בחצי השנה המקוללת שמאז 7 באוקטובר, התדרדרה מדינת ישראל ממעמד של כוכבת על - ובמקום להיות 110% במה שבאמת חשוב, אנחנו 60%, בקושי. שישים אחוז בריבונות, בהרתעה, בניהול משברים, ביחסי החוץ, והחשוב מכל בערכי הליבה שלנו. האירועים של הימים האחרונים הם הזדמנות פז לחזור לעצמנו.
60% ריבונות: מדינה ריבונית מתחשבת בבנות הברית שלה, אבל בסופו של יום היא המכריעה בסוגיות הקיומיות. אנחנו לא שם. בימים הראשונים שאחרי המתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר, בכירים במערכת הביטחון תמכו במתקפת פתע בלבנון. בלחץ אמריקאי ירדה האפשרות מהפרק. כשבדצמבר אמרו לנו האמריקאים שאחרי ראש השנה האזרחי תפחת משמעותית עוצמת הלחימה, רבים בארץ שהטילו בכך ספק התבדו כשבינואר פחת סדר הכוחות בעזה ביותר מחצי. וגם לאחרונה, הכרעות בסוגיות מרכזיות כגון סוגיית רפיח מתרחשות במסדרונות הממשל בוושינגטון לא פחות משבירושלים.
60% הרתעה: כוחות ג'יהדיסטים מפקיסטן ועד צפון אפריקה קיבלו רוח גב משמעותית בחודשים האחרונים. הפיחות בכוח ההרתעה הישראלי נובע מהמחדלים הביטחוניים החמורים של אותה שבת שחורה ומכישלונות אסטרטגיים בלחימה מאז, שקשה להתעלם מהם לצד ההישגים הצבאיים. אבל הפיחות בהרתעה אינו מוגבל רק לטרוריסטים. ההרתעה הישראלית, שדחפה את האירנים לשמר במשך שנים את מלחמת צללים נגדנו, הדלדלה כל כך שבטהרן חשו מספיק בטוחים להגיח מהצללים, גם אם זה קרה באישון לילה.
60% ניהול משברים: אפילו בענייני ניהול משברים, שבהם תמיד היינו מלכי האילתור וכושר ההמצאה, בחודשים האחרונים אין לנו את זה. ברמה החברתית והפוליטית, המשבר הפנימי מאיים לעלות על גדותיו. חברתית, ישראל מתקשה להתמודד עם רבבות עקורים ואלפי משפחות שנכנסו למעגל השכול. פוליטית, למרות סיסמאות ה"ביחד" למיניהן, רמות הקיטוב גבוהות מאי פעם. המשברים האלה מאיימים לקרוע אותנו לגזרים, מבפנים.
60% ביחסי החוץ: למרות שמייד אחרי ה-7 באוקטובר נהנינו מתמיכה מקיר לקיר, גם פה "הצלחנו" להגיע לשפל היסטורי. הביקורת ברחבי העולם, גם אם עולה ממנה ריח חזק של אנטישמיות, מגיעה ממנהיגים בולטים, מהחברה האזרחית ומאזרחים מן השורה. זה גם עלול להגיע להפסקה באספקת תחמושת ונשק מידידותינו.
60% בערכים: כואבת מכולם היא פשיטת הרגל הערכית שמשתקפת בסוגית החטופים. מדינה שמאפשרת לממשלה הנבחרת שלה לבגוד שוב ושוב בערכי היסוד שלה, ובהם קדושת החיים, היא מדינה שירדה מנכסיה הערכיים. השורשים היהודיים והשורשים הדמוקרטיים של ישראל נעזבו מאז שמדינת ישראל נטשה את בני הערובה בין ציפורני החמאס. הבחירה שלא להביאם הביתה בכל מחיר היא בגידה בהם ובבני משפחותיהם, אבל לא פחות מכך מדובר בהתנהגות של מדינה שהחליטה להפנות את הגב למי שהיא באמת.
מדינה קטנה בשכונה קשה כמו שלנו לא יכולה להרשות לעצמה להישאר ב-60% כוח. אנחנו חייבים לחזור בטווח המיידי לעבודה בכוח מלא, פלוס-פלוס. משהו בסיסי חייב להשתנות כדי שנוכל לחזור ל 110%. מדובר באופן בו אנחנו תופסים את עצמנו, ובמה שמתחייב מזה. אירועי הימים האחרונים מוכיחים מעבר לכל ספק שלמדינת ישראל אין אפשרות להתקיים כשהיא לא חלק אינטגרלי מהציר של דמוקרטיות ליברליות-מערביות. זה הציר שמתאים לנו מבחינת תפיסת העולם וערכי הליבה שלנו. אבל זו גם הדרך היחידה להבטיח את ביטחוננו. יש לכך השלכות פנים - חייבים להישאר דמוקרטיה. והשלכות חוץ - אנחנו חלק מברית, והדבר נותן לנו עוצמות שלא יהיו לנו אם נישאר בודדים בצריח. אבל, בצידן יש גם מגבלות בדרגות החופש שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בנושאים מסוימים.
הימים הקשים האלה הם גם הזדמנות. הזדמנות להחזיר לעצמנו 110% ריבונות בכך שתהיה זו החלטה שלנו לגלות את האיפוק הנדרש כדי למנוע הידרדרות למלחמה אזורית כוללת. הזדמנות להשיב לעצמנו 110% הרתעה, שתהיה משמעותית בהרבה כשיש לנו גב מהצבא החזק בעולם ובנות בריתו. הזדמנות לחזור ל-110% כושר בניהול משברים, בכך שממצב על סף עימות שעשוי בקלות להתדרדר למלחמת עולם, אנחנו מתמודדים עם המשבר על ידי ניהול מחושב ומושכל של מהלכינו ויחסי החוץ שלנו, מבליגים על התקיפה האירנית כדי לרכוש עוצמה אדירה ברמה האזורית והבינלאומית, להביא את החטופים הביתה ולגבש חזון מדיני שלאורו נצעד. זו תהיה הדרך לזהות את עצמנו מחדש במראה כמדינה ששוב מחויבת ב-110% לערכים היהודיים-דמוקרטיים, שתמיד היו נר לרגליה.
הכותב הוא פרופ' למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר באוניברסיטת ניו יורק