פג תוקפה של סיסמת המלחמה "ביחד ננצח". טבעי היה לנו להתאחד סביב אבל, סבל וזעם ולהיכנס יחד תחת האלונקה, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר, אבל כעת השאלות האסטרטגיות הביטחוניות, החברתיות והערכיות שעומדות בפנינו מפלגות ומשסעות אותנו.
נדמה שהקריאות לאחדות נופלות על אוזניים אטומות דווקא בגלל שהמחלוקות בינינו אינן מחלוקות הנובעות רק משנאת חינם או שיקולים מפלגתיים, אלא להפך: הוויכוח על עתיד המדינה הוא מחלוקת לשם שמים והוא משקף תפיסות עולם, ערכים וסדרי עדיפויות שונים. אך מחלוקת לשם שמים היא קרקע פורה לקנאות, וקנאות היא קרקע פורה לאלימות. כולנו משוכנעים שהאמת נמצאת אצלנו ושהאחר אינו רק טועה אלא מסוכן. אך האדם שטוען לבעלות על האמת עובד עבודה זרה. האליל שלו הוא הוא עצמו.
חופש דיבור הוא לא רק זכות יסוד - הוא הכרחי להשגת האמת
לפני פסח היינו עדים להחרפה במקרים של השתקה והשפלה של פוליטיקאים ועובדי מדינה. שר האוצר סמוטריץ' נאלץ לרדת שוב ושוב מבמות בוועידות שונות בשל קריאות "בוז" ו"בושה" מהקהל, מבלי לומר את דבריו. כך קרה גם למירי רגב. ליאת בן ארי, התובעת הראשית בתיקי נתניהו, חוותה גם היא איומים על שלומה ושלום משפחתה. כעת אנו עומדים בפני תקופה מתוחה ביותר, וכשהוויכוחים נערכים על רקע ימי הזיכרון הלאומיים - שומה עלינו לשים לב לניסיונות ההשתקה שבעתיים.
חופש דיבור הוא לא רק זכות יסוד בחברה דמוקרטית. הוא הכרחי להשגת האמת ולעיצוב חברה החותרת למצוינות ערכית, רוחנית ואינטלקטואלית. דיקטטורות המשתיקות מחלוקת ציבורית מתבוססות בתוך בוץ הבינוניות. גם אם אנחנו לא מכירים בכך, כולנו זקוקים לעמדה נגדית שתבקר את מה שאנחנו חושבים, את הוודאויות שלנו. אנו צריכים אנשים שמעצבנים אותנו ובכך מאתגרים אותנו לחשוב מחדש שוב ושוב.
הטחת הסיסמא "בושה" אינה בעייתית כשלעצמה, אבל השימוש בה או בצעקות בלתי פוסקות אחרות, כדי לבטל, למחוק ולא לאפשר לצד השני להתבטא - שם הפסול. השתקת פוליטיקאים, הטרדת עובדי מדינה, רדיפת אנשים בשל התבטאויות ברשתות החברתיות, בחינות נאמנות של מיעוטים, חרמות על מכוני מחקר וקרנות צדקה בשל עמדותיהם - כל אלו צריכים להיפסק בחברה שרוצה לצמוח ולשגשג.
בפני הדמוקרטיה הישראלית עומדות היום שאלות הרות גורל על אחריות מנהיגותית, תנאי החזרת החטופים, ניהול המלחמה והישגיה, פגיעה באזרחים וסיוע הומניטרי, סיום המלחמה, גיוס חרדים, האסטרטגיה מול האיום האיראני ודרכי התמודדות עם חיזבאללה בצפון. ולרשימה חלקית זו עוד מצטרפת רשימה ארוכה של שאלות על מהות הדמוקרטיה, זכויות אדם, מעמד בית המשפט, דת ומדינה, בריאות, כלכלה ויחסי מרכז-פריפריה, שהעסיקו אותנו כל כך בשישה באוקטובר. אם אנחנו חפצים בעתיד טוב יותר, אנו זקוקים לוויכוח ביקורתי ופתוח בכל הנושאים הללו.
אנו זקוקים ל'ביחד' חדש. 'ביחד' שאינו מטשטש את השוני אלא מכבד ומאדיר אותו. 'ביחד' המבוסס על סובלנות גם כלפי העמדה שגורמת לנו סבל. התמודדות עם אתגרי המחר תובעת זאת מכולנו.
הכותב הוא נשיא מכון שלום הרטמן