הפעם האחרונה שראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר על "ניצחון מוחלט" הייתה לפני יותר מעשרה ימים. ובכל זאת, הוא אמר את זה מספיק פעמים קודם לכן בחצי השנה האחרונה כדי שצמד המלים הזה יככב בראש התגובות לסרטון מחוף הים בדיר אל בלח, או לחילופין: "כפסע מניצחון", עוד ביטוי שנתניהו מפמפם באחרונה.
הסרטון לא משקף נכוחה את המציאות בעזה בתום חצי שנה של מלחמה עיקשת של צה"ל בחמאס - בעזה יש רעב, הרס וחורבן, יותר מ-30 אלף הרוגים ומיליוני עקורים ללא בית, לא מן הנמנע שגם רבים מאלה שתועדו נופשים בגלים ובחול. אבל הוא כן משקף את תמונת המצב הצבאית עם נסיגת כוחות צה"ל מחאן יונס בשבוע שעבר: בעזה כבר אין ממש מלחמה, רק הבטחות חוזרות ונשנות לפעולה ברפיח. בישראל, לעומת זאת, שני חבלי ארץ נטושים מיושביהם, ולעשרות אלפי פליטים מהצפון והדרום עדיין אין אופק לחזרה לשגרה. גם לא ל133 החטופים ומשפחותיהם ששבויים בסיוט נורא.
בעזה, כך גילו המראות מחוף הים, כבר נמצאים ביום שאחרי המלחמה, בעוד ישראל רק מסתבכת בעוד חזיתות ואיומים חדשים על ביטחונה. מערכות ההגנה האוויריות של צה"ל הרשימו ביירוט מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית במוצאי שבת, אבל עם סיוע נדיב של קואליציה בינלאומית ואזורית בהובלת ארצות הברית, לא בדיוק "ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה", עוד משפט שנתניהו טבע בשנים האחרונות בנאומיו לעייפה.
מי שעשה קריירה בנאומים ואיומים על טהרן יירשם בספרי ההיסטוריה כמי שבתקופת כהונתו ישראל ספגה משם את המתקפה הישירה הראשונה, שלא לדבר על תוכנית הגרעין האיראנית שהגיעה לסף פצצה; מי שבנה מותג כ"מר ביטחון" יהיה רשום על ה-7.10, המחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה, ועל הפקרתם המתמשכת של החטופים ותושבי הצפון והדרום, שגם חצי שנה אחר כך, עדיין מופגזים הרחק מביתם. כך, גם ההבטחות של נתניהו לניצחון מוחלט, שנועדו לאוזני הבייס ומעולם לא היו יעד ריאלי במלחמה, מתנפצות כעת בתמונה מפוצלת בין חוף הים בעזה ומטולה הנטושה.
לדשדוש בעזה יש כתובת ברורה. צה"ל, כך משבחים הביטחוניסטים, הביא הישגים חשובים ומרשימים בשדה הקרב, אך נתניהו לא מילא את חלקו במערכה: בלי יעד מדיני, אי אפשר לנצח במלחמה. בשבוע הבא ימלאו 200 ימים למלחמת חרבות ברזל, וממשלת ישראל עדיין לא אימצה או הצהירה על מדיניות או אסטרטגיה לגבי היום שאחרי בעזה, ובינתיים, בין ההריסות, חמאס עומד על רגליו וחוזר לשלוט. לכן, מבין שלוש מטרות המלחמה, רק אחת הושגה - הסרת האיום של טבח נוסף וכיבוש העוטף כמו ב-7.10. את שתי המטרות הנוספות - השבת החטופים ומיטוט חמאס - קשה להשיג בלי תוכנית מדינית וללא נכונות לשלם את המחיר.
נתניהו הוא זה שמיסמס ודחה ומנע כל דיון משמעותי על האופק המדיני בעזה, כדי לא לערער את היסודות הקיצוניים והמשיחיים של הקואליציה שלו, שחולמים על חזרה לגוש קטיף והתנחלויות חדשות ברצועה. וכך גם כמעט בכל צומת אסטרטגית-פוליטית שיכולה לקרב את בן גביר וסמוטריץ לאיומי פרישה, לרוב, הוא פשוט לא מקבל החלטה: החל מסוגיית הפועלים הפלסטיניים והצעדים להחלשת הרשות הפלסטינית ועד המשא ומתן להשבת 133 החטופים הנותרים, שנגרר כבר ארבעה חודשים ללא הכרעה.
נתניהו יכול היה לנצל את כיפת הברזל של גנץ ואיזנקוט בממשלת החירום כדי לקבל החלטות מנהיגותיות קשות ומשמעותיות לעתיד המדינה אבל הוא גורר אותם איתו לתוך הדחיינות ואי ההכרעה ובורח - רק כי המשמעות האישית והפוליטית עבורו תהיה כבדה.
בן גביר אומר את זה שחור על גבי לבן: "אין מלחמה - אין ממשלה", שב וחידד אתמול אתמול בראיון ליעקב ברדוגו בערוץ 14; סמוטריץ' מכנס ישיבת סיעה בהולה בכל פעם שיש דיווח על התקדמות במו"מ. ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית היא שאלה שרירים, לא איומים אמינים בפירוק הממשלה, אבל השותפים של נתניהו כל הזמן מזכירים לו את גבולות הגזרה - והוא הקפיד לא לחרוג מהן עד עתה.
ההתחממות בגזרה האיראנית משנה את תמונת המצב האסטרטגית, אבל תציב את נתניהו, שוב, באותו קונפליקט בין האינטרסים הפוליטיים שלו והאינטרסים של המדינה, בין בן גביר וסמוטריץ' והפטריוטים בערוץ 14 שדורשים שבעל הבית ישתגע בתגובה למתקפה האיראנית, לבין ממשל ביידן שמנסה לעצור את ההסלמה, ועל הדרך גם לסיים את המלחמה בעזה, למורת רוחם של חסידי הניצחון המוחלט.
בוושינגטון חזרו לנופף בגזר הנורמליזציה עם סעודיה ומקווים לשדרג את הקואליציה הביטחונית האזורית המרשימה שהתייצבה עם ישראל מול איראן לכדי ברית הגנה אזורית. זה חלומו הרטוב של נתניהו, הזדמנות לצאת מהבוץ העזתי עם הישג היסטורי שירשם במורשתו ויוכל לעמעם את זעמי המחדל בבחירות הבאות, אבל כל מתווה שלא יהיה ידרוש ממנו התחייבות למדינה פלסטינית עתידית, גם אם על הנייר בלבר, שתכניס אותו, שוב, למלכוד ה64 עם שותפיו.