נתניהו הפך את ישראל למדינת חסות אמריקאית. לא בטוח שזה רע

יהיה מי שיאמר שזה קרה מזמן, יהיה מי שיטען שיש לכך צדדים חיוביים, אבל אירועי החודשים האחרונים הבהירו לכל מי שהיה לו עוד ספק: ישראל היא אולי מדינה ריבונית (גם זה, בניכוי גבולה הצפוני והדרומי-מערבי), אבל כבר ממש לא עצמאית.

קווים אדומים, איומים ונוראיים נמתחים על פני חמישים שנים ועוד יום אחד, מיום הכיפורים של שנת תשל"ד ועד שמחת תורה של תשפ"ד, בין גולדה מאיר ובנימין נתניהו, בין אובדן הרתעה אחד לאובדן הרתעה אחר - ובעיקר, אולי מעל הכל, בהעדפת אינטרס אלקטורלי פנימי שגורס כי ניתן להשעות הכרעות מדיניות כבדות משקל, כדי לא להרגיז את הציבור או את השותפים הקואליציוניים, שהופך את מדינת ישראל ממי שיוזמת ומנווטת את האירועים למי שנגררת אחריהם, בכללי משחק שלא היא קובעת.

כאז כן עתה: גולדה סברה שניתן לדחות הכרעות מדיניות עד לאחר הבחירות, שכן הציבור נע ימינה ולא זו השעה למה שעלול להתפרש כוויתורים (מה שהוליד את המשפט המפורסם של הנרי קיסינג'ר אודות זהות מדיניות הפנים של ישראל ומדיניות החוץ שלה), בתמורה "מכרה" גולדה לאמריקאים את ההימנעות ממתקפת מנע - והנה, חמישים שנים מאחור יותר, עשה ועושה זאת נתניהו.

למה להרגיז את הבייס? למה לזעזע את קואליציית ה-64 עם דיבורים על היום שאחרי, כאשר אפשר להמתין ולקשקש סיסמאות נבובות על "ניצחון מוחלט"?

לפני שנעבור למחלוקות הקלאסיות של שמאל וימין, נדמה שצריך להיפטר קצת מהביטויים האלה: להתרשמותי כ-80% מהציבור היו שמחים להפוך עת כל רצועת עזה לשטח מפורז (ביטוי מכובס ל"מגרש חניה") ברוח "ההגירה מרצון" שמציעים גורמים שונים - מ"יש עתיד" ועד לימין שמימין לימין, אבל כ-80% מתוך אותם 80% מבינים שמדובר בפנטזיה.

רוצה לומר, אם נתניהו היה מציג חזון שנחשב פעם לימין קיצוני ליום שאחרי, דיינו. לפחות היינו יודעים שממשלת ישראל מצעידה אותנו לעבר אופק ברור, גם אם לא מוסכם.

זכותו המלאה של ציבור גדול בישראל לטעון שגם הרשות הפלסטינית אינה אלא אויב מתוחכם יותר, הרוצה להשמיד את ישראל ללא הטירוף הדתי שמאפיין את חמאס, אבל גם אם נסכים על כך (והרי מי שמממן טרור, גם אם בדיעבד באמצעות תמיכה במשפחות מרצחים, אינו יכול להיות פרטנר לשלום), חובה עלינו להגיד מה כן.

לא מדובר בדיון אינטלקטואלי, אלא בדחיינות הרת אסון שכבר עולה לנו באיבוד עצמאותנו: היא עלתה לנו בדחייה של מתקפת מנע בלבנון, ביום הרביעי למלחמה. היא עלתה לנו בעיכוב התמרון הקרקעי בעזה, שמוצלח ככל שהיה - היה יכול להיות מוצלח אף יותר, היא עלתה לנו באיבוד מנוף הלחץ העיקרי על חמאס בדמות אספקה "הומניטרית" במסדרון שהוליך היישר אל אנשיו ושימר את כוחו. היא עלתה לנו באי השלמת המשימה בעזה והיא עולה לנו עתה בצמצום ניכר של אפשרויות התגובה למתקפה האיראנית.

אז החדשות הרעות הן שבכל יום שעובר ומקרב אותנו אל חגיגות העצמאות ה-76, אנחנו קצת פחות עצמאיים, אבל החדשות הרעות עוד יותר הן שלא בטוח שזה רע....

כי קצת כמו בבניין משותף שדייריו מתקשים להסתדר ביניהם על התשלומים למעלית, על הגינון ועל חדר האשפה - עד שהם מזמינים חברת ניהול חיצונית, כך גם ישראל עתה (ומי שראייתו ההיסטורית מרחיקה אל העבר, מבין שיש כאן מעין "בחזרה לעתיד" - זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהיהודים גוררים מעצמה זרה להתערב בנעשה בקרבם).

הבעיה היא שאפשר שההשתעבדות מרצון הזאת לאינטרס זר (שמגיע גם עם המון כסף ונשק), ככל שהיא מגונה מבחינה עקרונית, היא מצוינת ברמת הפרקטיקה: אם האלטרנטיבה היא שאת הביטחון הלאומי ינהל בן גביר, את הכלכלה ינהל סמוטריץ' ואת ההחלטות הביטחוניות תקבל ממשלה שחלק גדול מחבריה כלל לא שירת בצבא (רבים מהם נציגים של מפלגות שמעודדות השתמטות משירות ומעבודה), אולי כבר מוטב שפקיד אמריקאי ינהל אותנו. גם כאן יהיה מי שיאמר "כאז כן עתה": כשהאלטרנטיבה היא קנאים דתיים, מוטב לנו "פקס-רומנה", שלום רומאי.

אז נכון שחלק מהמייחלים לשלטון רומא בת זמננו מקווים שהמערביות הזאת תחלחל לא רק להחלטות חוץ וביטחון אלא גם למדיניות הפנים, למשל בהפרדה בין דת למדינה, אבל נניח לאלה ונביט המתרחש סביבנו.

אתמול פרסם עמיתנו אוהד חמו (חדשות 12) כי מאחורי גבה (או ליתר דיוק: מעל לראשה) של ישראל מתקיימים מגעים לגיבוש הסדר "היום שאחרי", שעיקרו הקמת מדינה פלסטינית בעזה ושיקומה באמצעות כספי מדינות ערב, אם תרצו - חלופה סונית פרו-מערבית למדינת הטרור השיעית שנתמכת על די ציר הרשע.

מבחינות רבות אפשר שזה הסדר שיהיה טוב לישראל, בוודאי בטווח הקצר והבינוני של כמה שנים עד כמה עשרות שנים קדימה. מה יהיה אחר כך? מסוכן להמר.

מה שמסוכן כבר עתה הוא שישראל נמצאת כמעט מחוץ ללופ הזה, לכל היותר היא תידרש לחתום בראשי תיבות בשולי המסמך המכונן של הריבונות הפלסטינית הראשונה. זוכרים את מובארק דוחק בערפאת ברוח "תחתום כבר, יא כלב"? אז ההבדל העיקרי בין המעמד ההוא למעמד דומה שעשוי-עלול להתרגש עלינו בקרוב - הוא שלג'ו ביידן יש יותר סטייל מאשר לנשיא המצרי דאז.

יהיה מי שיאמר שזו ההוכחה שלהיסטוריה יש חוש הומור משלה: הנה נתניהו, האיש שרצה להיזכר כמנהיג שמנע בגופו הקמת מדינה פלסטינית, יהיה זה שיגיש אותה לעזתים בתמורה על תמיכתם בארגון טרור רצחני (שיותר מאשר השתלט עליהם בכוח הזרוע, צמח מתוכם ובעידודם), וכאשר כל הדבר הזה מתקיים דווקא בגלל הישענותו על הימין הקיצוני, זה שדורש ליישב את עזה ביהודים, מדובר כבר בגרוטסקה של ממש. אלמלא הבדיחה הייתה על חשבון כולנו, אפשר שהיינו צוחקים.

יהיה מי שיזכיר גם שלא נתניהו הוא שפתח במהלך שהעביר בהדרגה את השליטה בגורל העם היהודי לידיים זרות, יהיה מי שימתח קו (לא מופרך כלל!) שאורכו חמישים שנה ויום אחד, בחזרה אל היום שבו הפכה גולדה את ישראל ממדינה יוזמת למדינה נגררת, מיישות מדינית עצמאית שלוקחת את גורלה בידיה לנרקומנית של אספקה אמריקאית שמוטסת הנה ברכבת אווירית.

מה שבטוח הוא שנתניהו הריץ את הסרט הרע הזה, במונחים היסטוריים, בפאסט-פורוורד עד לנקודה שבה שמיים זרועי כטב"מים איראניים הפכו אותנו לכוכב הקטן ביותר על הדגל זרוע הכוכבים.

אה כן, יש בכל זאת עוד הבדל אחד, קטן אך משמעותי בין ראשת הממשלה ההיא לראש הממשלה הנוכחי: לגולדה הייתה לפחות את ההגינות להתפטר, בעוד נתניהו יתעקש להמשיך וללפות את מסעד הכיסא עד לסוף הרע של הסרט.