אחרי למעלה מ-50 שנה, פרסם דוד כהן בדף פייסבוק שהוא מחפש את מי שהייתה האהבה הראשונה שלו, רחל שריקי. "מתגעגע רק לראות אותה ולשאול כמה שאלות", כתב, "אשמח מאוד ואודה לכם אם תאתרו אותה", הוסיף וצירף תמונה שלה על רקע הנוף החיפאי המשותף לעבר של שניהם. הם הכירו בשנת 1973 והיו "חברים צמודים" במשך כמה חדשים. הוא גר אז עם משפחתו ליד שוק תלפיות בהדר הכרמל, בוגר תיכון דתי קרית אתא, והיה אז רגע לפני צבא. היא התגוררה בשכונת חליסה והייתה תלמידת תיכון ממלכתי דתי עירוני ו', בת 15 הייתה בסך הכול. הוא התגייס ערב מלחמת יום כיפור, הוא שירת בתובלה, נשלח לסיני והקשר בין השניים נותק - עד עתה. כמה ימים אחרי הפרסום ראתה אותו אחותה שחברה בקבוצת "קלוז'ר". היא הודיעה מיד לרחל, שנכנסה לקבוצה - והגיבה.
"אני כאן", ענתה לו רחל שריקי, היום רחל סאייג ועדיין תושבת חיפה, מעל גבי דף הפייסבוק המדבר, "מישהו אמר לי שמחפשים אותי. 'כן זו אני הגבירה בחום, זו התמירה...', ציטטה מהשאנסון הצרפתי המפורסם של ברברה וג'ורג' מוסטאקי המוכר בגרסתו העברית בעיקר מהביצוע של אילנה רובינא ויוסי בנאי, "איזה קטע. עברו רק 51 שנה. נכון, באמת אהבה ראשונה. אהבה כזאת לא שוכחים. זה תמיד נשאר בזיכרון. אהבה של נעורים". הפוסט ריגש אלפים, מאות הגיבו.
היום דוד הוא גימלאי שמתגורר בקרית אתא. שנה אחר השחרור מצה"ל הוא נישא ב-1977 לאשתו כיום. הוא אבא לחמישה וסבא ל"שלושה עשר אולי ארבעה עשר" נכדים. רחל היא גמלאית, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לחמישה. החברים דאז שוחחו כבר בינתיים שיחה נרגשת בטלפון. "אני מניחה שניפגש", אמרה רחל סאייג לוואלה. את בעלה היא הכירה מעט אחרי שנפרדה מדוד, כשהייתה בת 16. היא ובעלה יחד מאז, ובשנה הבאה יחגגו חמישים שנות נישואין. עוד סיפרה שהשיחה העלתה לא מעט דברים שנשכחו, למשל שהם בעצם נפגשו שנים בודדות לאחר הפרידה באירוע, כששניהם עם בני זוג חדשים וילדים.
"הייתי בהלם, גם מהתגובות הרבות", סיפרה, "הלכתי מיד לקרטון עם היומנים הישנים שלי, עליו אני שומרת בקנאות, דפדפתי ומצאתי את היומנים בהם מתועדת כל החברות שלנו". היא משחזרת שההכרות ביניהם קרתה בגלל שכנה של דוד שלמדה איתה בבית הספר, "ביקרתי אותה בבית. פגשתי אותו, והתאהבנו", סיפרה. "הכל היה תמים כזה, מרגש כזה". גם הנשיקה הראשונה שקרתה ליד הביתה שלי "אני עוד זוכרת", אמרה.
"מסתבר שהוא חיפש אותי הרבה זמן", הוסיפה, "פעם לא היה קל לשמור על קשר כמו היום, עם טלפונים, עם פייסבוק. היום בקליק או שניים אתה מגיע למישהו בקצה העולם. אבל אז כל אחד הלך לדרכו, וזהו". כל אחד הלך, אבל לא שכח. "תמיד חיפשתי אותה, עניין אותי לדעת באיזה עולם היא חיה. בשנים האחרונות זה התגבר ועלה לי לראש. מאד רציתי לדעת שהכול בסדר איתה", מספר דוד. "גיליתי את דף הפייסבוק הזה ובלילה העליתי את הפוסט הקצת ילדותי הזה, לא חשבתי שזה יעשה רעש כזה גדול אבל אחרי שעתיים-שלוש כבר מצאו אותה והתחיל זרם של תגובות".
עוד סיפר, "הייתה לנו אהבת נעורים חמודה של גיל הטיפש-עשרה, האמת היא שהייתי בטוח שהיא בת 17. אני זוכר כל יום שבילינו ביחד. אני זכר את החוויות, והיו רבות, עם המון בילוים משותפים. בים, בדיסקוטקים. גם הזכרתי לה. אני זוכר את החיוכים, את הקשר הקרוב. זה היה כמו בסרטים. כמו בסרט לאב סטורי".