סליחה, מר ביידן. מכתב גלוי מישראלי מודאג לנשיא ארצות הברית

לפני שלושה שבועות, ב-26 במרץ 2024, האשים איתמר בן גביר, שר לביטחון לאומי בממשלת ישראל, את ג'ו ביידן, נשיא בארצות הברית, שהוא מעדיף את הקו של חמאס על פני האינטרסים של מדינת ישראל. בן גביר, שאין דבר שהוא אוהב יותר משמייחסים חשיבות לשטויות שיוצאות מפיו, חזר על הדברים בוורסיות שונות בניסוח אך דומות במשמעות, כמעט בכל ערוץ תקשורת אפשרי.

הדברים לא נאמרו בחלל ריק, בן גביר בסך הכל המשיך קו שבו נקטו בעבר מאורות גדולים כאלי כהן (להזכירנו, שר חוץ במשרה מלאה בממשלת נתניהו) בצלאל סמוטריץ' (שר אוצה ושר במשרד הביטחון, כנ"ל) ואף מומחים למדיניות חוץ כניסים ואטורי, טלי גוטליב ואחרים.

במדינות מתוקנות היה השר לביטחון לאומי מזומן מיד אל ראש הממשלה לשיחת נזיפה, אם לא לשימוע לפני פיטורים. במדינת ישראל בה נאחז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בקרנות המזבח -שאחת מהם היא הסיעה שלגביה התחייב מפורשות שלא תהיה חלק ממשלתו, קיבל בן גביר אתנן בדמות הזכות למנות מפכ"ל למשטרת ישראל.

מדינת ישראל לא נזקקה מעולם לארצות הברית כפי שהיא נזקקת לה בימים כאלה. נכון שאפשר - אולי אפילו רצוי - להסוות את הנואשות הזאת מאחורי מעט פאסון מדיני (אם כי לא מהסוג שמעכב שליחת נציגים להסבר כיצד לכבוש את רפיח ולהשאיר אותה שלמה), אבל גם אם המסר לעולם זקוק למעט קוסמטיקה, מוטב שלפחות לא נשקר לעצמנו:

אין לישראל שום יכולת להגן על עצמה ללא סיוע אמריקאי במעטפת דיפלומטית שתמנע סנקציות על ישראל, ללא סיוע בפיתוח וייצור של מערכות הגנה וללא סיוע כספי, הנחה שהעלות הכוללת של ליל מלחמה מול איראן, כזה שראינו אתמול, עומדת על קרוב למיליארד שקל, שכן אפילו הניהול המזהיר של הכלכלה הישראלית תחת בצלאל סמוטריץ', לא יודע איך להמציא סכומים כאלה יש מאין.

בחודשים האחרונים, ביתר שאת בחודשיים מאז זיהו בוושינגטון את היפרדות האינטרסים בין אלה של מדינת ישראל לבין אלה של בית אחד בקיסריה (או מעון זמני בעל מקלט אטומי, אצל חבר-מיליארדר בירושלים), הוקרבו יחסי ישראל-ארה"ב (ממש כמו המו"מ לעסקת חטופים), הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלנו, לטובת הישרדות פוליטית.

ביידן מצדו, מחויב לביטחון ישראל כפי שלא היה אף נשיא אמריקני לפניו (מה היה קורה אילו טראמפ הרגזן היה יושב בבית הלבן או חלילה אם יחזור אליו לפני תום המערכה באזרונו, אפשר רק לשער), מחל על כבודו והתייצב לצד ישראל שוב.

להתייצבות הזאת יש תג מחיר שאפשר להתווכח עליו, להתדיין עליו כמו זוג נשוי שמפגין כלפי חוץ זוגיות מושלמת ושומר את הריבים לחדרי חדרים. מה שאי אפשר הוא לעלוב בנשיא ארה"ב שוב ושוב, למשל עתה כשהוא הבהיר את עמדתו בנוגע למענה התקפי של ישראל כלפי איראן, או בעוד כמה ימים ושבועות, עת יידרש שוב למעשי ישראל בעזה (למשל).

האם נתניהו מסוגל למנוע את העלבון הכמעט ודאי הבא? את ההשתלחות של מי שמכונה כאן השר לביטחון לאומי? את מופע הכסילות הבא של ניסים ואטורי או את הצרחות של טלי גוטליב? מאחר שספק אם בסד הפוליטי שבו הוא נמצא, הוא מסוגל לגלות מנהיגות או אחריות, נהיה אנחנו לפה ונבקש מראש מחילה מהנשיא הכי פרו ישראלי בתולדות הבית הלבן:

סליחה מר ביידן, לא כולנו מטורפים גמורים או פירומנים סדרתיים, יש בינינו גם כמה אנשים נורמליים, שלמרבה הצער לא מקבלים ביטוי מספיק ליד שולחן הממשלה. תודה על כל מה שעשית עד כה ונקווה שגם בפעם הבאה שבה נהיה כל כך כפויי טובה, תעמוד לך גדלות הרוח למחול מדינת ישראל על פשעיה נגד אוכלוסייה אזרחית - לא זו של עזה, אלא אוכלוסייתה שלה עצמה.