במלחמת המפרץ הראשונה (1991) דרש הגנראל האמריקאי נורמן שוורצקופף בשם הממשל, שישראל תבליג על תקיפה עיראקית צפויה לעבר שטחה ותותיר את התגובה למדינות הקואליציה בה נכללו מדינות ערביות. ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, שר הביטחון ארנס והרמטכ"ל אהוד ברק, שלושה שנחשבים לניצים, נאלצו להסביר לציבור מדוע ישראל איננה מגיבה על פגיעה בריבונותה. "תגובה ישראלית תפרק את הקואליציה שנבנתה בעמל אמריקאי רב", נימק שמיר. עשרות טילי סקאד נפלו בשטח ישראל ואף ששוורצקופף כינה אותם "פחות מהוריקן במיאמי", הציבור בישראל חש שההרתעה נפגעה באופן קשה. ישראל שילמה תשלום יקר על הסיוע הבינלאומי.
כפי שכבר למדנו, בפוליטיקה הבין-לאומית להבדיל מזו המקומית, אין ארוחות חינם. הסיוע האמריקני-אירופאי-ערבי ביירוט הטילים והכטב"מים הלילה מאיראן, היה אירוע בקנה מידה היסטורי. היה זה מפץ גדול שזעזע את המזרח התיכון וקבע כי מעתה יש להצביע על שני גושים ברורים שנוצרו במרחב: מחד גוש הרוע, הכולל את איראן השיעית וגרורותיה עיראק, סוריה, הח'ותים וחיזבאללה, ומאידך, גוש השלום, הקואליציה של מדינות סוניות מתונות כמו מצרים, ירדן, האמירויות ובחריין שהאמריקאים רואים בישראל את שותפתן לגורל. זהו מבחן מעשי מוצלח להסכמי אברהם ואם תרצו - התגשמות של החזון רב השנים על מזרח תיכון חדש. אלא שבפאזל האוטופי הזה חסר למנהיגי המערב חלק חיוני מבחינתם והוא הרשות הפלסטינית.
ישראל לא צריכה להתרגש יתר על המידה מאמירתו של נשיא ארה"ב ביידן "שישראל הפגינה יכולות יוצאות דופן ביירוט הטילים והכטב"מים מעיראק". אמירה זו גם לא תעניק לישראל לגיטימציה לפעול באופן זה או אחר ברצועת עזה ובעיקר ברפיח. להיפך, בעוד מספר ימים נשמע בוודאי את קולו של ביידן ואחריו יהדהדו את הקריאה מנהיגי בריטניה, צרפת והמדינות הערביות - שישראל "חייבת לשקול בחיוב" (צירוף מלים מכובס ל"תשקול את החוב") ותיענה סוף סוף לדרישה להקמת מדינה פלסטינית לצידה. הסיוע של הקואליציה לישראל היה בבחינת מבוא לאילוף ישראל הסוררת. "אתם והרש"פ הרי עכשיו חלק מהקואליציה", יאמרו במערב, ועתה יידרש נתניהו לפרוע את החוב.
בתרחיש שכזה נתניהו בוודאי יטען כי בממשלתו הנוכחית אין לא את היכולת להעביר החלטה הנוגעת ל"רעיון שתי המדינות", ואילו הממשל האמריקאי ינסה ללחוץ עליו ככל שניתן ללכת לקראת הפלסטינים, מנהג של מדינה חזקה המגלה נדיבות כלפי החלשים. כלל לא בטוח שביידן, אם בכלל יישאר בשלטון, יצליח לשכנע את נתניהו, סמוטריץ ובן-גביר להעניק את את הפרס הנכסף לפלסטינים ולכן ייאלצו האמריקאים "לסייע" לישראל לקיים מסע בחירות קרוב בתקווה שתיבחר ממשלה מתונה יותר שתספק את הסחורה.
חביבה של אמריקה, בני גנץ, שמתכנן כבר את "היום שאחרי" בפוליטיקה, עשוי להיכנס לתפקידו כראש ממשלה עם חוב כבד שיצר קודמו נתניהו. גנץ, שנטייתו ללכת לקראת הפלסטינים מוכרת, כמו גם צייתנותו לדרישות הממשל האמריקאי, ייאלץ להתמודד עם הדילמה הקשה: האם לקבל את הפלסטינים כשכנים בעלי ריבונות משלהם, או להתעקש שלא לשנות את הסטטוס-קוו ובעקבות כך להסתכסך עם ארה"ב והמערב?
אכן, ארה"ב מחויבת מאוד לביטחונה של ישראל, אבל היא גם מחויבת לאלף אותה כשהיא סוררת. עוד בטרם מלחמת חרבות ברזל באה על סיומה, המבחן האמיתי של כל מנהיג ישראלי התחיל כבר עכשיו. האם לציית לאילוף ולכרוך את הסוגייה הפלסטינית במזרח התיכון המשתנה, או לעמוד בפרץ מול מכבש הלחצים של המערב.
אל"מ (מיל') ד"ר משה אלעד הוא מזרחן ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי ובעבר מילא שורה של תפקידים בכירים באיו"ש ובלבנון