זורם לאיש הזה בעורקים?
האירוע הזה מביא אותי ל"שיטה". מכונת הרעל לא נבנתה כלאחר יד. לא מדובר בכאוס מאורגן שמטרתו לגונן על המנהיג בכל מחיר. מאחורי המכונה הזו יש רעיון מכונן, יש שיטה, יש חשיבה, יש תכלול. זה הולך ככה: אם מגישים נגד נתניהו כתב אישום, יש לטעון ולהוכיח ולהתעקש שזה לא רק הוא, כל האחרים מושחתים. אם מתרחש אסון כבד במשמרת שלו ובאשמתו, יש לטעון ולהוכיח ולהתעקש שזו אינה רק אשמתו, זו אשמת כולם. לא עוצרים באדום: כולם, כולל כולם. פוליטיקאים, קצינים, אישי ציבור, אפילו עיתונאים. יש להטיל את הרפש ולהפיץ את הסחי ולמרוח את הטינופת על כולם. גם על אנשי שלטון החוק, על החוקרים, על הפרקליטים, על השופטים, על שאר משרתי הציבור. להוריד את כולם ביגון שאולה. להמאיס עליהם את חייהם. לרדוף אותם באשר יילכו. לא להתעייף.
הבעיה היחידה היא, שזה לא מתכתב עם העובדות ועם האמת. תיאוריות הקונספירציה המופצות ע"י מכונת הרעל, האישומים המטורללים, הטענות המופרכות, כל אלה שקרים בוטים, קלים להפרכה, שקופים להחריד. אז מה קורה כשנתפסים בשקר? כלום. אין צורך לנקוט בצעד כלשהו. שקר הוא נכס. אין סיבה להתחרט, להתלבט או להתבייש. להיפך, צריך להתגאות בשקר. מדובר בכלי עבודה לגיטימי של כל מכונת רעל. האמת איבדה מזמן את מעמדה. אמת זה מותרות. במסענו המטורלל להכשיר את השרץ, להגן על התועבה ולסגוד לעגל הזהב, מותר לנו לשקר, להכפיש, להמציא, לעוות, לסלף ולטנף את מי שנרצה מתי שנרצה. כל המרבה, הרי זה משובח.
תשמעו סיפור. בויכוח על הקונספציה של הכלת חמאס בעזה, קונספציה שאביה, מולידה, פטרונה ומגינה הוא בנימין נתניהו, מנסים בכירי מכונת הרעל לערבב את כולם. ינון מגל, הבכיר שבהם, נטפל אפילו אלי. לכאורה, זו משימה אבודה. מאות אלפי קוראיו של הטור הזה מכירים את דעותי מימים ימימה. אני אדבוקט עקשן מאוד של הצורך למוטט את שלטון חמאס בעזה. עוד מימיו של אולמרט, טרום עופרת יצוקה. אני עושה את זה שנים ארוכות בכתב, בעל-פה, בים, באוויר וביבשה. אבל מכונת הרעל אוהבת אתגרים כאלה. היא לא נרתעת גם כשהאמת שניצבת מולה מוצקה.
מישהו טרח וחיפש ומצא משהו שכתבתי פעם. את הקטע הזה מקריא לי ינון מגל כמעט בכל תכנית, כדי להוכיח שהאשם האמיתי בבניית המפלצת בעזה הוא לא בנימין נתניהו, אלא בן כספית. "לא לכיבוש הרצועה, לא למינוי מושל צבאי, לא למיטוט חמאס", קורא מגל מדי פעם את הציטוט המיוחס לי בארשת ניצחון מבויימת ובטון של מנצח. הנה, אפילו אני הקטן, הובלתי את הקונספציה. התנגדתי למיטוט חמאס. אז למה אני מאשים את ביבי?
בואו נתעלם לרגע מהעובדה שאני בסך הכל עיתונאי. לא נבחר ציבור. ואין לי שום השפעה על המדיניות. ואני לא מקבל החלטות. ולא שלחתי את ראש המוסד שלי להביא את הקטארים עם 30 מיליון דולר בחודש. ולא שחררתי את סינוואר יחד עם עוד מעל אלף רוצחים. ולא התכתבתי איתו. ולא כלום. השאלה ששאלתי את עצמי היא, מאיפה הציטוט הזה? הרי רק במאי 2023, חמישה חודשים לפני הטבח, בטור שהתפרסם בעמודים האלה, נפרסה נבואה מדהימה למדי שבה קבעתי שצה"ל יצטרך מתישהו לכבוש את עזה ויהיו אלפי קברים כי אנחנו מגדלים שם מפלצת ולא מסוגלים להישיר מבט למציאות הקשה אלא מעדיפים להתמכר לשקט מזוייף.
המאמר ממנו ציטט מגל, לא קיים באינטרנט. מישהו העלים אותו משם. לקח לי זמן למצוא אותו. ביום חמישי הקראתי אותו למגל כמעט במלואו. כמובן שאותן שש מילים שנהג מגל להקריא לי, הפכו את כל המאמר על פניו. כי הכותרת שלו היתה "לשנות את המציאות". והכותרת השניה שלו היתה "לחתור למגע אמיתי". וכל-כולו מטיף לממשלת ישראל ולנתניהו לא לפחד ולהכנס באמא של חמאס, יעלה כמה שיעלה, כי אין ברירה אחרת.
המאמר הזה נכתב בעיצומו של מבצע "צוק איתן", אחד ממיצגי הרופסות הגדולים בכל הזמנים של בנימין נתניהו. מבצע אליו נגררה ישראל וממנו היא (כלומר נתניהו) ניסתה להמלט בכל כוחה. נתניהו אמר אז "כן" לכל הצעה להפסקת אש, מיומו הראשון של המבצע. חמאס אמר "לא". רק נפתלי בנט העקשן הכריח אותו לבצע "פעולת מנהרות" שולית ושטחית, על גבול הרצועה, כדי לצאת ידי חובה לפני שהכרזנו על נצחון. ומה שאני כתבתי במאמר הזה, הפוך ממה שניסה מגל לצייר. אל מול הרופסות שגילה אז הדרג המדיני, שסירב בתקיפות לצאת לפעולה קרקעית משמעותית בעזה, הטפתי לגלות אומץ, להתנער, להנחית על חמאס מכה אנושה לא ליד עזה ולא בפריפריה, אלא בעזה עצמה. להופיע על סף המאורה של סנוואר ודף. לא לפחד.
לפני הפיסקה ממנה ציטט מגל, אני מתאר את מלחמת לבנון השניה, איך שכולם לחצו על אולמרט לא להמשיך, לא ללכת לפעולה קרקעית, לא לצאת למלחמה, אבל בדיעבד התברר שחיזבאללה היה על סף קריסה וההרתעה שהושגה במלחמה הזו מחזיקה שנים ארוכות. ואז אני כותב את זה: "זה צריך לקרות גם כאן, נתניהו. אל תפחד. אם צריך לנער את צה"ל, תנער את צה"ל. אם צריך לשנות קונספציה ותפיסה, תעשה את זה. לא לכיבוש הרצועה, לא למינוי מושל צבאי, לא למיטוט חמאס. לא אנחנו צריכים לקבוע לפלסטינים איזה מטורף בדיוק ישלוט עליהם. כן להנחתת מכה קשה, יצירתית, נועזת, על הלב של חמאס. לא על שיפולי עזה ולא על פאתי עזה. על עזה".
זו פיסקת סיום המאמר: "המחמאות שאתה קוצר עכשיו מהתקשורת, מהמרכז הפוליטי, אפילו מהשמאל, נעימות בוודאי לאוזניך יותר משירי ההלל ששרו לכבודך כל אלה אחרי ששחררת 1,027 רוצחים כדי לשחרר את גלעד שליט. אבל המחמאות האלה לא יחזירו את הבטחון לתושבי ישראל ולא יגנו על תושבי הדרום. אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, האחריות על השגת המשימות האלה מוטלת עליך ואתה יודע שיש רק דרך אחת להגשים אותן. הדרך הזאת היא לעשות בדיוק ההיפך ממה שיועץ הסתרים שלך, אהוד ברק, לוחש לך לעשות. בהצלחה".
כן, ברק ונתניהו היו אז בקשר פורה וקבוע. ברק ישב בממשלת נתניהו עד 2013, עת פרש מהחיים הפוליטיים. איך שגלגל מסתובב לו. ולמה אני מלאה אתכם בסיפור הזה? לא בגלל שמדובר בי. להיפך. בגלל שמדובר בשיטה. והיא די מצליחה, לפחות בקרב ציבורים מסויימים. הדוגמה הבוטה והמחליאה ביותר היא רצח האופי המנוול שהם עושים לבני גנץ, סביב אמירתו על כי "הוא גאה על זה שהימר על חיי חיילי גולני כדי להגן על תושבי האוייב".
גם כאן, מדובר ב"צוק איתן". הבעיה היא שכל השאר מעוות, מסולף ומטונף. גנץ מעולם לא אמר שהוא גאה בזה. הם חיברו משפט מפיסקה אחרת שנאמרה באותה הרצאה, על גאוותו בבית חולים שדה שישראל פתחה בפאתי עזה במהלך המבצע. מה שהוא אמר על חיילי גולני היה תיאור של דילמה אופיינית לצה"ל בשדה הקרב, כשיורים מבית חולים, למשל. גנץ אמר שבמקרה מסויים הוא מורה לנצור את האש עד וידוא שאין בבית החולים צוות רפואי, מאושפזים או חפים מפשע בטרם הפצצתו. במקרים אחרים, אי אפשר לנצור את האש מסיבות מבצעיות, סיכון הכוחות וכו'. גנץ עושה את כל זה בהרצאה באנגלית שהוא נותן באירוע של ארגון זר, במאמץ לשכנע את העולם שצה"ל פעל בצוק איתן כצבא שומר חוק ומוסרי. כל זה, כדי שלא נחטוף אירוע נוסף כמו "ועדת גולדסטון" (אחרי עופרת יצוקה).
ומה קרה השבוע? בנימין נתניהו צילם סרטון באנגלית צחה שבו הוא מסביר בדיוק מה שגנץ הסביר באותה הרצאה: שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, שיש לנו דילמות מבצעיות ואנחנו לא מפצצים סתם בתי חולים, שהטרוריסטים יורים גם ממסגדים ובתי ספר ובתי חולים וצה"ל נוקט בכל האמצעים כדי לא לפגוע בחפים מפשע. בעוד שהוא אומר את אותם הדברים, מכונת הרעל שלו הופכת אדם שהיה 40 שנה על מדים למי שמעדיף את חיי המחבלים על חיי חיילי גולני.
אתה מסביר את זה, משמיע את זה, מוכיח את זה, וזה לא עוזר. הם בשלהם. הם יודעים שרב אלוף במילואים בני גנץ לא מעדיף את חיי הנוח'בות על חיי חיילי גולני. הם יודעים את זה מצויין. אבל זה לא מפריע להם להמשיך לטנף אותו ולהשחיר אותו, רק כדי להושיע את מנהיגם. זו תרבות חולה. רקובה. זו השחתת נשמות. זה החטא הגדול ביותר של בנימין נתניהו, והתואר הזה לא קל להשגה. הוא פשוט השחית כאן מדינה שלמה.
אגב, גם סיפור גנץ הוא רק דוגמה. השבוע הם נטפלו לליברמן, חילצו מפה ומשם משפטים נטולי הקשר מראיונות שנתן, רק כדי להוכיח שגם הוא היה חלק מהקונספציה. ליברמן! האדם שהתפטר מתפקיד שר הבטחון בגלל שלא היתה פעולה בעזה. האדם שהניח על שולחנו של נתניהו מסמך נוקב, מפורט, מצמרר, על מה שצפוי לנו בדרום אם לא נטפל בחמאס. הם שולפים משפטים מקריים של ליברמן כדי לייצר מצב שזה לא רק ביבי. זה גם איווט. ועל גדי איזנקוט הם מנסים לטפול את השליח הקטארי. על איזנקוט! רק כי הוא היה רמטכ"ל כשיוסי כהן נסע בשליחות נתניהו לדוחא כדי לשכנע את הקטארים שיזרימו מזומנים לכיסיו של סנוואר.
אז כולם שותפים לקונספציה. כולם מושחתים. כולם אחראים לכל האסונות שמתרחשים, משום מה, רק במשמרת של נתניהו. אסון מירון? לא אמרו לי, לא ידעתי, לא משכו בדש מעילי, זה לא אני זה החרדים, זה בג"ץ, זו שיקמה ברסלר. השריפה בכרמל? מאיפה אני צריך לדעת שאין מערך כיבוי ישראל? זה בכלל באחריותו של אלי ישי המסכן. וכו' וכו'.
הם משקרים כמו שהם נושמים. היוזר "הבודקים" בטוויטר פרסם השבוע ציוץ ובו כל שקרי מכונת הרעל בחודש אפריל. אין מספיק מקום באינטרנט לרשימה הזו. חלק מהשקרים ממשיכים להתנוסס בפוסטים ובציוצים ובקטעים מוקלטים גם אחרי שהתברר שזה שקר. למה? ככה הם רוצים. לשקר יש רגליים וחיים משלו, לפעמים הם אפילו טובים מחייה של האמת, אותם ממררים כאן לא מעט אנשים.
מה הבעיה? הבעיה היא שתמיד יהיה לנו ציטוט מושלם של נתניהו כדי להפריך את השרלטנות שלו ושל חסידיו. במקרה של עזה, זה פשוט: הספר שנתניהו עצמו כתב, על עצמו, רק לפני שנתיים. הנה זה, במילותיו של השרלטן: "בנט תמך בפלישה לעזה. חשבתי שהמחיר בחיי אדם לא מצדיק זאת. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת. לא רציתי לשלוט במיליוני פלסטינים. מצופה ממנהיגים לקבל החלטות נכונות".
במקום אחר בספרו, כתב: "בגלוי תמך בנט בפלישה קרקעית מלאה כדי לכבוש את עזה. יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים. אחרי שישראל תחריב את שלטון החמאס, היא תיאלץ לשלוט בשני מיליון עזתים לזמן בלתי ידוע. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת, ובפרט כשתשומת ליבי היתה נתונה לנושא הגרעין האיראני, שאיים על עצם קיומנו. לאור הדרישות הפומביות החוזרות ונשנות של בנט בתמיכת ליברמן לכבוש את הרצועה, כינסתי את הקבינט. ביקשתי מהרמטכ"ל להציג את תכנית הכיבוש הקרקעי ואת המחיר שתגבה בחיי אדם. לאחר מכן ביקשתי ממנכ"ל משרד הבטחון להעריך את המשאבים שיידרשו לניהול עזה בתום המלחמה. האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזאת".
בואו ננתח את הטקסט: ראשית, בינתיים איראן התקרבה מאוד לגרעין והיא היום מדינת סף גרעינית. כל זה, בזכות נתניהו ובמשמרת שלו. שנית, התברר שגם המלחמה עם חמאס יכולה להיות איום קיומי. נתניהו עצמו הצהיר את זה כמה פעמים מאז הטבח. שלישית, הוא שכח לציין שאת המצגת של הרמטכ"ל (גנץ) על המחיר של כיבוש עזה הוא עצמו, או אחד מאנשיו, הדליפו לערוץ 2. המצגת הזו שודרה בזמן אמת במקביל לישיבת הקבינט. הוא עשה את זה כדי להסתתר מאחורי גנץ, ולהטיל במשתמע את האחריות עליו, לכך שאין לישראל אומץ לפתור את בעיית חמאס בעזה.
מה השתנה בינתיים? הקונספציה קרסה. 1500 ישראלים נהרגו, נרצחו, נערפו, נשרפו, נאנסו ונחטפו. חמאס כבש ישובים ובסיסים. ישראל הושפלה והוכתה בידי ארגון טרור קטן. בצפון הארץ, חורבן. רצועת בטחון בשטח שלנו. עשרות אלפי מפונים כבר 7 חודשים. מי אשם בכל זה? לא ברור. רק דבר אחד צריך להיות ברור: מי לא אשם בכל זה: מי שנושא באחריות, מי שכיהן בתפקיד, מי שהחזיק את כל הסמכויות, מי שכיהן בתפקיד ראש הממשלה 17 שנים. הוא לא אשם בכלום. זה אנחנו.