בין ברני סנדרס לבני גנץ: מאנטישמיות יהודית לטיפשות ישראלית

"במתח בגואה במזרח התיכון, איננו יכולים להתעלם ממלחמתו המחרידה של בנימין נתניהו נגד העם הפלסטיני", כך סיכם הלילה ברני סנדרס, את הציוץ שפרסם ובו הוא מגנה את המתקפה האיראנית על ישראל, אך באותה נשימה מוסיף: "כשם שאני מגנה את התקיפה הישראלית בדמשק".

מי שעוקב אחר הציוצים של סנדרס לא צריך להיות מופתע: הסנטור היהודי הקשיש, מופת של אוטו-אנטישמיות (לצערנו ממש לא המקרה היחיד) מתעלם בעקביות מאירועי ה-7 באוקטובר ותוקף את ישראל על "רצח עם" שהיא מבצעת כביכול באוכלוסיית עזה.

אפשר להתווכח אתו, אפשר להזכיר לו את זוועות היום ההוא שהגיעו דווקא אחרי מדיניות סופר-מכילה (ובדיעבד גם שגויה בממדים טראגיים) של אותו נתניהו מול חמאס, אפשר גם לציין שאפילו מדינה שרוצה לבצע "רצח עם", ככה סתם בשביל הכיף, יכולה להסתפק במלחמה בת שש שעות, אפילו דקות - ולא במלחמה שנמשכת כבר יותר משישה חודשים.

רק שלפעמים אין אפילו טעם להתווכח: הן סנדרס סימן מראש את המטרה והתאים לה את הנימוקים-לכאורה. אנטישמי על אף יהדותו. קורה.

למה בכל זאת אי אפשר לעבור על ציוץ שכזה לסדר היום? מפני שסנדרס התמודד פעמיים על ראשות המפלגה הדמוקרטית. הוא אמנם כשל, אבל על הדרך קנה לו הרבה מעריצים, בעיקר דמוקרטים צעירים.

לא רק בארה"ב אלא גם בישראל שבה התלהבו מהסוציאליזם דה לה שמטע שלו. הוכחה ניצחת שגם השמאל הפופוליסטי שמתעטף באצטלה אינטלקטואלית ומזדהה אוטומטית עם מי שנתפס בעיניו כחלש (כולל אפילו את החלפת הביטוי הזה במילה "מוחלש"), גם כשמדובר בארגון טרור רצחני וגם כשמדובר באוכלוסייה אזרחית שעוטפת אותו באהבה אין קץ ומטפחת תרבות של רצח, יכול להיות שטחי ופופליסטי ממש כמו מקביליו בימין.

סיבה נוספת להקדיש תשומת לב לציוץ של סנדרס, היא ההד שעלה מהקהל בעת נאום בחירות של טראמפ. בעצם, סליחה - ההד שעלה מדוכן הנואמים לרחשי לב הקהל בעת נאומו של טראמפ. נהוג לייחס לתומכי טראמפ אהדה עיוורת לישראל. זה נכון לגבי חלקם, אבל יש ביניהם חלק לא מבוטל שהוא אנטישמי על גבול הנאצי: למשל אלה שמחו נגד "רצח עם שמבוצע על ידי יהודים" ונענו מהבמה, על ידי הנשיא לשעבר "הם לא טועים".

להזכירנו: טראמפ נמצא בצד השני של המפה הפוליטית האמריקנית, זה שרואה בסוציאליסטים כסנדרס בבחינת אויבי האומה. זה האיש שהיה השושבין הבכיר להסכמי אברהם, זה האיש שהעביר (אם כי באופן סמלי בלבד) את השגרירות האמריקאית לירושלים, זה האיש שעל שמו נקרא סלט הדגים המשומרים הפופולרי ביותר במעדניות של בני ברק וירושלים - לכו ל"מעדני זהבה" ותבקשו "סלט טראמפ", אם רק נשאר (שלא תבינו לא נכון, אכן מדובר במעדן).

מרוב שהיינו עסוקים בהתלכדות הזירות במרחב הקרוב, פספסנו את התלכדות הזירות במרחב רחוק אבל לא פחות מסוכן לקיומה של מדינת ישראל ולסיכויי הישרדותנו במעטפת העוינת שמקיף אותנו. למה? כי לשני הקולות האלה, שהתלכדו לקול אחד, תהיה השפעה גדולה על המדיניות האמריקאית שאחרי בחירות 2026 - ואין זה משנה כלל מי ייבחר:

האימפולסיבי על גבול הטירוף שבטוח שהוא פרו יהודי בעודו מציג אנטישמיות קלאסית, או הציוני האחרון בבית הלבן, שבגילו ובמצבו הבריאותי אפשר שלא יזכה להשלים כהונה מלאה נוספת (ובכל מקרה יהיה קשוב יותר לאגף השמאלי של מפלגתו).

ומאנטישמיים ל"סתם" אינטרסנטים: כמו שר החוץ הבריטי דיויד קמרון או נשיא צרפת, עמנואל מקרון, השניים שקראו לישראל שלא להגיב ולגרום להסלמה נוספת באזורנו.

השניים מדברים על המציאות המזרח תיכונית כאילו הייתה סכסוך בין ילידים פרימיטיביים: כששר החוץ הבריטי קורא לנו "לפעול עם הראש ולא עם הלב", מדובר לא רק בהתנשאות אלא גם בקוצר ראייה היסטורי. די להזכיר לו את הגדול שבראשי ממשלתו בכל הזמנים שהבין שתנין אי אפשר לפייס (כפי שהגיב להסכם מינכן) - כמה פעל צ'רצ'יל מהראש וכמה מהלב כששלח את טייסי חיל האוויר המלכותי להפציץ את ערי גרמניה? האם הגיב לבליץ הגרמני מהראש או מהלב? חתיכת צבוע. לך ללמוד את ההיסטוריה הקרובה שלך לפני שתתנשא.

ונשיא צרפת, מה נאמר עליו? האין זו צרפת שהייתה הראשונה בתור לעשות עסקים עם האיראנים ולשבור את האמברגו שכבר החל לתת את אותותיו בדמות חוסר יציבות פנימי שאיים על המשטר בטהרן? עכשיו אתה מייחל ליציבות? אחרי שביצעת כל טעות אפשרית ביחס לאיראן - מהענקת מקלט מדיני לאייתולה חומייני ועד להתלהבות יתרה לעשות עסקים עם מעשירי האורניום?

הבעיה היא שהכעס על סנדרס, טראמפ, קמרון ומקרון אינו יכול להיות זה שמזין את המדיניות הישראלית - ולא רק מפני שיש לנו דוגמה קרובה הרבה יותר לפעולה בניגוד לאינטרס הנכון בשל שיקולי הישרדות פוליטית.

די לראות את הרמטכ"ל מצטלם במכוון על רקע מטוס קרב ולהבין שמדובר בהתדרדרות מנטלית, רחוקה שתי אצבעות בלבד מקריאות "מוות לישראל" בפרלמנט האיראני (תציעו את זה ל"ואטוריס" בכנסת ישראל).

אני לא יודע אם תקיפה ישראלית שמצד אחד תחזיר את ההרתעה ומצד שני לא תפגע בבעלות בריתנו (כן, למרות כל האמור לעיל!) היא אפשרית, אני רק יודע שהייתי רוצה לחשוב על מפקד הצבא שכשל באופן כה מחפיר ב-7 באוקטובר (נשבעתי להזכיר זאת בכל פעם שאכתוב עליו כל עוד הוא מחזיק בתפקידו) שהוא ספון בחדרי חדרים ומתכנן תגובה מתוחכמת שכזאת, במקום להיות נער הפוסטר של העוצמה הישראלית, זו שככל שהיא מצטלמת טוב יותר, כך היא מתגלה כיעילה פחות.

רב אלוף הלוי - תן לנו יותר תחכום, ניהול ושליטה כפי שהפגנת בלילה שבין שבת לראשון ופחות התלהמות של פוליטיקאי בהתהוות (ממילא בציבוריות הישראלית עתידך מאחוריך).

העובדה שמאשימים אותנו ברצח עם, היא מקוממת, אבל לא עד כדי כך שנפרסם בתום חקירה רשמית ש"שני הפלסטינים שמתו הלילה לא נפגעו מירי צה"ל"... וואו, איזו דרך עדינה לעקוף מילים ברורות רק מפני שהן לא נוחות פוליטית. הנה לכם התחמושת הבאה לאוטו-אנטישמיים כמו הדוד ברני החביב.

עזבו אותנו מערכים הומניים שבאזור הזה ובעת הזו נתפסים כחולשה, אבל אפילו למען האינטרס הישראלי - למה לתת בידי החפצים ברעתנו כלים שכאלה?

ואי אפשר שלא לומר מילה על הנוכחים הנפקדים בחיינו, אלה שהיו ממטרת על של המלחמה למס-שפתיים ותו לא. אזרחי ישראל שהופקרו לגורלם ונחטפו מביתם. זוכרים? זוכרים את גדי איזנקוט למשל, מבטיח קבל עם ומדינה שלא יישאר דקה אחת בממשלה אם יחשוב שהיא מוותרת עליהם? את בני גנץ "שנזכר" בהם לפתע ומוציא הודעה מיוחדת בעניינם, שלא קשורה לשום דבר אחר.

מה טעם לה למדינה להכות בעוצמה באויבתה הגדולה שמרוחקת ממנה אלפי קילומטרים, מכה מוצדקת ככל שתהיה, בעודה מפקירה את אזרחיה השבויים במרחק קילומטרים בודדים בלבד מגבולה? הרי אם כבר לפעול נגד האינטרס הישראלי במובן של הלגיטימציה הבינלאומית, כלום לא מוטב היה לסיים את העבודה בעזה ולנסות להביא להשבת החטופים או למיטוט חמאס או לשניהם ביחד?

אם כבר פותחים עוד חזית, כלום לא היה עדיף לעשות זאת בצפון שהפך לרצועת ביטחון בתוך גבולות ישראל? מה לנו לדבר גבוהה-גבוהה על איראן, על זרועו הארוכה של צה"ל בעודנו מעניקים, בזרוענו האחרת, מתנות לסינוואר ונסראללה?

היו שנים שבהם צה"ל היה קטן יותר וחלש יותר, גבולותינו נראו פרוצים יותר וכל מלחמה הייתה לחיים ולמוות. אלא שלאורך כל אותן שנים היה לנו יתרון מכריע: הצלחנו להיות יותר חכמים מאויבינו, המתלהמים, הקוראים להשמדתנו בכיכרות, אלה שכל כוחם היה בלשונם בלבד. האיבוד של היתרון היחסי הזה הוא מסוכן יותר מכל טיל בליסטי, טיל שיוט או רחפן. מדינת ישראל איבדה את הראש. לא, לא רק נתניהו - לטיפשות היהירה הפעם שותפים מלאים גם בני גנץ וגדי איזנקוט.