עם העיניים לרפיח: מפקד האוגדה שריסק את חמאס בעזה מדבר

הוא מכיר היטב את רצועת עזה. ארגוני הטרור, חטיבות וגדודים, שיטות הלחימה, שמות השכונות, רחובות, אישים, בחלקן צעד ברגל עם רובה שלוף כלוחם ומפקד, ואף את השפעות מזג האוויר על הקרקע לפני שהטנקים והנגמ"שים מקבלים פקודה לנוע. שבוע וחצי בלבד לפני המלחמה קיבל תת אלוף איציק כהן את הפיקוד על אוגדה 162 מידיו של תא"ל נדב לוטן. אוגדה 162 היא אוגדת חוד והכרעה של פיקוד דרום. אחרי שבוע וחצי - מצא עצמו כהן כאיש שמוביל את התמרון של צה"ל נגד חמאס בעזה ונכון לעכשיו האוגדה שלו היא היחידה שנמצאת בשטח הרצועה.

תא"ל כהן נולד וגדל בירושלים. בשנת 1995 התגייס לחטיבת גבעתי שהייתה שקועה כבר אז עמוק בלחימה ברצועת עזה. בשנת 2002 בשיא האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, פיקד על פלוגת החבלה בסיירת גבעתי. זו היתה תקופה רוויה במבצעים מורכבים תחת עומס ששיאה היה בלחימה בלב העיר רפיח. לאורך השנים השתתף במספר גדול של תכנון מבצעים ולחימה בעומק שטח הפלסטיני.

משהו בבטן ובטמפרטורה של רצועת עזה הפריעו לתא"ל כהן מאוד. גם כשאשתו חווה ביקשה ממנו להקדיש את ימי חול המועד סוכות למשפחה, אבל ה"קילר אינסינקט" שלו עבד שעות נוספות והוא התעקש לפגוש את כלל המפקדים הבכירים באוגדה כדי לדרוך אותם על רקע המתח באוויר וחרף העובדה שאף אחד לא התריע על מלחמה. מיום ראשון עד יום חמישי הוא הספיק לקיים פגישות אישיות עם כ- 80% מהגדודים באוגדה ושיחות כלליות עם מפקדי הפלוגות.

באחת השיחות האחרונות הארוכות הוא ישב ביום חמישי, יומיים לפני מתקפת הפתע של חמאס, עם מפקד סיירת נח"ל, סא"ל יהונתן צור ("ברנש") שהגן על גזרת כרם שלום בחטיבה המרחבית הדרומית של אוגדת עזה. "ברנש" היה יקיר ליבו והשיחה הייתה מקצועית ומעמיקה. לאחר מכן, התכנסו כלל המ"פים לשיחה. "דבר ראשון אני אומר להם: בשנתיים שלי באוגדה 162 תהיה מלחמה. הדבר השני - תחושת הבטן שלי שזה יקרה בשנה הקרובה ואני מעיר להם שהם מכוילים יותר מדי לפיקוד צפון ולא לפיקוד דרום. זה גם היה באבחון שלי את האוגדה כשהצגתי אותו לאלוף הפיקוד ירון פינקלמן למרות העבודה יוצאת הדופן שעשה קודמי. שאפו ענק".

ערב החג הכול התנהל כשורה בבית משפחת כהן בקיבוץ נגבה, אך למחרת, כמה דקות אחרי השעה 06:00, התעורר כהן לקול פיצוצים. חווה אישתו שהתעוררה יחד איתו שאלה לפשר הקימה המוקדמת והרעש והוא העריך: "יכול להיות שחיסלו מישהו וזו התגובה. אני אתקשר רגע לפיקוד". כהן התקשר לקצין אג"מ של פיקוד דרום והוא אמר לו: "יש פשיטות של חמאס מכל חלקי הרצועה. הוכרזה פקודת 'פרש פלשת'".

תא"ל כהן יודע היטב מה משמעות הפקודה מאחר והרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי הטיל עליו פעמיים לנהל את בוחן המטכ"ל באוגדת עזה שנועד לבחון את מידת המוכנות והכשירות של האוגדה למצבי החירום השונים. כבר אז היו טענות כלפיו שהתרגילים היו קשים ומוגזמים מדי. הוא לא היה צריך יותר מדי זמן כדי לתרגם את הפקודה בראשו ומיהר ללבוש מדים. "אישתי הגיעה פתאום עם תיק ושאלתי אותה מה היא עושה? היא אמרה לי: 'תארוז את התיק להרבה זמן'".

באותן שניות קיבל כהן החלטה שהצילה את חייו ופקד על החפ"ק שלו לנסוע דחוף אל מפקדת האוגדה בשורק. לו היה נוסע דרומה היה נתקל במארבים שהציבו לוחמי הנוח'בה. תוך זמן קצר הוא אומר לבכירי האוגדה הרבה לפני שהוא מקבל אחריות או פקודות למשימה בשטח והרבה לפני שמתבהרת התמונה הכללית: "אנחנו במלחמה". במשפט השני אמר: "גיוס מלא לכולם". אחד מהקצינים הרים את ידו ואמר לו: "אתה לא יכול לגייס את כולם".

איציק התעקש וחזר על דבריו: "תקשיבו לי טוב. לא הגדירו לי מלחמה אבל אני אומר שוב: לגייס את כולם במיידי. לא מחכים לפקודות. אני פוקד עליכם להניע תותחים מתנייעים על הכביש לגבול עזה. לא יגיעו מובילים לעזור לכם. להוריד טנקים דרומה". צמרמורת והלם רגעי אחז ביושבי החדר למשמע המילים.

השעה עוד לא 08:00 בבוקר. קצין החפ"ק הקדמי נעמד מולו ומעדכן כי השיירה מוכנה לקחת אותו דרומה. כהן מבקש לתרגל יחד איתם פריקה מהירה מהג'יפים והיתקלויות כי העריך שהדרך לגבול תהיה קשה ומורכבת, ותוך כדי פוקד על כוחות האוגדה לנוע דרומה. בתחילת התנועה מעבירים לו שיחה בטלפון המוצפן מאלוף הפיקוד פינקלמן. "משימתך כביש 232 מזרח, משימת מפקד אוגדת עזה אבי רוזנפלד היא 232 מערב", אמר אלוף הפיקוד. כהן שאל מהי תמונת המצב ופינלקמן השיב: "אין לי. תבנה תמונת מצב". כהן לא היסס ואמר: "היישר" - ויצא לדרך". זמן קצר לאחר מכן יצלצל המכשיר הסלולרי שיסמן כי נשלחה פקודת האחריות ותפיסת השטח בעורף הישראלי של אוגדה 162. מאוחר יותר יספר קצין בכיר בפיקוד הדרום כי ההחלטות המהירות והחדות של תא"ל איציק כהן טרם קבלת האחריות בשטח היו גורליות, קיצרו את זמן התגובה של כוחות האוגדה למתקפה, ומנעו מחמאס להגיע צפונה מיד מרדכי ופשיטה רחבה יותר.

תוך כדי ההתקדמות מגיע אל"מ יאיר צוקרמן, שהיה בעבר סגן מפקד האוגדה ומצוי בחופשה והוא עומד בפני כניסה לתפקיד בפיקוד העורף. תא"ל כהן מאשר וצוקרמן מצטרף לרביעיית ההאמרים שנעה לכיוון אזור המלחמה בגבול. "בראש שלי אנחנו הולכים להיתקלות עוד לפני שמישהו מעדכן אותנו מה באמת קורה", נזכר תא"ל כהן ומספר שהספיק לקבל שיחת טלפון ממח"ט הנחל אל"מ יהונתן שטיינברג. "הוא אמר לי שהוא בדרך לברנש בכרם שלום. שניהם הגיעו מהבית. שטיינברג אמר לי שהוא על כביש 232 בדרך דרומה.

"אני על כביש 232 בדרך דרומה. אני מזהה מחבל עם RPG. אני מזהה אופנוע, אני מזהה נשק", אמר שטיינברג לכהן. "אמרתי לו תיזהר והתנתקה השיחה. הוא נכנס להיתקלות. להערכתי הייתי השיחה האחרונה שלו. ניסינו להשיג אותו וכלום. אז אני מבין שאין לי מח"ט נח"ל וביקשתי לאכן את הטלפון שלו", סיפר מפקד האוגדה כהן. מאוחר יותר יגיע המידע על הקרבות העזים שניהלו אנשי סיירת נח"ל ועל כך שיהונתן צור, הלוא הוא "ברנש", נפל בקרב.

"אני שולח את יוני שהיה מג"ד בנח"ל שיגיע לראות באיכון שקיבלתי מה קורה עם שטיינברג. מתקשר אליי יוני ואומר לי: 'המאו"ג, שטיינברג הרוג'", שחזר תא"ל כהן. "אני לא יודע מה קרה לי באותו רגע ומאיפה קיבלתי את האומץ ואני אומר לצוקרמן שיירד מההאמר. אני תופס אותו למטה, הוסמכת להיות מח"ט הנח"ל. סע לכרם שלום ותתפוס פיקוד. אני מתקשר לרל"ש של האלוף פינקלמן ואומר לו שיעדכן שצוקרמן הוא מח"ט הנח"ל מרגע זה וכי שטיינברג הרוג".

תא"ל כהן נפרד מצוקרמן והמשיך לכיוון לצומת סעד ופגש את מפקד אוגדה 99, תא"ל ברק חירם. הם פתחו מפה על מכסה מנוע של הג'יפ, הביטו על הגזרה כולה והבינו שהמציאות באזור מורכבת יותר ממה שחשבו בדרך. גודל האירוע היה פשוט בלתי נתפס והוא יותר מורכב מחלוקת גזרות. מפקד החטיבה הצפונית אל"מ חיים כהן ומפקד האוגדה תא"ל אבי רוזנפלד היו נצורים בחמ"לים והם היחידים שמסוגלים לייצר תמונת מצב. חירם נסע לקיבוץ בארי, כהן פתח חפ"ק על הגבעה הסמוכה, חורג מגבולות הגזרה כשברקע הוא רואה את היקף הפצועים וההרוגים שיוצאים מאזור שדרות ומהלחימה ביישובי הנגב המערבי.

"שלחתי את מח"ט גבעתי לשדרות. שומר (מפקד אוגדת המפץ, תא"ל ישראל שומר א"ב) אומר לי שיש בכפר עזה קרב ושצריך להעיף לשם סד"כ. האלוף נתן לי פקודה. שם לי גבול גזרה. את אבי רוזנפלד אני לא מצליח לתפוס בטלפון. אני אומר לבטיטו (מח"ט גבעתי א"ב), לנסוע לכפר עזה והוא נוסע עם חלק מהפלוגות של גדוד רותם. סיירת גבעתי נכנסת לנחל עוז. גדוד שקד לכיסופים. כל אלו מחוץ לגבולות הגזרה שלי", סיפר כהן בריאיון לוואלה. "גם גדוד 52 נסע למושב יכיני. יש גם שם מחבלים. בכרם שלום יש קרבות קשים של סיירת נח"ל שצוקרמן כבר מצליח לחבור אליהם. מפקד בה"ד 1 יהודה ואך עובר לפיקודי ומטפל בשדרות ובאופקים. מקבל אחריות על כל המרחב הזה. גם ביד מרדכי יש כוחות של חטיבה 401 שמגיעים אל הציר".

מאוחר יותר מקבל תא"ל כהן החלטה להכניס את נגמ"שי הנמר של חטיבת גבעתי אל כפר עזה כדי לעבור בית אחרי בית ולחלץ אזרחים נצורים, פצועים והרוגים. "אני נכנס לכפר עזה ורואה שם דברים מזעזעים. גבעתי הופכת את הקערה ומחלצת משפחות שלמות תוך כדי לחימה וירי נ"ט", שחזר כהן. "בטיטו נלחם שם כמו נמר עם כוחות מאוגדה 98". וזו לא הייתה הזירה היחידה. "באזור השעה 21:00 יש אירוע גדול בשדרות ואומרים לי שהימ"מ לא מצליחים לייצר שליטה. הייתה שם התבצרות של מחבלים. נתתי פקודה לבני אהרון, מפקד חטיבה 401, לנסוע לשדרות. הוא היה כמו קהלני באותו יום. החליף 4 טנקים - אחד נפגע מנ"ט, עוד טנק נפגע ולעוד טנק נגמר הדלק. הוא נסע מנחל עוז על הכביש עם טנק, נכנס לשדרות ודיווח לי שהוא יורה 23 פגזים על תחנת המשטרה. המחבלים נהרגו ושם נגמר האירוע".

לקראת חצות פקד עליו אלוף פיקוד הדרום לסיים את הלחימה ביישובים עד ראשון בערב ולהיערך לתמרון הקרקעי לרצועת עזה. "אתה תהיה הראשון להיכנס", אמר לו האלוף פינקלמן וחתם את השיחה. כהן מברך על הבחירה בו ונכנס לסדרת תהליכי תכנון, מודלים ואימונים של כלל כוחות היחידה אליהם מגיעים אלופים והרמטכ"ל הרצי הלוי כדי לעקוב מקרוב אחרי ההכנות לתמרון. שבוע לפני תחילת התמרון מתקשר מפקד פיקוד דרום ומזמין את תא"ל כהן לקבינט המלחמה שמתכנס להצגת תוכניות ואישורן במטה פיקוד הדרום. ראש הממשלה בנימין נתניהו שאל בעיקר שאלות על דרכי ההתמודדות עם המטענים והמנהרות. "התחושה שלי הייתה שנטעתי ביטחון בקרב כל חברי הקבינט. גם רה"מ אמר שהוא יוצא עם תחושת ביטחון עצומה אחרי יומיים מקבל את שעת השין לתחילת התמרון".

תוך 72 שעות הצליחה אוגדה 162 לבטל את כל מרחב האבטחה שבנה חמאס סביב העיר עזה במשך עשרים שנה, ולהעמיד את יחידותיה על "שערי העיר עזה" ומבלי לעלות על מטען חבלה אחד. אחרי התקדמות של חטיבה 401, חטיבת גבעתי ופעולה מעולה של מח"ט הנח"ל עד הכרעת שכונת אל עטטרה, חששו באוגדה שאחרי האגרוף שהנחיתו על חמאס, יחטפו מכה חזרה בצד. ההחלטה הקריטית הנוספת של תא"ל כהן היתה ללכת אל מרכזי כובד נבחרים ביניהם: המרובע הביטחוני של חמאס, מוצב 17 ומוצב אסכלן. "מדובר בקרבות קשים מאוד. היה לילה אחד שבו גדוד רותם חטף עשרות טילי נ"ט. לאחר מכן, תמרנה האוגדה לעבר מחנה הפליטים שאטי שהיה ידוע כסמל, ג'בליה, מסדרון החוף, בית החולים רנטיסי, לב העיר עזה וכיכר פלסטין", סיפר מפקד אוגדה 162.

בשיא המלחמה התמודד תא"ל כהן התמודד באתגר פיקודי כשתחתיו פעלו 12,000 לוחמים בשמונה צוות קרב חטיבתיים בפיזור כוחות במספר גדול של תאי שטח מורכבים. "לאורך כל המלחמה קיבלתי גיבוי ואמון מלא ממפקד הפיקוד הדרום לבחור את יעדי התמרון. זה לא מובן מאליו בכלל מבחינתי ואני מלא הערכה על כך", אמר תא"ל כהן והוסיף: "בחרנו מרכזי כובד. הלכנו לדירות המסתור בעזה של מוחמד דף, איסמעיל הנייה ויחיא סינוואר. אזורים בנויים מאוד מורכבים שסביבם יש בניינים גבוהים מאוד. בכל דירה ווילה אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים. הכול תחת מסתור. הם השקיעו מאוד בלהסתיר פתחי מנהרות בבתים. ואז גילינו שיש הפרדה בין מנהרות של דרג מדיני, דרג צבאי בכיר, ומנהרות טקטיות מבצעיות לפעילים".

השלב הבא היה התעקשות של תא"ל כהן נגד טבעות ההגנה של חמאס להגיע אל כיכר פלסטין, שמתחתיה נבנו עמוק בקרקע לשכות בכירים ביניהם של מוחמד דף שם אותר כיסא הגלגלים שלו, שייטת 13 נתקלת במחבלים בתוך המנהרה וחדרי דיונים גדולים. "בגדול? לשם היו יורדים סינוואר, דף ושאר הבכירים בכל סבב לחימה עם צה"ל. לסינוואר הייתה מנהרה בעומק של 50 מ' מתחת למשרד שלו. הוא יורד במעלית מפוארת. יש לי תמונה של הפיר עם שלושה מפלסים. זו הקריה שלהם. הכרענו את הקריה שלהם מתחת ומעל לקרקע", אמר כהן בגאווה.

השלב הבא אחרי חשיפת מערכת המנהרות הייתה הפגיעה בקווי התקשורת המחברים בין צפון ודרום הרצועה. "כשאני מבין שהנבלות האלה עדיין יורים על מדינת ישראל, אני הולך לעמק הגראדים שזה המקום, הכי מורכב, הכי מסובך, בין ג'בליה לבין שכונת סלאטין, הכול תת קרקעי, כל מנהרה מחוברת עם טלוויזיות במעגל סגור", מספר מפקד האוגדה לוואלה. "אנחנו מגיעים לבית של דף ומוצאים את החומרים שמראים את מוחמד דף בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, מתהלך. שם נהרג לנו מירי צליפה רועי יוסף ז"ל, הוא היה אמור להיות מג"ד 50. זה היה קרב קשה מאוד. 3 חטיבות נלחמו שם בהצטיינות".

משם עבר תא"ל כהן לתמרן במוקדי שיגור הרקטות בדרג' א-תופאח ואז ללחימה בג'בליה. "זה אולי הקרב הכי משמעותי, כי פה בפעם הראשונה במלחמה יש כניעה", הוא מספר. "יוצאים פעילי חמאס עם הנשקים בידיים ואומרים לנו: 'קחו אותנו ותשאירו אותנו בחיים'. השלב השני היה רגע שבו אמר לי אחד המח"טים שאפשר לנסוע בג'בליה עם רכב לבן (ללא מיגון - א"ב)".

השלב הבא היה מבצע "ארי ודבש": איתור מערכת מנהרות שבתוכה הוסתרה חוות שרתים שנבנתה מתחת למטה אונר"א בעזה ובאמצעותה ניהל חמאס את כל מערכת המידע, והסודות הכמוסים ביותר של הפעילות הצבאית והמדינית. האתגר היה עצם החפירה תחת אש כשחמאס מנסה בכל דרך להילחם בכוחות שהתקשו בתחילה לאתר את פתח המנהרה. ההתעקשות של תא"ל כהן והפעולה ההנדסית ההירואית הוגדרו מאוחר יותר כאחד ההישגים המודיעיניים הגדולים של המלחמה. משם יוצאת אוגדה 162 למבצע מיוחד גדול בבית החולים שיפא יחד עם שייטת 13, מכתרת את המרחב ומצליחה לעצור יותר מ-900 מחבלים ומפקדים בכירים ששמם של חלק מהם נאסר עד היום בפרסום. לאחר מכן קיבלה אוגדה 162 אחריות על ביתור הרצועה לשני חלקים, הרחבת המסדרון ומניעת מעבר של פלסטינים מדרום לצפון. תוך כדי הפעילות נערם מודיעין על פלוגות מחבלים בנוציראת ומיד לאחר יצאו הכוחות להתקפה על מחנה הפליטים. "חמאס בנה על המנהרות לטווח קצר, אבל בפועל הוא נאלץ להיות חנוק שם לטווח ארוך. כשהוא יצא החוצה הוא איבד אוריינטציה כי העל-קרקע השתנה. הוא לא זיהה מבנים ובניינים אחרי הלחימה", הסביר תא"ל כהן.

סוגיית החטופים היא הנושא היחידי שבו משנה תא"ל כהן את גוון קולו והופך לשקט ורגיש. לוחמים מהיחידה להפעלת סוכנים 504 סיפרו כי באחד המקרים הצביע השב"כ על אתר תת קרקעי שבו ככל הנראה יש גופות חטופים. בשלב מסוים הכוחות בשטח התייאשו. הריחות הקשים, הפיר הצר, הרטיבות שהעלתה חשש לקריסה, והמחבלים שניסו לזנב בהם האיצו את התחושה שטוב לא ייצא מהחפירות והניסיונות לרדת לעומק האדמה. בשלב מסוים החליט תא"ל כהן לפקד בעצמו על האירוע כשהוא עומד מעל הפיר כשהוא נוטע ביטחון בכוחות להמשיך בחיפוש בתוך המנהרה במשך שעות ארוכות מתוחות ומתישות עד שאותרו שתי גופות חטופים.

"אוגדה 162 החזירה 9 חטופים לקבר ישראל. פיקוד דרום כולו החזיר 11 או 12 לקבר ישראל. היו מקומות שטענו שיש סבירות לקבר שבו יש חטוף. הרבה פעמים אמרו לי שיש סיכון גדול לכוחות. התעקשנו", הוא נזכר. "יש 9 משפחות עם קבר. הייתי רוצה להחזיר אותם בחיים, אבל החזרתי אותם מתים. כל הגופות אותרו במציאות מבצעית מורכבת. אחת הגופות אותרה בלב העיר עזה עם שייטת 13 וחטיבה 401 תוך סיכון חיי אדם בצורה משמעותית. גופה אחרת חילצנו תוך כדי הסכם הפסקת אש", סיפר תא"ל כהן.

הנושא הרגיש הבא מבחינת תא"ל כהן הוא הבית שלו והמשפחות השכולות. הוא כבר כמעט שבעה חודשים נכנס כמעט מדי יום לרצועת עזה למעט מספר בודד של פעמים שבהם נסע לנחם משפחות שכולות, פעם אחת כשפונה לביה"ח לאחר שקרע שריר ברגלו, ופעמיים ביקר בביתו. כל פעם שמדברים על הבית והמשפחה, הוא מחסיר פעימה ומנסה להשיב את השיח לזירת הלחימה. כשנשאל על רגעי הבדידות שלו ומקור העוצמה שלו הצביע כהן על שלושה מקורות כוח. "בראש ובראשונה זו אישתי חווה, שתמיד הטלפון ממנה מחזק. השני זה המח"טים. לא יכולתי לדמיין. מערכת יחסים כזו. קשר בלתי ניתן להסברה. מתישהו אני אצטרך לנתח את זה ומה גרם לזה לקרות", הוא מספר ומציין מה מקור הכוח השלישי שלו: "מפקד הפיקוד פינקלמן. היכולת שלי לומר לו את מה שאני חושב והיכולת שלי לחלוק עליו והוא מנגד ביכולת שלו למצוא את הזמן להגיע אל המפקדה בזמן קרב ולשבת לשמוע. זה חשוב".

כהן חושב שחמאס כבר קורס על הקרקע ולדבריו, נותר "האיפון האחרון" שיפרק את המערכת כולה וזה התמרון לרפיח. זה לא אומר שאחריו לא תהיה עבודה ושלא יהיו מרכזי כובד מתפתחים ונדרש להמשיך לפגוע בה. אבל פירוק המערכת יושלם עם התמרון לרפיח. "יש תאריך. הם ישלמו מחיר יקר", מתחייב תא"ל כהן שמעריך כי יחיא סינוואר נמצא עמוק מתחת לקרקע ולא באמת מבין את מימדי ההרס ותואצות המלחמה בכל רצועת עזה - אחרת היה מקבל החלטות אחרות.

היה רגע אחד שבו הרגיש כהן מוזר וזה קרה כשהצטרף לחקירה של מחבל נו'חבה שנעצר בשיפא וסיפר בחקירה כיצד חטף עשרה חיילים ורצח שניים מהם. "שמעתי אותו מספר על איך הוא רצח את החיילים ואמרתי לעצמי: אני בלב העיר עזה בשיפא, מפקד אוגדה בעזה, ותפסתי את החתיכת נבלה הזה כשהוא קשור באזיקונים, לבוש בבגדים לבנים נמצא בחקירת שב"כ ו-504. הלב שלי דפק בטירוף בדרך לשיפא", הוא שחזר. "בגלל הסיכון הגדול ללוחמים וכששייטת 13 הגיע לשם, מפקד היחידה א' אומר לי: 'אני סגור על בית החולים שיפא'. אז דפקתי חיוך על הפנים. אני אומר לעצמי: 'תודה ריבונו של עולם שהתחבולה הצליחה'. מפקד השייטת א' הוא אחד הקצינים הכי טובים בצה"ל. הוא פנה אליי בתחילת המלחמה והציע את עצמו".

למפקד האוגדה כהן אין צל של ספק לגבי סוגיית האחריות. "אני מפקד בכיר בצבא. הכישלון? של כולם. גם של מי שלא היה שם ב-7 באוקטובר. אני חלק מהכישלון הזה. לא מימשנו את האחריות ביום הזה וצריך לומר את הדברים בצורה ברורה", מבהיר תא"ל כהן. "נרצחו לנו אנשים, נאנסו. חמאס בחר לשלוח את ידו לגרונות ילדינו ואנחנו החלטנו לצאת למלחמה אחרי. אני חושב שאי אפשר לברוח פה מהאחריות ואני חלק מהכישלון הזה גם אני לא פיקדתי על אוגדת עזה ולא הייתי שם. האמירה הזו מזקקת ומחדדת לי את מה שאני עושה כל יום כאן שדבר כזה לא יקרה שוב פעם".

יש גם משהו שכהן לעולם לא ישכח. "אני לא יודע איפה אהיה מחר או מחרתיים. את 7 באוקטובר אני בטוח לא אשכח. את ריח הגופות, את תחושת הכישלון והמחנק. יצאתי מהיום הזה עם החלטה אחת ברורה - שמכאן אני רק מזנק ועושה הכול כדי להחזיר את החטופים הביתה ולהכריע את חמאס", מבטיח כהן.

האפשרות להביא את סינוואר או דף חיים או מתים זה בידיים של אוגדה 162 או שזה מעליה?
"שאלו שלושה רבנים מה הפסוק הכי חשוב בתורה. אמר הרב הראשון: ואהבת לרעתך כמוך. אם היו שואלים אותי - זה הדבר הכי חשוב. וואלה מספיק. בא הרב השני ואמר שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד. בא הרב השלישי ואמר את הכבש האחד תעשה בבוקר. את הכבש השני תעשה בין הערביים. קמו עליו שני הרבנים ואז הוא אמר להם: אתם לא מבינים. המעשה הוא חשוב. אבל התמדת המעשה הוא הכי חשוב בתורה. אני חושב שאם נתמיד בדרך ונמשיך בדרך שאנחנו פועלים בסוף הוא יהיה בידיים שלנו. צריך סבלנות וגם אני רוצה לומר לך שאני לא חושב שהוא הדבר הכי חשוב. חשבתי על זה כל המלחמה".

אז מה הכי חשוב?
"לפרק את הארגון. אנחנו נגיע אליו בסוף. כולנו מבינים שנגיע אליו בסוף. כמה זמן לקח להגיע לסדאם חוסיין - והגיעו אליו. אני רואה את התפקיד הזה בהוויה שלי כאילו זה התפקיד האחרון שלי בצה"ל. מבחינתי המלחמה הזו היא שליחות חיי. יכול להיות שבסוף המלחמה אני אתקדם. זה לא מעניין אותי. אני פה בשביל עם ישראל. אני משלם מחירים יקרים מאוד אבל הם בטלים אל מול מה שמרגישים האזרחים ההורים והחיילים והחילות והאזרחים בתוך עזה. לכן אני מסרב לצאת החוצה. נהיה כל הזמן במומנטום התקפי עד שנחזיר את האנשים הביתה".