כמדי שנה, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, גם ב-1956 עמדו לציין ברוב עם את אחד במאי, הוא "חג הפועלים". אבל מצבה הביטחוני של המדינה שעמדה לחגוג יום הולדת שמונה היה קשה ובעיתון "דבר" כתבו ש"אחד במאי השנה עמד בסימן החרדה לביטחון המדינה". וכך באחד במאי באותה שנה, לצד התהלוכות הגדולות ברחובות הערים, יצאו 50,000 פועלים לעבודות ביצורים בישובי הספר. "תנועה המונית שתל־אביב לא ראתה כמוה זה שנים רבות היתה אתמול בבוקר ברחובות העיר, בשכונות וביפו. אלפים נהרו ברגל כשתרמילים וכלי־עבודה עמם", דיווח עיתון דבר. מחזות דומים נראו גם בחיפה באותו בוקר.
רק שמונה שנים קודם עוד נלחמה המדינה על קיומה ואחר כך התפנתה לקליטת גלי עליה גדולים. רבים מהעולים היו אנשים ששרדו את זוועות השואה. חלק מהעולים גרו בישובים שהוקמו לאורך הגבולות והם חיו תחת איום מתמיד של התקפות מחבלים. בעיקר סבלו תושבי מושבים וקיבוצים בדרום שלתוכם חדרו "פדאיון", בעידודה של מצרים, ורצחו תושבים. מצרים וסוריה שהתקשו לעכל את השפלת 48' החלו להתעצם ולהתחמש בנשק שסיפקה להן ברית המועצות ומאזן הכוחות בין ישראל ושכנותיה עמד בפני שינוי דרמטי.
תחושה של איום מוחשי ריחפה מעל המדינה הצעירה בעוד נאצר, שליט מצרים, ליכד את מדינות ערב.
לעתים הפדאיון אף הגיעו לישובים רחוקים מהגבול. ב-11 באפריל 1956 הגיעו שלושה מחבלי פדאיון למושב שפריר (בהמשך יקרא כפר חב"ד), נכנסו לבית כנסת ורצחו ארבעה נערים ומדריך מבית הספר למלאכה שפעל במושב. כעבור 12 ימים הסתננו לישראל מחבלים שהגיעו מירדן ורצחו ארבעה עובדי חברת תה"ל שנסעו על כביש באר שבע-אילת. עוד שבוע עבר ומחבלים שהגיעו מרצועת עזה רצחו בשדה קיבוץ נחל עוז את רועי רוטברג, חטפו את גופתו והתעללו בה. גם בצפון המצב היה נפיץ- ישראל וסוריה החלו בקרבות שליטה על מקורות נהר הירדן ולאורך חופה המזרחי של הכנרת היו נתונים הדייגים הישראלים להטרדות הצבא הסורי.
"אחוות עמלים ושותפות גורל", הגדירו ב"על המשמר" את התגייסות הפועלים לעבודות הביצורים באותם ימים, שהגיעו לשיא באחד במאי. בימים האחרונים מצאו בארכיון חברת חשמל תמונות ומסמכים מאותו יום, שבהן רואים את עובדי החברה שהגיעו לעבוד בישובים בדרום ובצפון.
ד"ר נדב היידקר מארכיון חברת החשמל מסביר כי "בינואר 1956 החלה ההסתדרות לארגן מפעל התנדבות מקרב חבריה. דרישתם של בן-גוריון ושל הרמטכ"ל, משה דיין, הייתה גיוס של מיליון ימי עבודה לביצור יישובי הספר". לדבריו "ההסתדרות דרשה מארגוני העובדים להוציא משלחות מתנדבים לביצוע העבודות. שיא מבצע ההתנדבות היה באחד במאי 1956, שבו נשלחו אלפי עובדים אל הספר. היה זה בעקבות הירצחו של רועי רוטברג, רכז הבטחון של קיבוץ נחל עוז, וההספד המפורסם של דיין על קברו. המבצע נתפס כהתגלמות הסולידריות המעמדית וכביטוי לרגשות הלאומיים של העובדים".
היידקר מציין כי "אחד הגופים הבולטים בהתנדבות היה ארגון עובדי חברת החשמל. עובדי החברה החלו להתארגן כבר בימיה הראשונים, אך באמצע שנות החמישים, בעקבות רכישת מניות החברה על ידי ממשלת ישראל, עלה מעמדם של עובדי החברה. לצד עבודות הביצור, עובדי החברה תרמו גם מיכולתם המקצועית. כך למשל, הותקנה תאורה סביב גדר הבטחון של קיבוץ תל קציר בעמק הירדן. הוצאות העבודות בקיבוץ שהגיעו לסכום נכבד של כאלף ל"י, התקבלו מהחברה ומ"קרן הביצורים", שהוקמה ממאגר ימי החופשה של העובדים".
בליל האחד במאי, אחרי שהפועלים שבו מעבודות הביצורים בישובי הגבול, התכנסה מועצת פועלי תל-אביב לישיבה מיוחדת שבה צוינה לשבח עבודת החברה והוענק לעובדי חברת החשמל פרס מיוחד. לדברי היידקר "בין העובדים שתיעדו את עבודות ההתנדבות באותו יום היו המהנדס הרצל תומרקין, אביו של הפסל יגאל תומרקין, ושמואל מילצז'נזון, שעתיד היה להיות מנהלה הראשון של תחנת הכוח אשכול באשדוד. תצלומים שתרמו מאוספיהם האישיים נמצאים בארכיון החברה".
68 שנים אחרי אותו אחד במאי של עבודות ביצורים היידקר מוצא דמיון לימינו: "כעבור שבעה עשורים, יישובי הספר נמצאים בסכנה גדולה לא פחות מזו שבה היו נתונים אז. גם היום, עובדי חברת החשמל דואגים ושומרים על האור בקיבוצים ובמושבים שנמצאים בגבולותיה של המדינה, בצפון ובדרום, לעתים תוך סיכון חייהם. ניתן לראות ש"מעשה האבות" היווה סימן ומקור השראה גם היום", אמר.
כדי להמחיש את הדברים ציין היידקר כי "מתחילת המלחמה התנדבו קרוב ל-4000 עובדי חברת החשמל. מרביתם בחקלאות בעוטף וביישובי קו העימות בצפון. למעשה, כ 30% מעובדי החברה התנדבו מאז תחילת המלחמה".