ביום ראשון בבוקר נראה ברחובות מדינת ישראל מראה מוכר ועם זאת כל כך זר, כמו לראות אדם או מקום שמוכרים לכם, אבל אתם בשום פנים ואופן לא מצליחים להיזכר מהיכן. הרשו לי לעזור: מדובר בגאווה לאומית.
כן, אותו המשאב החיוני הזה, מנייה שהגיעה לשיא ביוני 1967, עוד לפני שרובנו נולד - ומאז מגיעה ל"פיקים" קטנים - מאנטבה ועד לאירוויזיון, ממיס יוניברס ועד לגביע אירופה, מפרס נובל ועד לפאודה. המשאב הזה, כך נדמה, היה בסכנת הכחדה בשנים האחרונות - וביתר שאת מאז אוקטובר.
אין ישראלי אחד - ולא משנה מהי דעתו הפוליטית, שלא צפה בפלצות בתיעוד של ה-7 באוקטובר ולא מלמל לעצמו: "איפה צה"ל?", איפה היה הצבא הגדול הזה, שזכה - בצדק או שלא - לתואר "החזק במזרח התיכון", זה שאנו מושקעים בו לא רק בתקציבי עתק אלא גם בשלוש שנים מחיינו (טוב, נו, על מי אני עובד - לפחות רובנו היה מושקע כך עד לפני כמה שנים), בזיכרונות של הורינו ובדאגה לילדינו שגויסו בצו 8.
שביב מזה הבליח לרגע כאשר חולצה חיילת אחת - ואחריה עוד שני חטופים, משבי חמאס, אבל גם הרגעים הנדירים הללו, הבלחות של נחת בתוך ים של דיכאון לאומי שהפך אצל רבים מאתנו לדיכאון אישי, התפוגגו חיש מהר.
הקונספציה שהצליחה
והנה הגיעה תחושת האיום הקיומי לשיא: מאות כלי טיס וטילים שוגרו מאיראן אל עבר ישראל, מתקפה אווירית חסרת תקדים, יום הדין ממנו הזהירו אותנו במשך שנים - זה שתרחישי האימה גרסו שיעלה באלפי הרוגים, "עשרות אלפי" מיהרו לתקן אחרים.
ואז הופיעה הסטרט-אפ ניישן, אור לגויים, ראש החץ (תרתי משמע) במערך בינלאומי שהבהיר לכולם לא רק מי הטובים ומי הרעים, אלא גם שהטובים מנצחים.
אומה שלמה הלכה לישון, נים לא נים, קרסה מעייפות בידיעה ברורה שתתעורר מאזעקות - והנה הקיצה לשחר של יום חדש, לבוקר מלא גאווה, עם ניחוח לא מוכר, ועם זאת מזכיר נשכחות באוויר. הורים שחיבקו את ילדיהם בממ"דים, שתו קפה של בוקר ורטנו על כך שאין קייטנות בגנים (גרסת המתקפה האיראנית ל"למה לא פותחים עוד קופה?"). הצבע חזר אל הפנים.
ברגע כזה של התרוממות רוח, אפשר להדחיק כמה ספקות, להשתיק את הציניקן הפנימי שנמצא בתוך כל אחד מאתנו ומזכיר שאנו בהחלט יודעים להדוף כל איום, בתנאי ששעת המתקפה מתואמת אתנו וניתנת לנו ארכה של כמה ימים להתכונן אליה. ועדיין - גם הספקן הפנימי הזה השתנק מול התמונות מהבור של חיל האוויר בקריה, מול חיל האוויר - זה שלא הגיע (אלא בדמות כמה מסוקים) להצלה ב-7 באוקטובר ואילו עכשיו הודף מתקפה בקנה מידה היסטורי.
רבות דובר על הקונספציה שקרסה, מי פיתח אותה, מי דבק בה, מי אשם בכך שהפכה לאקסיומה לפיה "חמאס מורתע"? ובכן, יש קונספציות שעומדות במבחן הזמן. במשך שנים מתאמן חיל האוויר ומערך ההגנה האווירית שלו בדיוק ליום הזה. וכמו שאנחנו מכירים מתחומים אחרים בחיינו - ממבחן בבית הספר ועד למצגת בעבודה: כשהבחינה או הפגישה מתנהלת בדיוק לפי התסריט שאליו התכוננת מראש, אתה שולט בכל פרט ומציג ביצוע מושלם.
זה בדיוק מה שהמכשול הקרקעי ואמצעי התצפית המשוכללים היו אמורים לעשות בגבול הדרום, רק ששם הפתיעו אותנו במבחן על חומר שלא למדנו, אלא רק בדרך הקשה.
יעשה את הדבר הנכון?
יחד עם ההצלחה והגאווה שבעקבותיה, התעוררו כמה סימני שאלה. עלי להודות שבפעם הראשונה מאז הצטרפו לממשלה, הצטערתי שבני גנץ וגדי איזנקוט לא היו בה מהיום הראשון למלחמה. למה? כי הם הבינו את מה שכל בר דעת תפס מיד אחרי שהתפכח מההלם שאחז בנו ב-7 באוקטובר: את מה שלא תעשה ב-48 השעות הראשונות, לא תשיג גם בחודשים ארוכים של מלחמה, שתהפוך בהכרח למלחמת התשה.
אפשר להתווכח אם זה מוסרי או לא, אבל ב-8 באוקטובר היה לישראל מנדט בינלאומי להפוך את עזה למגרש חנייה. העובדה שניסינו לפרוט את האשראי הזה לתשלומים במקום לפרוע אותו במזומן, עלתה לנו בבידוד משתק, תקועים בתווך בין מה שבן גביר וסמוטריץ' דורשים לעשות לבין מה שהאמריקאים לא יאפשרו לעולם.
חמושים בלקח הזה הגיעו גנץ ואיזנקוט אל הקבינט ודרשו להכות מיד באיראן. נתניהו בתגובה עשה את מה שהוא הכי טוב בו - ומוסס את ההחלטה עד לרגע שבו התקבל לאו מפורש מנשיא ארה"ב. כלומר, הלכה האפשרות להשיב לישראל, לצד יכולת הגנה מרשימה, גם את יכולת ההרתעה. זה מאפשר לאיראנים לחגוג עתה, אם לא את הפגיעה בישראל אזי לפחות את שינוי הפרמטרים במשוואה.
טוב, נו, סברו אחרים - אם לא תגובה חזקה וכואבת לאויב, לפחות נהפוך את שעת הכושר הזאת, שבה לרגע של חסד התייצב העולם שוב לצידנו, להזדמנות מדינית. מה לא?
זיכרונות מה-8 לאוקטובר
מי שמצפה שנתניהו יעשה את הדבר הנכון, משול למי שנכנס עם שחר אל הדיר ומנסה בטעות לחלוב את התיש.
האיש שחלם להפוך לצ'רצ'יל, ל"פרוטקטור אוף יזראל", גורם לנו להיזכר פעם בראש הממשלה הבריטי שקדם לו, נוויל צ'מברלין (בטיפוח חמאס מתוך תקווה שחמאס משוחד לא יעז לתקוף) ופעם באמת בצ'רצ'יל - אבל באמירה שלו על ראש הממשלה שנבחר במקומו, קלמנט אטלי: "מכונית ריקה עצרה ליד דאונינג 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי". כן, להיסטוריה יש חוש הומור משלה, גם אם מדובר בהומור בריטי מריר וחד עד כאב.
אם יש משהו מוזר יותר מחוסר יכולתו של נתניהו לעשות את הדבר הנכון, הרי זה רק הציפייה הבלתי פוסקת שיעשה את הדבר הנכון, לאיזה נתניהו "אמיתי" שיופיע לפתע ויגלה אחריות לאומית ומנהיגות.
כך רבו ביומיים האחרונים הקולות שקוראים לנצל את המומנטום ולצעוד בנתיב שיממש את האופציה הסעודית, זאת שבשמה הבטיח לנו ראש הממשלה רכבת מהודו ועד לאילת (זוכרים? זה היה ממש לא מזמן!).
הבעיה היא שישראל מונהגת בידי ראש ממשלה שהגיע לפיצול היסטורי בין האינטרס האישי-הישרדותי שלו לבין האינטרס החיוני של המדינה. הן את "האופציה הסעודית" הוא יכול היה לממש כבר ב-8 באוקטובר, לגבש קואליציה של מדינות ערביות מתונות נגד חמאס וחיזבאללה, בתמיכה בינלאומית רחבה.
למה הוא לא עשה את זה, נדמה שכבר אין צורך להסביר: נתניהו לכוד בין האופציה הסעודית שהייתה עשויה להניב לו פרס נובל לשלום, לבין האופציה הבנגבירית, זאת שמבטיחה לו סיכוי הישרדות עד למועדן של הבחירות הבאות.
הנה כי כן גם לילה של גאווה לאומית עומד להתרסק אל תוך מציאות של שב ואל תעשה: לא תגובה התקפית שתכה בהם מכה אחת אפיים ותשקם את מה שנותר מההרתעה הישראלית - ולא יוזמה מדינית שתכאב להם יותר מכל מהלומה צבאית.
בין מה שלא יקרה מזה למה שלא יקרה מזה, לפחות זכינו לרגע אחד של גאווה, של גלויה ממדינה שבחרה פעם, בעברה, לתעדף מדע על פני (או לפחות לצד) תורתה-אומנותה, מזכרת מחיל אוויר שהשמיד את מטוסי האויב בעודם על מסלולי ההמראה.
זיכרון חמים ממדינה שפעם ידעה לקחת את גורלה בידיה וליזום, בין אם בעת שלום או בעת מלחמה. ישראל שהייתה ואיננה עוד.