בכל 15 דקות בממוצע חולף לוויין ריגול ישראלי בשמי המזרח התיכון, כשלחלקם יש גם יכולת לראות בלילה ומבעד לעננים, ושולח את מה שצילם ליחידת הלוויינים של אגף המודיעין בצה"ל. צילומי לוויין יכולים לתפוס שינויים בפריסת כוחות, לאתר פריסת משגרי טילים וכטב"מים, והכנות לשיגור. גם כטב"מי ענק כמו האיתן, שיכול לשהות באוויר יותר מ-30 שעות ברציפות, ואחרים, מצוידים במגוון חיישנים שנועדים לעשות בדיוק את זה.
זה לא יהיה פרוע להעריך שגם בקרונות הבקרה של המכ"מים ארוכי טווח של מערכת החץ, במטוסי הביון נחשון של חיל האוויר ובספינות הטילים של חיל הים במזרח התיכון ובים האדום, עובדים כעת במשמרות מתוגברות. כך גם ביחידות הסייבר ובמטה המוסד. הפעם, בניגוד למלחמת לבנון השנייה, אף אחד לא הולך לכבות אף מכ"ם באף ספינה.
מאז שנות ה-90 בונה ישראל מערך איסוף והתרעה מפני מתקפה איראנית. מערך איסוף ברמה של מעצמה, מתוגבר במידע שאוספת ארה"ב בעצמה ממערך הרבה יותר גודל ועשיר, שכולל מכ"ם אמריקני מתקדם המוצב דרך קבע באחת מהפסגות הגבוהות בנגב. כולם עוקבים בימים האחרונים בדריכות אחרי כל סימן לשיגור וירי לעבר ישראל מאיראן, ומבנות בריתה והכוחות החמושים שלה בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון.
אחרי 7 באוקטובר קשה לישון בשקט ולהירגע מאמירות של "צה"ל עוקב בדריכות". אבל אם יש איום שצה"ל נבנה מולו, אם יש מחשבה מאחורי העדיפות התקציבית בכוח אדם שקיבלו חיל האוויר ואמ"ן, היא היכולת להתמודד מול האיום הזה. לגלות בזמן שיגורים, ליירט את מה שמגיע, ואחר כך גם להגיב ולהשמיד.
שוב עומדת מערכת הביטחון ברגע האמת שלה. בשמחת תורה היא כשלה, בין השאר בגלל יהירות וזלזול באויב. התחושה היא שבאיום האיראני הישיר איש לא מזלזל. מערכת הביטחון קיבלה בעשורים האחרונים מיליארדי דולרים ושקלים, בסיוע אמריקני חסר תקדים, כדי להקים בישראל מערך זיהוי ויירוט שאין היום לאף מדינה אחרת בעולם, אפילו לא לארה"ב בעצמה.
חיזבאללה ניסה כבר כמה פעמים מאז פרוץ המלחמה לבחון את יכולות ההגנה האווירית של ישראל, באמצעות מתקפה מרוכזת של רקטות וכטב"מים על יעד אחד, דבר שייצור רוויה על מסכי המ"כמים, ויגבר על כושר היירוט הישראלי בגזרה. ייתכן שהאיראנים ינסו לחזור על התרגיל אבל בקנה מידה גדול יותר, מול מטרה יקרת ערך בעיניהם, כמו אחד מבסיסי צה"ל, או הקריה למחקר גרעיני בדימונה. זה מה שעומד ביניהם לבין מה שיכול להיות המתקפה הקשה ביותר שספג אתר בישראל מאז הקמתה.
האיום: טילים באליסטיים
טילי קרקע קרקע לטווח של 1,500 עד 2,000 ק"מ, חלקם נועדו לאיים על מרכזי אוכלוסייה, ואחרים מסוגלים לגרום לפגיעה מדויקת באתרים אסטרטגים בארץ, כמו בסיסי צה"ל עם דגש על חיל האוויר, תחנות כוח, נתב"ג ונמלי הים.
איראן מחזיקה במערך הטילים הבאליסטיים הגדול באזור, עם עשרות טילי שיהאב וסאג'יל שמסוגלים לפגוע פגיעה מדויקת בישראל. המליציה החות'ית שהקימו האיראנים בתימן מחזיקה גם היא בטילים באליסטיים שיכולים לפגוע בישראל, ומבוססים על טכנולוגיה איראנית. איראן גם הפגינה את יכולתה לשגר טילים באליסטיים מתוך מכולות מספינות סוחר תמימות לכאורה, מה שמרחיב מאוד את אזורי השיגור הפוטנציאלים ומחייב הגברת ערנות של חיל הים.
זמן טיסה לטיל באליסטי מאיראן לישראל: כ-10 דקות
התשובה הישראלית לאיום:
חץ-3: הדגם המתקדם של מערכת ההגנה הישראלית מפני טילים פותח בידי התעשייה האווירית ומנהלת חומה במשרד הביטחון כמענה ליום שבו תחזיק איראן בנשק גרעיני, וכדי להעניק למערכת ההגנה הישראלית מטילים שכבת הגנה נוספת. אם חץ-3 יחטיא מטרה שאותה הוא אמור ליירט בחלל, עדיין אפשר יהיה לשגר לעברה טיל חץ-2. פותח במימון אמריקני, כמו כל פרויקט החץ, נכנס לשירות ב-2017, וביצע את היירוט המבצעי הראשון שלו ב-2023 מול טיל ששוגר מתימן. עוד לפני כן עברה המערכת בחינה מקיפה בידי גרמניה, שהעדיפה אותה על פני המערכת האמריקנית המקבילה, ורכשה אותה בעסקה הביטחונית הגדולה בתולדות המדינה, תמורת 3.5 מיליארד דולר.
חץ-2: הדור המבצעי הראשון של מערכת החץ, שפותחה עוד כלקח ממלחמת המפרץ שבה נכשלה מערכת הפטריוט האמריקנית בניסיון ליירט את הסקאדים מעיראק. נכנס לשירות בשנת 2000. כיום נמצא בפיתוח דור מתקדם יותר שלו, חץ-4. גם החץ-2 זכה למספר יירוטים ול-100% הצלחה במלחמת חרבות ברזל.
משחתות אייג'יס: ארה"ב מפעילה בים האדום משחתות המצויידות בטילי SM3 מתוצרת ריית'און, המסוגלים גם הם ליירט טילים באליסטיים בחלל, מה שהופך אותן לסוללות טילים ניידות שארה"ב יכולה להשיט לכל העולם, שכבר יירטו טילים חות'ים במלחמה. החיסרון העיקרי: כל מיירט שלה עולה פי 5-10 מטילי החץ-3.
ת'אאד: המערכת האמריקאית המקבילה לחץ-2, שנרכשה בידי סעודיה. במספר אירועים מאז פרוץ המלחמה יירטו הסעודיים טילים חות'יים שחלפו דרך המרחב האווירי שלהם, כשיעדם ישראל.
האיום: רקטות כבדות וטילים באליסטיים לטווח בינוני
הסקאדים שפגעו בישראל ב-1991 נחשבים היום רק לטילים באליסטיים לטווח בינוני, עד 700 ק"מ. הטווח שלהם קצר מדי לשיגור ישיר מאיראן, ולכן משמרות ההפיכה הציבו אותם, שוב, בעיראק ומסרו גם לחיזבאללה. הארגון מחזיק גם במאות טילים ורקטות כבדות לטווח של מעל 100 ק"מ, בעיקר זילזל ופתח 110, שמסוגלים לכסות את רוב שטחה של ישראל, ומצוידים בראשי קרב כבדים יחסית.
למי יש: חיזבאללה בלבנון, מליציות איראניות בעיראק וסוריה.
התשובה הישראלית לאיום:
קלע דוד: מערכת קלע דוד של רפאל וריית'און פותחה בדיוק נגד האיום הזה, כדי לחסוך בשיגור טילי חץ יקרים נגדו, כאשר מיירטי כיפת ברזל הזולים משמעותית לא נועדו לטפל בטילים במשקל ובמהירויות כאלה. המערכת תוכננה בידי רפאל ומיוצרת בשיתוף ריית'און האמריקאית כדי לאפשר שימוש מרבי בכספי הסיוע מארה"ב למימון רכישת כמות גדולה ככל האפשר של מיירטים. ארה"ב גם מימנה את פיתוח המערכת, שהופעלה כבר מספר פעמים במלחמה ליירוט טילים מעזה ולבנון. היא גם נמכרה בשנה שעברה גם לפינלנד.
האיום: טילים מהירים נגד אסדות הגז וספינות ישראליות
לצד טיל ה-C802 הסיני סילקוורם המיושן שכמעט הטביע ב-2014 את אח"י חנית, יש לחיזבאללה טילי יאחונט רוסיים על קוליים ומתקדמים בהרבה, שקיבל מסוריה. הטילים האלה הם איום לכל מטרה ימית ישראלית, מאסדות הגז שפגיעה בהן תהיה נזק כלכלי משמעותי בגלל הצורך להגביר בארץ את השימוש בפחם יקר מזהם להפקת חשמל, ותפגע גם ביחסי החוץ של ישראל שהתחייבה לספק גז טבעי לירדן ולמצרים, ועד ספינות חיל הים.
התשובה הישראלית לאיום:
ברק-8: המערכת המקבילה לקלע דוד, שמותקנת בארבע ספינות הסער 6 של חיל הים. נועדה להתמודד עם איומים אוויריים מהירים ומתוחכמים, כמו טילי היאחונט. ברק-8 שפיתחה התעשייה האווירית נמכרה במיליארדים רבים גם להודו, ולפי מקורות זרים גם לאזרבייג'אן, מרוקו ולאמירויות כתשובה לטילים באליסטיים מסוימים ורקטות כבדות, ותוכל לתגבר את מערך ההגנה האווירי הישראלי גם בתחום הזה.
האיום: רקטות קצרות טווח
מה שהיה מוכר משנות ה-70 בתור קטיושות שירו המחבלים בלבנון לאצבע הגליל התפתח לאיום המשמעותי ביותר על העורף הישראלי, בהתחלה מרקטות קסאם מעזה עוד לפני הנסיגה הישראלית ומאז התרחב לגראד (10 ק"מ), M-75 (75 ק"מ), R160 (160 ק"מ), ח'ייבר (200 ק"מ). לחלקן רש"ק במשקל 50 ק"ג, אבל ישנן גם כאלה עם רש"ק במשקל של כ-200 ק"ג.
למי יש: לחמאס כבר לא נשארו הרבה, אבל לחיזבאללה יש לפי ההערכות ארסנל שיש רק למעט מדינות בעולם, בהיקף של 150 אלף רקטות.
התשובה הישראלית לאיום:
כיפת ברזל: אולי אמצעי הלחימה הישראלי המוכר והמצליח ביותר בעולם כיום. המערכת פותחה בנוהל חירום בידי רפאל כקבלנית ראשית לאחר מלחמת לבנון השנייה, ביחד עם אלביט והתעשייה האווירית, ותוך שצה"ל נלחם בה מחשש שהצטיידות תבוא על חשבון מערכות אחרות. הדגש בזמן הפיתוח היה על תכנון מיירט שיהיה זול ככל האפשר כדי שניתן יהיה להצטייד בכמויות גדולות ממנו. ואכן הטמי"ר של כיפת ברזל, ראשי תיבות של טיל מיירט, עולה כ-100 אלף דולר ליחידה, מחיר נמוך מאוד לטיל עם ביצועים כאלה. כיפת ברזל נכנסה לשירות מבצעי ב-2011 ומאז רשימה יותר מ-5,000 יירוטים מבצעיים, יותר מ-2,000 מהם במלחמת חרבות ברזל. שתי סוללות נמכרו לצבא ארה"ב, שהחזיר אותן כעת לישראל במלחמה, ביחד עם כ-200 מיירטים שנותרו לו במלאי. מאז פרוץ המלחמה פועלים פסי הייצור בקצב מוגבר כדי לספק מלאי חדש במקום המיירטים שחיל האוויר השתמש בהם. המארינס האמריקנים מתכוונים להצטייד ב-2,000 טילי טמיר שתייצר עבורם ריית'און כחלק ממערכת הגנה האווירית חדשה שירכשו.
כיפה ימית: מערכת כיפת ברזל מותקנת גם בספינות הסער 6, ורק בשבוע האחרון הדגימה את יכולתה ליירט כטב"מ כששוגרה לעברו מספינת חיל הים במפרץ אילת. כמו הספינות האמריקניות, האפשרות ליירט רקטות מספינות חיל הים כתגבור לסוללות כיפת ברזל, יכולה לסייע בהתמודדות עם מטחים כבדים.
האיום: טילי שיוט ומל"טים מתאבדים
ישראל המציאה את המל"טים המתאבדים המודרניים כאמצעי לפגיעה במכ"מי סוללות טילים, שמשוטט שעות בזירה ומתביית עליהם ברגע שהם מתחילים לשדר. איראן העתיקה את הקונספט במל"טי השאהד שלה, מכרה אותם לרוסיה שתוקפת באמצעותם באוקראינה, וסיפקה אותם לחיזבאללה, לחמאס ולחות'יים, כאשר לחלקם טווח של עד 2,000 ק"מ.
במקביל פיתחו האיראנים טילי שיוט. הם מכונים טילים למרות שאינם טסים במסלול באליסטי, יוצאים מהאטמוספירה וחוזרים אלה מעל המטרה, אלא מצוידים במנוע סילון וטסים בדומה למטוסים, במהירות שאינה עוברת את מהירות הקול. היתרון שלהם היא בטיסה נמוכה, שהופכת אותם קשים לאיתור.
זמן טיסה לטיל שיוט סילוני: כשעתיים
למי יש: איראן, החות'יים בתימן.
התשובה הישראלית לאיום:
קלע דוד: המערכת נבנתה להתמודד עם טילי שיוט מהירים עם טווח יירוט ארוך.
כיפת ברזל: מסוגלת ליירט מל"טים ובתנאי מסוימים גם טילי שיוט.
אף-35: יירט בהצלחה מספר פעמים טילי שיוט מתימן. המטוס החמקן מסוגל לזהות מספר רב של מטרות באוויר, ולהעביר את המידע למטוסים אחרים, מתגבר מהאוויר את מערך הגילוי הישראלי
מסוקי אפאצ'י ומטוסי אף-16: חיל האוויר השתמש במספר הזדמנויות במטוסי אף-16 ובמסוקי אפאצ'י ליירוט מל"טים ששיגרו חיזבאללה, חמאס ואיראן לישראל. היירוט באמצעותם יקר ומורכב יותר ותלוי בזמינות המטוס או המסוק במקום.
האיום: רחפנים
במהלך הפתיחה של מתקפת 7 באוקטובר עשה החמאס שימוש בעשרות רחפנים ששחררו מטעני RPG ואחרים על עמדות מצלמות וטנקים ישראלים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחמאס מדגים את השימוש ברחפני נפץ, אך הגדולה שבהן, והיא תפונה לעבר הטנקים והנגמ"שים הישראליים ברגע שיתחיל המהלך הקרקעי בעזה. רחפנים מסחריים שאפשר לרכוש בכל חנות צעצועים יכולים לאפשר למחבלים לאתר מהאוויר התקדמות כוחות ישראלים ולכוון אש נגדם.
למי יש: לחמאס ולחיזבאללה.
התשובה הישראלית לאיום:
לאחר דוח חריף של מבקר המדינה על חוסר המענה לאיום הרחפנים רכש משרד הביטחון כמו סוגים של מערכות שיבוש ויירוט רחפנים, שנמצאות בשירות מבצעי. מאז פרוץ המלחמה יצא משרד הביטחון ברכש חירום של מערכות כאלה מהתעשיות הביטחוניות בישראל, שמייצאות כאלה למדינות רבות בעולם. בינתיים כבר נראו על חלק מטנקי המרכבה סימן-4 של צה"ל גגונים שאמורים למנוע פגיעת רחפן בצוות.