האם יש מי שלא שמח בסוף של "כיפה אדומה", כאשר יש מאין מופיע צייד, מציל את הילדה ואת הסבתא, מעניש את הזאב הרע, והכל בא על מקומו בשלום? ובכן, יש מבקרי ספרות שאינם מרוצים. לשיטתם, על מנת שפתרון לבעיה בעלילה יהיה משכנע, עליו להתפתח מתוך נסיבות המקרה - כבר הוגים ביוון העתיקה ובהם אריסטו גרסו שכניסה מאולצת של גורם חיצוני פוגעת באמינות הסיפור.
תכסיס ספרותי מסוג הופעת הצייד כונה ביוונית "אפו מכאנס תיאוס" APO MEKHANES THEOS אל מתוך מכונה - שחקנים שמילאו תפקידי אלים הורדו לבמה באמצעות מנוף, הגיחו ממנו, ופתרו מצב בלתי אפשרי. התכסיס מוכר יותר בשמו הלטיני "דאוס אקס מאכינה" DEUS EX MACHINA והביטוי משמש בהשאלה לתאר פתרון פלאי למבוי סתום, ובמילה - נס.
אף מחזאי לא היה מסוגל לדמיין את הדרמה שישראל מצויה בעיצומה, ואסתפק בכותרות. מלחמה שסופה לא נראה, איראן, צפון, חות'ים, הרוגים וחטופים, פצועים ומפונים, הוצאות ענק, הורדת דרוג האשראי, ביקורת בינלאומית גוברת, ניצני עיצומים והליכים משפטיים, קואליציה שמתמרנת להישרדותה בין דרישות ימין וחרדים, תחושה של אובדן דרך. איך יוצאים מזה, אם בכלל?
יש מי שמאמינים שכל מה שקורה מקדם אותנו לעבר הגאולה, ובהם היודעים בדיוק כיצד לזרז את ביאת המשיח. מנגד, יש הסבורים שהתסבוכת שבה מצויה ישראל, בתוך עצמה ומול העולם (גם בגלל אנטישמיות וצביעות, אך אין די במסקנה הזו כדי לספק פתרון) היא כה מורכבת, עד שאין מוצא ועלינו להתכונן לגרוע מכול.
דומני שהרוב בארץ מסרב להשלים עם האפשרות השנייה, וגם מי שמאמין בגאולה אינו סבור שאפשר לוותר על שיקולים פרקטיים. לכן הציבור אמור להבין שנדרש פתרון למלכודת שבה אנחנו מצויים, ושהוא לא יגיח מתוך מכונה פלאית. כיצד אם כך עלינו להתנהל?
אפשר כמובן להמשיך בדרכנו, לסרב לכל הצעה ולבטל כל שאלה: מי ישלוט בעזה ביום שאחרי? לא מדברים על זה עכשיו. מה המטרה המדינית של ישראל, בעזה ובכלל? נודיע אחרי "הניצחון המוחלט". מה יהיה על האוכלוסייה המקומית? תסמכו עלינו! שמא תגבשו תוכניות מעבר למתקפות צבאיות? אל תגידו לנו מה לעשות! אך חובה להבין שלבחירה הזו עלולות להיות השלכות.
הדברים נכתבים על רקע הסבב מול איראן, לרבות תגובת ישראל (לכאורה), אך ברקע ובכותרות נותרו עזה והיחס בעולם להתנהלותנו שם. אולי ארצות הברית תעבור מהצהרות למעשים, למשל הטלת תנאים על המשך אספקת נשק, ולא תהיה ברירה אלא להיענות. אפשר שבהאג יתקבלו החלטות מעשיות, או מועצת הביטחון תדרוש הפסקת לחימה ותגדיר אמצעי כפייה מחייבים. עיצומי סחר יפגעו בכיס של כל אחד מאתנו, אולי אף בצרכים חיוניים. הגרעין לכל האפשרויות הללו כבר נזרע, לכן מימושן לא אמור להיות בגדר אל רע שיגיח בהפתעה מתוך מכונה, אלא התפתחות צפויה.
את האפשרויות הללו ראוי להעמיד מול התגובה המשולבת למתקפת הטילים האיראנית, אשר העידה על היכולות הטכנולוגיות של ישראל, אך גם על רצון טוב כלפיה ועל אינטרסים משותפים עם מדינות בעולם ובאזור. מדינה נבונה שמובלת בידי אנשים שקולים הייתה חותרת לגייס את הניסיון החיובי הטרי הזה כדי לבנות ולתחזק שותפויות שיאפשרו לה לקדם את צרכיה מתוך הבנה והדדיות ולא מתוך עימות ובדלנות. זאת מתוך הכרה באילוצי העלילה, בהם למשל הכוח היחסי של ישראל ויכולתה להתמודד בגפה עם איומים מסוגים שונים.
כלומר, במקום להמשיך להתעלם מסימני אזהרה הולכים ומחריפים, אפשר לבחור בדרך אחרת, וליזום. אלא שהצעות כמו משטר חמולות בעזה, הקמת כוח בינלאומי שיסכים לנהל ולשקם את הרצועה בהיעדר תהליך מדיני, או ציפייה לחזרה לדיונים לקראת נורמליזציה עם סעודיה תוך העמקת ההתיישבות בשטחים, זוהי שיחה עם עצמנו המנותקת מיתר ההתרחשויות על הבמה הבינלאומית והאזורית, וסופה עימותים ובידוד.
בצומת שבה מצויה ישראל - בין גאולה (הלוואי), חורבן (אבוי), ציות ללחץ חיצוני (אפשרות סבירה) ויוזמה - האם הנפשות המובילות אותנו מסוגלות להתעלות מעל צרכיהן הפוליטיים ולחפש דרך מציאותית לצאת מהתסבוכת? זאת בהתחשב בנתוני העלילה ולא מתוך ציפייה להופעת אל מתוך מכונה, גישה שאמינותה ויעילותה זכו לביקורת כבר כשהסתמכו עליה על הבמות העתיקות ההן.
הכותבת היא שגרירה בדימוס