במשך ארבעה ימים בסוף אפריל 1994, לפני שלושים שנה, העולם הביט בהשתאות בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה. המהפך התרחש בעקבות השינויים האסטרטגיים אחרי התפרקות ברית המועצות ואשר פגעו בחשיבות דרום אפריקה למערב, וכן נוכח התגברות העיצומים נגד משטר האפרטהייד.
ובכן, בעודנו "כפסע מהניצחון המוחלט" במלחמה בעזה, אבקש להצביע על לקחים שישראל של היום יכולה ללמוד מדרום אפריקה של אז. לשם כך, יש להביט הן אל המזרח התיכון בכללותו והן לעבר השטחים שנמצאים בשליטת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ב-1967.
לקראת פסח התבשרנו שהממשלה החלה בהכשרת 68 ישובים בלתי מוסדרים, כאלו שעלו על הקרקע ללא החלטת ממשלה. השר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', שמשמש גם כשר האוצר, הורה למשרדי הממשלה להקצות להם תקציבים כמו לכל ישוב רגיל. הדברים עוררו שמחה בחוגים מסוימים, הזדעקות בחוגים שמתנגדים למהלך, ושעמום במקומות אחרים - נו אז מה?
לכתחילה ייאמר שישראל לא סיפחה את השטחים (ירושלים ורמת הגולן - עניין נפרד). אף ממשלה בכל שילוב של שמאל, ימין ומרכז לא נקטה בצעד הזה, לרבות הממשלה המכהנת, שקווי היסוד שלה פותחים במילים "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל - בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ובשומרון".
זאת כי ברור שלסיפוח יכולות להיות רק שתי תוצאות, שתיהן קשות. אפשר להעניק זכויות שוות לכל מי שגר בשטח המסופח, ואז רוב ערבי בבחירות יביא בהקדם סוף של ישראל כמדינה יהודית. לחילופין, אפשר להעניק זכויות על בסיס אתני, והרי אפרטהייד. ואמנם, מזה כמעט 57 שנים, ישראל מגדירה את אחיזתה בשטחים כ"תפיסה לוחמתית". לפי החוק הבינלאומי, זהו שלטון צבאי זמני שיש לו חובות כלפי האוכלוסייה בשטח הכבוש, לצד שמירת הביטחון של הצד התופס. בעבר, כל ההחלטות שנגעו לשטחים התקבלו בידי גורמי ביטחון.
אמנת ג'נבה הרביעית קובעת שהמדינה הכובשת לא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח הכבוש. ישראל יכלה לטעון שההחלטות אודות התיישבות התקבלו משיקולי ביטחון, ולכן הן עונות על דרישות החוק הבינלאומי.
עם הקמת הקואליציה הנוכחית, המצב השתנה. הממשלה הטילה על גורם אזרחי, סמוטריץ', אחריות נרחבת לגבי השטחים, ומאפשרת להחליט בעניינם לפי שיקולים אזרחיים. מתבקשת שאלה: אם מעמד ישראל בשטחים איננו תפיסה לוחמתית, מה הוא? סיפוח? אם כך, מתקרבת הבחירה בין שתי האפשרויות: אפליה רשמית, או אובדן הזהות היהודית.
בה בעת, אנחנו עדים לשני תהליכים נפרדים שמזכירים את דרום אפריקה דאז. יש שינוי במאזן הכוחות האסטרטגי בעולם. הוא פעל לרעת דרא"פ בזמנו, אך הוא פועל לטובת ישראל כעת. כמו כן התגברות עיצומים, בשני המקרים - בשל התנהלות השלטון כלפי אוכלוסייה באחריותו.
לאחרונה ארה"ב וגורמים באירופה הרחיבו את הסנקציות על אישים ועמותות בשטחים, ובוושינגטון שוקלים להטיל עיצומים על יחידה צבאית שלהבנתה מפרה את החוק האמריקני. בו בזמן, תגובה משולבת של מדינות בעולם ובאזור אל מול מתקפת הטילים האיראנית על ישראל מצביעה על התפתחות אסטרטגית חשובה.
השתתפות בציר המתהווה תשרת את האינטרסים של ישראל ושל יתר המדינות המעורבות, ובהן מדינות מוסלמיות סוניות. ואולם, התנהלות ישראל בשטחים תקשה עליהן לשתף איתה פעולה, ועלולה להביא לנקיטת צעדים מכאיבים נגדה.
כלומר, מדובר בשתי קואליציות, וספק אם הן יכולות לדור בכפיפה אחת: הקואליציה הבינלאומית המתגבשת מול איראן ושותפיה, והקואליציה אשר שולטת בישראל וסבורה שניתן להתעלם מיתר העולם. שלושים שנה אחרי שדרום אפריקה למדה שגם מדינה גדולה ובעלת משאבים אינה יכולה להתנהל ככל העולה על רוחה, נותר לראות איזו משתי קואליציות ישראל תבחר לשמר.
טובה הרצל היא גימלאית של משרד החוץ והייתה בין היתר שגרירה בדרום אפריקה