לא ביבי ולא גנץ: מי שרוצה לנצח מוכרח לשנות את דרך המחשבה

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, זה ידוע, אבל מי כותב את האקטואליה?
ימי חג החירות היו לימים נוראיים לישראל: מתקפה איראנית הושבה בקול ענות חלושה, חמאס חוזר לשלטון גם בחלקי רצועת עזה שהיו - עד לפני כמה שבועות - בשליטת צה"ל, הירי הרקטי משם התחדש, עד שתושבי הדרום שהתפתו לשוב לבתיהם מתחרטים על ששעו לדברי החלקלקות של הממשלה וצה"ל.

אם לא די בזה, בצפון כבר לא יודעים להיכן להוליך את התסכול שנמשך כבר מעל ל-200 ימים: נכון, לא טבחו בהם כדרך שפשעו ביישובי העוטף, אבל הם היו לפליטים בארצם.

בכך כמובן לא תמה סאת הייסורים - בראש ובראשונה של החטופים ומשפחותיהם, שעברו מלנוע בין ייאוש ותקווה למסע בין תהומות הייאוש בלבד - ואם לא די בכל אלה, בעולם מקצינים כל העת את הקו כלפי ישראל, מתמיכה (מוטעית ורעה לכשעצמה, אבל לפחות מובנת) בפלסטינים, לאנטישמיות של ממש.

כשכל זה קורה לנגד עינינו, אחרי שקיווינו שאלה ראו כבר את הגרוע מכל, עוסקים יהודים בהתגנבות יחידים עם גדיים למתחם הנפיץ ביותר בעולם - מזה, או בדאחקות ברשת על תמונות מרוטשות של שרה נתניהו - מזה.

מאחר שביחסים בין היסטוריה לאקטואליה עסקינן, בואו ונפנה מבט אל שתי נקודות בהיסטוריה הישראלית הקרובה יחסית, אחת של שיא והשנייה של שפל.

השיא היה כמובן לאחר מלחמת ששת הימים: ישראל הקטנה נקטה במהלך התקפי והכתה בצבאות ערב, יכלה להם בשישה ימים (במערכה שהוכרעה למעשה כבר אחרי שש שעות) והנה זה פלא: לא רק שלא ספגה גינויים מרחבי העולם על תוקפנותה, אלא מתנדבים צעירים, דווקא "ילדי פרחים" זרמו הנה מכל העולם להתנדב בשדותיה ותמונת "מר ביטחון" של אותם ימים, משה דיין, הייתה לאייקון עולמי ממש כדיוקנו המהפכני של צ'ה גווארה.

לא חלפו אלא שש וחצי שנים וישראל נמנעה מיוזמה, שכנעה את עצמה שהערבים לא יעזו, התפתתה להאמין כי "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" כפי שגרסה תעמולת המערך והפקידה את עתידה בידי מעצמה זרה.

התוצאה לא הייתה רק קרבה מסוכנת להשמדת מדינת היהודים (שברגע החשוך ביותר שלה, קונן אותו אייקון מהפרק הקודם על "חורבן בית שלישי"), אלא גם - ולמרות שהפולשים הוכו לבסוף ונהדפו - גל של אנטי-ישראליות בואכה אנטישמיות, כפי שלא ידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה.

על פי השקפת השמאל הישראלי, זה היה אמור להיות הפוך: ישראל של אחרי ששת הימים הייתה צריכה להיות מותקפת בדעת הקהל העולמית על שלא מיצתה את המשא ומתן המדיני מול נאצר ובני בריתו, אלא שלחה את חיל האוויר שלה לתקוף עמוק בתוך שטח האויב.

לעומתה, ישראל של שלהי 1973, אחרי שנחלצה ממתקפה שנאסרה עליה ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הייתה אמורה לזכות בסימפטיה ממזרח ועד מערב - ולא בהשתעבדות לחרם הנפט הערבי, ששיאה הכרזה על הציונות כגזענות.

כאז כן עתה: לתומנו סברנו שטבח ה-7 באוקטובר יזכה אותנו בסימפטיה עולמית. והנה, גם במקומות שבהם התעורר רגש הזדהות כלפינו, בעיקר במערב, הוא התפוגג חיש מהר.

הוא לא התפוגג רק בקרב פרו-פלסטינים (שם ממילא ספק אם היה קיים) אלא גם בקרב מי שנחשבו ידידינו, מהמפלגה הדמוקרטית (ביתם המסורתי של יהודי ארה"ב) ועד לקוראים בגנות "ג'נוסייד ג'ו" בעצרות הבחירות של המועמד הרפובליקני.

אנחנו טועים לחשוב שמדובר בעניין של הסברה. מחדליה של זו (כמו מחדלי הממשלה כמעט בכל אשר נפנה) אמנם זועקים לשמיים, אבל אם מישהו רוצה להדוף את המתקפה על ישראל, מזו של שכנותיה הקרובות, דרך מפעילתן החצי-רחוקה ועד למבקריה שמעבר לים, הוא צריך לעשות רק דבר אחד פשוט: לנצח.

קל מדי לתלות את כל האשם בבנימין נתניהו וקשקושי הרהב שלו על "ניצחון מוחלט" שעומדים בסתירה לכל מה שרואות עינינו (למשל פלסטינים רוחצים בחוף דיר אל בלח, בעוד תושבי הקריות, השרועים ביום חגם תחת סככות קש, ידיהם על ראשם ואין להם מגן מלבד תפילה). זה לא מפני שנתניהו אינו אשם, אלא מפני שגם אם הוא הסימפטום הגרוע ביותר, הוא לא המחלה עצמה.

מה המחלה? ניוון שהלך והחמיר בקרב כל מקבלי ההחלטות, מהדרג המדיני ועד לדרג הצבאי. נכון שנתניהו הוא זה שעמד בראש הפירמידה לאורך (כמעט) כל השנים האחרונות, אבל שותפים בכירים למחדל הזה הם גם ראשי מערכת הביטחון למשל, כמו שני רמטכ"לים בדימוס שהפכו לאלטרנטיבה לנתניהו. אלה שהיו חלק מצבא שהמלחמה היחידה שבה הוא מנצח תמיד, היא המערכה הכבדה על הגדלת תקציב הביטחון.

הם אולי אלטרנטיבה מבחינת הסגנון, אולי גם מבחינת טוהר המידות (ובל נטעה: במצבנו שמשווע גם להחלמה פנימית זה לא מעט), אבל מבחינת התפיסה הגאו-פוליטית וההתנהלות של ישראל מול גורמי הסיכון בסביבתה הקרובה והרחוקה, הם לא רק דומים לנתניהו, אלא זהים לו ממש.

ישראל, מרמת מקבלי ההחלטות על מדיניותה ועד לרמת מי שאחראים על ההצטיידות, האימונים והיכולות הצבאיות שלה, משולה לקבוצת כדורגל שהשקיעה רק בהגנה: פעם עם "חץ" בשער, פעם עם "קלע דוד" כמגן, פעם עם "כיפת ברזל" ו-"שרביט קסמים" כבלמים קדמי ואחורי...

למען הסר ספק: לכל אלה יש חשיבות קריטית במדינה שעיקר האיום עליה הוא בליסטי, אבל הם לא יכולים להיות חזות הכל. לא רק מפני שמי שמשקיע רק בהגנה, משחק מראש על תיקו, אלא מפני שכל מי שראה משחק כדורגל מימיו, יודע שגם ההגנה החזקה ביותר, תספוג במוקדם או במאוחר.

אם להמשיך את הדימוי הזה, אז קצת כמו קבוצה שבאה לשחק על תיקו וספגה שער מוקדם, הרי שברגע שבו הבנו שאין לנו ברירה אלא לשחק גם התקפה, גילינו שאין אצלנו אפילו אחד שמסוגל לתת גול - וגם אם יימצא מישהו שיודע לבשל או לבעוט, הרי שהמאמן השמרן לא מסוגל לבצע חילוף התקפי.

גם בקרב האוהדים נדמה שהאסימון איחר ליפול: אלה שביציעי השמאל נעו מכאלה שרוצים לשמור על הרווחה הכלכלית ועל השיטה שהופכת אותם למנצחים מראש בקרב על ההשכלה, המשפט והפרנסה ועד ל"אולטראס" האידיאולוגיים, שרואים בכל מתקפה נגד ישראל בבחינת עונש הולם על חטאי הכיבוש.

אלה שביציעי הימין נעו בין המתחזים, כאלה שהשתמשו בפסאדה ימנית פופוליסטית כדי לגנוב את דעת הבוחרים בעודם בוזזים את הקופה (מדוד אמסלם עד לאחרון הפוליטיקאים החרדים) ועד למטורפים גזעניים שהגותם לא יכולה להיות חלק מאג'נדה לגיטימית של מדינה שחפצה במקום במשפחת העמים.

בתנאי מעבדה ראשיתו של השיקום, של המעבר מאסטרטגיה של הכלה-בלבד ליוזמה התקפית, היה צריך להתחיל בדיאלוג פנימי ממושך. בתנאים שבהם פועלת ישראל של אביב 2024, הדיאלוג הזה אנוס להתקיים תוך כדי תנועה מהירה קדימה.

בתרגום לשפת המעשה: אם מישהו חשב שאפשר יהיה להכריע את חמאס ואז להתפנות לוועדות חקירה ולבחירות, טעות בידו - ישראל חייבת לארגן את שורותיה מחדש בשיא המהירות.

המלחמה בעזה, למרות שנקלעה להפוגה מתסכלת, עדיין רחוקה מסיום, שלא לומר מניצחון. גם אז, כבר עתה ברור שהיא רק מבוא למלחמה בלבנון (וזה עוד בתסריט הטוב-יחסית, לפיו מלחמה כזאת אכן תקרה ולא איזה הסדר מדיני שלא יהיה אלא מבוא לגרסה הצפונית של 7 באוקטובר), שהיא אולי מבוא להתכתשות צבאית נמרצת יותר מול איראן.

ברגע הכי מצמרר של כתבתו של איתי אנגל ("עובדה") על הנעשה במטולה, אמר אחד התושבים: "אולי זה נוח למדינת ישראל שרק אנחנו חוטפים, כי במלחמה עם חיזבאללה יפלו בניינים גם בתל אביב".

זה היה משפט מטלטל מפני שהוא נכון פעמיים: פעם אחת כי הוא נכון מוסרית, פרקנו מעלינו את חובת הערבות ההדדית. תחילה מול המתנחלים (אני לא תומך במפעל ההתנחלות בכל מקום, אבל אי אפשר לאפשר אותו ובמקביל להפקיר את המתיישבים לגורלם), אחר כך מול תושבי הנגב המערבי, ששילמו מחיר שאין גבוה ממנו - ועתה גם מול תושבי הצפון, עת חקלאים שנאחזים בקרקע כבר יותר ממאה שנים, רואים איך מפעל הדורות יורד לטמיון.

אבל עזבו מוסר, כמעוט מותרות בימים כאלה, הפעם השנייה שבה מדייק המשפט הזה היא מעשית: לישראל, אם היא חפצת חיים שהם יותר מעוד עשור או שניים בהישענות הולכת וגוברת על ארה"ב, אין ברירה אלא לנהל את המערכה מול לבנון.

אין לדעת כמה בניינים יקרסו בתל אביב כתוצאה ממנה, אבל כן - תהיה בהחלט פגיעה נרחבת בעורף הישראלי, בקטע שבין חיפה לגוש דן רבתי ועל כן כדאי להיערך לכך מראש.

כדי להוביל מהלך כזה וכדי לנהל אותו, ישראל זקוקה להנהגה רחבה, לגיטימית, בלי גזענים ומשתמטים מימין ובלי מי שהוציאו את עצמם מן הכלל משמאל.

נניח שנתניהו היה מתעשת לפתע ומחלים מהאימפוטנציה שהפכה לסימן ההיכר המובהק ביותר של כהונתו. האם היה זוכה ללגיטימציה ציבורית להוביל מהלך כזה, שעומד לכאוב לכולנו? ברור שלא.

אם למערכה הכפויה בדרום התייצבו, בלי היעדרות אחת, גם כל מי שבשנה האחרונה פלירטטו עם הסרבנות, הרי שלמערכה יזומה (אך הכרחית) בצפון יגיע רק חלק מהמחנה: גם בגלל האיש, אבל לא פחות מכל בגלל שממשלתו נשענת על מי שלא לבשו מדים בעצמם אפילו יום אחד בחייהם.

והנה הגענו לבעיה הכי קשה שלנו: מישהו רואה מנהיג או חבורה של מנהיגים שמסוגלים להוביל מהלך שכזה? הן בכל אשר תפנה העין, גם אם תתור אחרי משה דיין של 1967, היא תמצא רק "משה דיינים" של 1973.