התפטרותו של האלוף אהרו חליוה מתפקיד ראש אמ"ן, שהיא למעשה התפטרות משירות קבע בצה"ל, העלתה לכותרות לא רק את השאלה מי יהיה ראש אמ"ן הנכנס, אלא גם מי ימנה אותו - ולא רק אותו: מי ימנה את הקצינים הבכירים בצה"ל, שבסערת הקרב לא החל עדיין ללקק את פצעי ה-7 באוקטובר?
התשובה לכך לא תשפיע רק על המסגרת הביטחונית הגדולה והחשובה ביותר בחיינו, אלא גם על מערכות נוספות במדינה.
לכאורה הנוהל הוא ברור: הרמטכ"ל הוא שממנה את הקצינים הבכירים בצה"ל, כך היה וכך יהיה. הבעיה היא שמדובר ברמטכ"ל שהקריירה שלו היא על זמן שאול, שברור שגם מכתב ההתפטרות שלו כבר נכתב, אם אפשר להמר: בנוסח שיזכיר מאוד את זה של חליוה.
כיוון שכך, טוענים רבים, אין זה הגיוני שרב אלוף עם רגל וחצי מחוץ לתפקיד, יבחר את מי שימונה לאחד התפקידים החשובים ביותר במערכת הביטחון, רביעי רק לרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ.
הטענה הזאת היא הגיונית בנימוקים למה לא לתת לרמטכ"ל הנוכחי להשלים סבב מינויים (בטווח הקרוב עד בינוני ימונו גם אלופי פיקודים ומפקדי חילות): הן דרוש לנו צה"ל שעבר מהפך מחשבתי, על כך מסכימים כולם - אחרת ה-7 באוקטובר הבא נמצא ממש מעבר לפינה (ולא רק בעוד 50 שנה, כמו שקרה ל-6 באוקטובר לפניו...).
הבעיה היא שכאשר מסתכלים לא רק על מי לא יכול למנות, אלא על מי ימנה במקומו, מתקבלת תמונה מבהילה עוד יותר: כרסום מפחיד בעצמאותו של צה"ל ונטילת סמכות נוספת לדרג הפוליטי, זה שלפחות בעיני רוב אזרחי ישראל, אחראי למחדל ה-7 באוקטובר לא פחות מהדרג הצבאי (אם לא בניוד כוחות ערב האירוע, אזי בתנאים שהרדימו את צה"ל בשמירה).
בן גביר ימנה?
אם להיות מפורשים עוד יותר: מי שטוען, אולי בצדק, שהרצי הלוי לא יכול למנות את המפקדים הבכירים בצה"ל "החדש", מוטב שישקול זאת שוב נוכח האלטרנטיבה לפיה מי שיחליט על המינוי (כולל זה של הרמטכ"ל הבא) יהיו לא רק נתניהו וגלנט, אלא גם אמסלם, רגב, דרעי וגולדקנופף, כן - גם לוין, סמוטריץ', סטרוק, עמיחי אליהו ואיתמר בן גביר. כמה מכם היו מוכנים שהילדים שלהם יתגייסו לצבא שכזה?
זאת ועוד: הנוהל הזה יתפשט כאש בשדה קוצים, שכן לא רק המערכת הצבאית היא שתיקלע לדרך ללא מוצא. מה באשר למערכת המשפט, שתקועה כבר חודשים בגלל שהממשלה כשלה בהצבעה על מינוי נציג מטעמה בוועדה לבחירת שופטים?
הנה כי כן, המלחמה שבכל מקום שבו לא נאחזים בקרנות המזבח, הייתה אמורה להפיל את הממשלה כבר ב-8 באוקטובר, תהפוך לזו שאולי עוד תפקיד בידיה סמכויות נוספות.
כדי שזה יקרה, אם תרצו מעין רפורמה ביטחונית בתמורה לרפורמה המשפטית (שהושעתה אבל לא נגנזה), צריכה הממשלה לצלוח שתי מהמורות נוספות. הראשונה היא הפרדת האשמה בין הדרג הצבאי לדרג המדיני.
לשם כך מנסים להשכיח מאתנו מי טיפח את חמאס, מי הכשיר את סלילת המנהרות בכסף קטארי, מי לא שעה לאזהרות שכן עלו מעת לעת מהדרג הצבאי. כלומר, להביא את דעת הקהל בישראל למצב שבו הדרג המדיני יוכל למשוך בכתפיו, לקחת על עצמו אחריות מופחתת, מן השפה אל החוץ ולא הלכה למעשה, בהתפטרות (מילה שכלל לא קיימת בתודעתו של ראש הממשלה).
להגיד משהו כמו "מצטערים" ולהכות על חטא במילים ולא במעשים. את הדרישה למעשים ישאירו לצבא, קציניו הבכירים יהיו אלה שישלמו את המחיר - ורק הם.
ועדת קישוט
רק שכדי שהמשימה תושלם, צריך לצלוח עוד מהמורה שמפרידה בין ממשלת נתניהו לבחירות במועדן (בעוד קרוב לשלוש שנים), כלומר - אם לא יאמצו את מתווה גולדנקנופף, שכבר חולם על ממשלה שמאריכה את תקופת כהונתה לנצח.
המהמורה הזאת היא אופי החקירה שתיפתח מיד לאחר "הניצחון המוחלט"... אפילו נתניהו שעושה ככל יכולתו להאריך את מצב המלחמה שמונע את דיוני היום שאחרי, לא רק במובן של מי ישלוט בעזה, אלא במובן היחיד שמעניין אותו כרגע: מי ישלוט בישראל? יודע שאחרי הפעולה ברפיח הוא יידרש לנושא החקירה.
הקונצנזוס כרגע הוא ועדת חקירה ממלכתית, רק שנתניהו משוכנע שייצא ממנה מצולק, שהיא תהיה אקורד הסיום של הקריירה הפוליטית שלו.
שלא יהיה לאיש ספק: מה שאירע לחליוה השבוע מסעיר את נפשו של ראש הממשלה, מחדד את הכרתו בכך שאירועי ה-7 באוקטובר הם שיגדירו את כל תקופת כהונתו הארוכה. הוא, שחלם להיות "פרוטקטור אוף יזראל", הוא שכבר ראה עצמו בדמיונו עומד על הבמה בשטוקהולם ביחד עם מוחמד בן סלמאן ומקבל את פרס נובל לשלום.
לכן ראינו לפתע את כל מי שתפקידם להוליך את הבשורה על פי נתניהו, מעלים על ראש שמחתם לא רק את נושא מינוי הקצונה הבכירה בצה"ל, אלא גם את אופי ועדת החקירה שתקום.
שלא יהיה לאיש ספק, יש כאן אפקט דומינו: בהתחלה שולחים את מירי רגב ומיקי זוהר להבטיח שביום שאחרי המלחמה תקום ועדת חקירה ממלכתית. כלומר - התחייבות שנועדה להרגיע את דעת הקהל מבלי שתיאמר מפורשות מפי ראש הממשלה בעצמו.
אחר כך שולחים שליחים - מסמוטריץ' ועד לעמית סגל, כדי "לחשוב בקול רם", להשמיע תהיות בסגנון: "האם ועדת חקירה ממלכתית היא הפתרון הנכון? אולי, לא בטוח".
השלב הבא יהיה לפטר את שר הביטחון ולגרום לרמטכ"ל להתפטר, שהרי כבר הגיע "היום שאחרי" ולמנות תחתיו רמטכ"ל שייבחר על פי קריטריון אחד ברור ויחיד: שיעבור את "הפוליגרף" (כלומר, ריאיון אישי עם שרה נתניהו), שיהיה תלוי בתשובה לשאלה אחת בלבד: האם תתמוך באופן פומבי בהקמת ועדת חקירה ממשלתית ולא ממלכתית? עם המלצה לחקירה מוגבלת גם מפי הרמטכ"ל, תיסלל הדרך למסמוס מראש של החקירה. להקמת ועדה ממשלתית, שאפשר לקרוא לה מעתה: ועדת קישוט.
רפיח פינת מטולה
זאת האסטרטגיה הברורה, להישאר בשלטון עד לביטול המשפט הפלילי. רק שלפניה יש עוד הרבה מה לעשות: למשל בסוגיית החטופים.
כבר בשבוע הראשון של המלחמה, עוד לפני תחילת התמרון הקרקעי, נכתב כאן שהחטופים עוד יהפכו מסיבה לתירוץ (הראשונה - ליציאה למלחמה, השני - להימנעות ממה שצריך לעשות, לכאורה כדי לא לסכן אותם) ומתירוץ לאשמה (הם "אשמים" בכך שמטרות המלחמה לא הושגו). כבר עתה מפנים חיצים של רעל נגד המשפחות האומללות. ישים כל אחד עצמו במקומן ויגיד שלא היה הופך עולמות לו היה מדובר חלילה בילדיו שלו.
עכשיו משמשים החטופים כתירוץ לעיכוב הפעולה ברפיח. למה תירוץ? כי דקה לפני כן זו הייתה כביכול תמיכתה של ארצות הברית בהעמדת מדינאים וגנרלים ישראלים לדין בינלאומי.
מדובר כמובן בשקר שלא נולד בהאג, אלא בלשכת ראש הממשלה, מה שלא הפריע להציג זאת כסקופ גדול בחדשות 12, נחשו על ידי מי (רמז? רמת אמינות: הפתק "בכתב ידו" של סינוואר שמנחה את דוברי חמאס להתמקד בנתניהו).
למען הסר ספק: לבית הדין הבינלאומי יש בהחלט אינטרס להאשים ואולי גם להרשיע את ישראל, אבל ההצגה המעוותת כאילו ארה"ב סגרה דיל עם בית הדין לפיו תיסגר חקירה נגד בכירים בצבאה בתמורה להסרת התנגדותה להאשמת ישראל היא שקרית ומגמתית. תכליתה היה לעכב עוד מעט את הפעולה שלה התחייב ראש הממשלה ברפיח, כדי להגן לכאורה על חיילינו מאימת הדין הבינלאומי.
ועוד לא אמרנו מילה על הצפון, הגזרה שנדמה שכולם החליטו להקריב לחסדי הסדר מדיני (עקיף) עם חיזבאללה, כזה שיסיג אך במעט את כוחותיו, רק כדי לספק לממשלה ולצה"ל אמתלה להימנעות מפעולה.
מה שקורה למשטרה, יקרה לצה"ל?
את המשפט האחרון צריך לתרגם עבור תושבי הצפון, שהיו לפליטים בארצם: אם תחליטו לשוב הביתה על בסיס הבטחות הממשלה וצה"ל, כפי שעשו תושבי שדרות, קחו בחשבון שהאיום מעליכם לא יוסר, לכל היותר יצטרך כוח רדואן לחפור עוד כמה מטרים בדרך ל... עזבו, כבר הבנתם לבד.
ומעל לכל אלה מרחפת שתיקתם של גנץ ואיזנקוט. הראשון חסר כל יכולת להחליט, השני מסתגר באבלו הכבד. הראשון מקווה שהוא יהיה האלטרנטיבה. השני חייב להתחיל לחשוב מה תהיה האלטרנטיבה: צה"ל, שכבר היום נמנע מלגייס את מחצית אזרחי ישראל בני ה-18, יהפוך מצבא העם לצבא רבע העם, עת יעבור עליו תהליך דומה לזה שעובר בימים אלה על משטרת ישראל.
כל זה יקרה לא תחת ממשלת ימין קיצוני שהטירוף הגלום בה גלוי לעין כל, אלא תחת ממשלת אחדות, כזו שבה חברים לא רק עמיחי אליהו ואיתמר בן גביר, אלא גם חילי טרופר וגדי איזנקוט.