המלחמה בעזה נפחה את נשמתה באישון לילה. הלוויה נערכה בפורום מצומצם, בחיק המשפחה. נא להימנע מביקורי תנחומים. מי שמוכן להמר שהאוגדות הצה"ליות יחזרו לשעוט לתוך עזה בהמוניהן כדי להשתלט על רפיח - מניח את כספו על קרן הצבי. כן, צה"ל פועל עכשיו במחנות המרכז. פשיטה. כמו זו שהיתה בשיפא. ויכול להיות שבעתיד יהיה מבצע כלשהו ברפיח, אבל הוא יהיה מוגבל ומטרתו היחידה תהיה לאפשר לנתניהו להכריז בקול גדול שהגענו ל"נצחון המוחלט". בגדול, הרוב מאחורינו. השאיפה עכשיו היא להפוך את עזה למודל מוקטן של יהודה ושומרון, מקום אליו צה"ל יכול להכנס בכל רגע נתון בלי לגייס מילואים, כדי לכסח את דשא הטרור או לטפל באיום נקודתי ולערוף אותו. כמו ביו"ש. תחזוקה.
אז כמה כמה זה נגמר? ניצחנו או הפסדנו? קודם כל, אסור לשכוח שמלחמה עם איראן וחיזבאללה יכולה, בכל רגע, לתפוס את מקומה של המערכה מול חמאס. אין סיבה להתפס לפאניקה. ישראל חזקה מספיק גם מול האויבים הללו ולפחות כאן הגיבוי האמריקני עדיין קיים - אם ניתן לו מספיק זמן, ביבי יהרוס גם את זה. לגבי נצחון או הפסד, הדעות חלוקות. רוב יללות הנצחון נשמעות מכיוונם של שופרות נתניהו. מבחינת ינון מגל וחבריו, מאז שחילות פרעה נטרפו בים סוף, לא נראה נצחון הירואי, שמימי, מוחלט ומופלא כל כך. ששת הימים זו תבוסה משפילה בהשוואה לששת חודשי התהילה ברצועת עזה. אשכול, דיין ורבין, שכבשו את יהודה ושומרון, רמת הגולן וסיני בשישה ימים, אוכלים עכשיו אבק אל מול ביצועי המשיח נתניהו. השמדנו, כבשנו, דרסנו, שרפנו, הרסנו והוכחנו שביבי הוא המנהיג הדגול ביותר בכל הדורות, לעולמי עד. ועוד משהו: זה לא נצחון הצבא, זה לא נצחון העם, זה לא נצחון הרוח. זה הנצחון של ביבי. המנהיג שיד האלוהים נגעה בו. ושל מי התבוסה שקדמה לנצחון הזה? אה, התבוסה היא של כל האחרים: הצבא, העם, הרוח וכמובן גם גלי בהרב-מיארה, הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, ציפי ליבני, אהוד ברק ובג"ץ.
מול השופרות, ניצבת קבוצה נגדית שסבורה שהובסנו ללא תנאי. תבוסה משפילה, צורבת, הקשה ביותר בתולדות ישראל המודרנית. הטור המדוייק והמשכנע ביותר שמייצג את התפיסה הזו נכתב ע"י חיים לוינסון המוכשר במדורו "צייצת מטכ"ל", שכבר פורסם בדיגיטל ויפורסם היום בהארץ. בגדול, לוינסון כותב ש"מטרות המלחמה לא יוגשמו, החטופים לא יוחזרו בלחץ צבאי, הביטחון לא ישוב, הנידוי הבינלאומי לא ייעלם. הפסדנו. זו המציאות. הפסדנו. זה המצב. הפסדנו את המלחמה. זו המסקנה הברורה של כל אזרחי ישראל". על פי לוינסון, זו תחושתם של רוב הישראלים, אבל בגלל שקשה לנו להודות שהפסדנו, אנחנו מספרים לעצמנו שניצחנו.
לוינסון תולה את האשמה ב"הנהגה הגרועה ביותר בתולדות המדינה", ואולי ב"תולדות כל המדינות". הוא מקונן על סיפור "היום שאחרי", שלא מאפשר לישראל למצוא תחליף לחמאס בעזה, מפרט את חדלונו של נתניהו, "האיש שמאבד את שיקול דעתו מול סיגר בחינם", על ההתמכרות של הציבור הישראלי להתעלמות מהמציאות הקשה ועל מכונת השקר והרעל הביביסטית שהתנאי הנוכחי לקיומה הוא פמפום אגרסיבי של הנצחון הגדול, בו תלויה ההישרדות הפוליטית של המנהיג ושופרותיו. ככל שהם ימשיכו לצווח שאנחנו מנצחים, כותב לוינסון, כך יהיה ברור יותר שאנחנו מפסידים. החיים כאן יהיו פחות בטוחים מאז עד ה-7 באוקטובר, הנידוי הבינלאומי לא ייעלם, המתים לא ישובו, גם חלק מהחטופים לא.
מה חושבים רוב הישראלים? לדעתי, הם איפשהו באמצע. בעיקר נבוכים. ביום טוב, נניח אחרי שחרורם ההירואי של שני החטופים, או סיכול מוצלח, או בשורות אופטימיות כלשהן, הישראלים מבסוטים ומתקרבים לתחושת הנצחון. בימים הגרועים, ובינתיים רוב הימים גרועים, הם מדדים לעבר תוגת ההפסד. האמת? כרגיל, באמצע. כל מה שלוינסון כתב על ההנהגה, על השופרות, על מכונת הרעל ועל נתניהו, נכון. חלק ממה שכתב על תמונת הקרב, מדוייק. מעזה יוצאות כבר תמונות של תחילת שיקום. מניחים מחדש קווי מים, השווקים הומים אדם, אנשים חוזרים לבתיהם (אלא שנותרו). אצלנו, לעומת זאת, הישובים עדיין עומדים בחורבנם. השוק בשדרות ריק מאדם. חלק ניכר מהאנשים עוד לא חזרו לבתיהם. 133 חטופים עדיין בידי חמאס. יחיא סנוואר עוד לא נתפס. ועוד לא דיברנו על הצפון (תיכף נגיע אליו, ובהרחבה).
אלא שיש גם היבטים אחרים למה שקרה כאן בששת החודשים האחרונים. היבטים חשובים, אסטרטגיים, בעלי משמעות נרחבת. בראשם, המלחמה עצמה אליה יצאה ישראל בעזה. מלחמה שהוכיחה לכל מי שבנה על חולשתה של החברה הישראלית ועל אי מוכנותה לשלם מחיר ועל התמכרותה לשקט המזוייף, שהוא טעה. הנחת העבודה הבסיסית ביותר של נסראללה, סינוואר, חמינאי וחבר מרעיו וכל שאר הזאבים שמביטים אלינו מתוך היער, היתה שישראל איבדה את יכולתה להתגייס ולהילחם. ישראל איבדה את מסוגלותה לשלם מחיר יקר. את כוח העמידה שלה במערכות ארוכות.
הם לא הגיעו למסקנה הזו מתוך הזיה. היא בנויה על התבוננות פשוטה בהתנהלותה של ישראל לאורך שני העשורים האחרונים. במדיניות ה"הכלה" ההרסנית. בהתמכרות לשקט בעוטף, שקט בגליל העליון, כי אנחנו בדיוק לפני עונת הצימרים, או עונת התיירות, או עונת החתונות, או החגים, או הרמדאן, או משהו. מעצמה אזורית שחייליה לא מורשים לירות במחבלים שחוצים את הגדר בצפון, מעצמה אזורית שמשחדת ארגון טרור כדי שלא ישגר אליה בלוני תבערה ורקטות, מעצמה אזורית שנמנעת מהפעלת כוח מול אויבים שנשבעו להשמידה רק כדי לקנות עוד שבוע, שבועיים, חודשיים או שנתיים של שקט מזוייף.
אבי התבוסתנות הזו הוא בנימין נתניהו. אריאל שרון יצא לחומת מגן ומיגר את הטרור הפלסטיני ביו"ש, פעולה שנראתה בלתי אפשרית לרבים. אהוד אולמרט, אחריו, יצא לתמרון היבשתי האחרון בעזה ("עופרת יצוקה") ויצא למלחמה נגד נסראללה על פגיעה בריבונות, הריגת וחטיפת חיילים. אחריו הגיע נתניהו וריסק, בנחישות ויסודיות, את ההרתעה הישראלית. נתניהו הוא בלון תבהלה אנושי, דחליל שסיגל לעצמו לוק של מצביא, בריטון של מנהיג וערב-רב של חסידים שוטים האופייני למשיחי שקר. ובכן, כל זה התנפץ לרסיסים ב-7 באוקטובר.
האסון הזה הקים את עם ישראל לתחילה. כמו עוף חול אגדי שהיה קבור עידנים שלמים בחול המדבר, קמנו, התנערנו והסתערנו. פתאום התברר שישראל יודעת לשלם מחירים. שישראל יודעת להילחם. שצה"ל מסוגל להכריע כל מי שמתייצב מולו ועוצמתו גדולה עשרות מונים מעוצמת חמאס. ברגע שהכוכבים מסתדרים וההוראה ניתנת, אין מץ'-אפ בין הצבא שלנו למה שעומד מנגד. התברר ששיתוף הפעולה בין כוחות הקרקע לחיל האוויר וכל שאר האמצעים הטכנולוגיים בצה"ל כמעט מושלם.
אבל אסור לטעות: ההוראה לא ניתנה והכוכבים לא הסתדרו. ההוראה שנתניהו נתן היתה להכיל, להתאפק, להמנע מפרובוקציות ולהמשיך לפטם את חמאס במאות מיליוני דולרים. האסון שההתנהלות הזו הביאה, הוא שנתן את הפקודה ב-7 באוקטובר. פשוט, כי לא היתה ברירה. ואז גילינו, מחדש, שאין לאף צבא ולאף מדינה את המשאב האנושי שיש לנו בצה"ל. את הלוחמים. את הצעירים שקפצו לאש, את המילואימניקים שהתייצבו בהמוניהם ונשארו כמה שנדרש, את ההמונים ששכחו את כל המחלוקות ויצאו להגן על הבית וכמובן שגם את החברה האזרחית העוצמתית, יצירתית, מסורה והחלטית שמגבה את כל זה.
חיינו כאן, במזרח התיכון, בנויים על עקרון ההרתעה. ב-15 השנים האחרונות ההרתעה הזו נשחקה לאבק. בששת החודשים האחרונים היא קמה לתחיה. אחרי שענני העשן יתפזרו ורצועת עזה תתגלה לעולם הערבי במלוא חורבנה, לא יהיה כאן מי שלא יבין ויפנים מה יקרה למי שירים יד על יהודים בפעם הבאה. אני לא יודע עדיין איך יסתיים העימות בצפון, אבל נדמה לי שיקח עוד זמן, הרבה מאוד זמן, עד שמישהו בסביבה יחשוב שאפשר להתנפל על ישראל ולשחוט מאות מתושביה בלי תגובה. כי אל מול תצוגת הנפל העלובה של המנהיג, אל מול העובדה המדהימה שאין כאן מדינה, אין מעטפת, אין יכולת ניהול, אין מנהיגות ואין ממלכתיות, התברר שיש כאן עם, יש כאן צבא, יש כאן רוח ויש כאן אזרחים מיוחדים במינם, מהסוג שאין באף מקום אחר בעולם. וכשהם נקראים אל הדגל, אי אפשר לעמוד מולם.
נכון, הממשלה הבאה תצטרך לשקם את הברית עם אמריקה. יאיר לפיד היה השבוע בוושינגטון וניסה לתחזק את מה שנותר מהיחסים המיוחדים עם הממשל. הוא קיבל שם הרבה כבוד, אבל גם שמע דברים קשים על הממשלה הנוכחית ועל עתיד היחסים, אם כל זה יימשך. וזה, אולי, החטא הנורא ביותר של הדחליל שממשיך להיקרא "ראש הממשלה". העובדה שהרשה לעצמו לפרק את הבסיס האיתן של עוצמתנו, המגולם בברית הזו, רק כדי להמשיך להחזיק את בן-גביר וסמוטריץ' בממשלתו.
כל מה שאני מנסה לכתוב כאן, זה שלא הכל שחור. צה"ל מחץ את חמאס וישראל שיקמה חלק נכבד מההרתעה שלה מול העולם העויין שמסביב. נוכחנו לדעת שאנחנו חזקים, נחושים, אמיצים ויודעים להקריב ולשלם מחירים. גילינו מחדש את עוצמתנו האזרחית. אני לא יודע איך צריך לקרוא לזה, ברור שלא "נצחון מוחלט", אבל זה משמעותי. ואני מניח שעוד צפוי לנו, מתישהו, טיול ברפיח. נתניהו חייב להכריז מתישהו על "נצחון מוחלט". אני מאמין שהוא כבר כתב את הטקסט. זה יהיה יותר נצחון מוקלט, ממוחלט. תכל'ס, האיש הזה הוביל אותנו לאסון, לא לנצחון. למחדל שלא היה כמותו, לתבוסה והשפלה שלא חווינו כמותן. אחר-כך, בתוך האש, הדם והעשן, קמו הלוחמים והאזרחים הנפלאים של המדינה הזו, כדי להציל את המצב. פשוט, לא היתה ברירה.
ישראל הפקירה את עוטף עזה ב-7 באוקטובר. הפקרה פושעת, חסרת תקדים, שהחזירה את היהודים בבת אחת לימי הפוגרומים בגולה. המחדל מתחיל מהדרג המדיני, נמשך בדרג הצבאי ומסתיים בחורבן. אין עליו כפרה. מאז חלפו 6 חודשים. צה"ל הפעיל את מלוא עוצמתו ברצועה ופגע בחמאס פגיעה אנושה. למרות החדלון של הדרג המדיני ביצירת אלטרנטיבה ל"יום שאחרי", סביר להניח שחמאס לא יחזור לשלוט בעזה. הוקמה מנהלת "תקומה" שמסייעת לתושבים ואמורה לשקם את העוטף. החיים חוזרים, אט אט, למסלולם. לתושבים יש סוג של אופק. יש להם לו"ז. יש להם כתובת (משה אדרי, מ"תקומה"). יש להם תקווה.
בצפון, המצב רע בהרבה. הצפון קמל, נובל ומתרסק. ההפקרה בצפון מתרחשת עכשיו. החדלון זועק לשמיים. אין לוח זמנים, אין תאריכים, אין כתובת, אין טיפול. יש בעיקר אטימות, קרבות אגו, בירוקרטיה ויכולת אפסית של המדינה. התושבים מתגלגלים בפתרונות דיור זמניים כבר חצי שנה. החזקים שבהם שכרו דירות והחלו להקלט במקומות חדשים. שני סקרים שנערכו לגבי קרית שמונה מראים כי 40% מתושביה לא מתכוונים לשוב לעיר. מדובר בתושבים החזקים יותר. הם עזבו את המלונות, שכרו דירות, מצאו עבודה חדשה או ממשיכים בעבודתם הקודמת, סידרו את הילדים במערכת חינוך אחרת. מי שישוב הם אלה שאין להם ברירה. המבוגרים, החולים, העניים, הנזקקים לרווחה. תוצאות דומות נמדדות במקומות נוספים. הצפון לא רק הופקר, הוא גם נזרק לכלבים ונשבר. ומה יש למדינה להציע מול כל זה? כלום, ושום דבר. חבורה של אפסים מנופחי אגו.
ממשלה שפויה היתה מעבירה, מזמן, תכנית חומש לחיזוק ושיקום הצפון. מקצה לה מיליארדים. תכנית שתכלול חיזוק התעשיה המקומית, מקומות העבודה, החינוך. תכנית שתתמקד בעוגנים, באוניברסיטה, ברכבת, בבית חולים, בחדר מיון קדמי בקרית שמונה. יש הרבה מה לעשות כדי להבהיר לתושבים שכדאי להשאר. שהמדינה לא נטשה. משהו שיקרין עוצמה, התחדשות ותקווה. הממשלה הזו לא עשתה את זה. נתניהו עלה לצפון לפני יותר מחודשיים והודיע שתוך עשרה ימים תעביר הממשלה החלטה אסטרטגית לטיפול בצפון. ההחלטה הזו לא עברה. אתמול הוצגה טיוטה בפני ראשי המועצות בצפון. מעט מדי, מאוחר מדי, עלוב מדי, מאולתר מדי.
"הכל נופל בגלל קרבות של אגו", מספר גורם המעורב בנעשה, "דובר על הקמת מינהלת בסגנון תקומה, אבל הממשלה מסרבת. אז דובר על מינוי פרוייקטור שיהיה הכתובת המתכללת, המאחדת של כל האירוע, וגם זה לא קרה. אחרי שכמעט נתנו את זה למשרד הפנים, בא שר האוצר ורצה לתת את זה לשרה אורית סטרוק, כדי להצדיק את קיומה ואת תקציביה. ואז הגיע מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, ורצה את זה לעצמו. ככה הם רבו שבועות ארוכים ושום דבר לא קרה. אין כתובת, אין טיפול, אין כסף, אין כלום".
מנכ"ל משרד רה"מ יוסי שלי כשיר לשיקום הצפון בערך כמו שנתניהו כשיר לנהל את ישראל. אולי קצת פחות. כרגע אף אחד לא יודע איך ישתקם משרד רה"מ אחרי ששלי יעזוב. מדובר בחדל אישים ותיק ונטול כישורים כלשהם. עכשיו מנסים לסדר לו את תפקיד השגריר הבא באמירויות. נקווה שלא יהרוס גם את זה (יש קשיים במינוי עקב תלונות מהקדנציה הקודמת שלו כשגריר בברזיל). בינתיים הצפון ממשיך להתפרק ולהתרסק. במקום להטיל את פרוייקט הצפון על מישהו שמסוגל להרים אותו (המתאים ביותר הוא, כמובן, שר הפנים ארבל. גם השר וסרלאוף, שמפגין פעלתנות חיובית, יכול לעשות את זה), ממשיכים לריב על כיבודים.
ביום רביעי הוזמנו ראשי המועצות לפגישה עם שר האוצר סמוטריץ'. הוא ניסה להתנצל על העיכובים ולקחת אחריות. זה לא שכנע אף אחד. הנה מקבץ מדברים ששמע סמוטריץ' בישיבה הנפיצה הזו. משה דוידוביץ, יו"ר פורום ישובי קו העימות, אמר: "אתם מערבבים אותנו, אני ישבתי איתך מספר פעמים, אמרת לי נדאג לצפון, נדאג לצפון, ומה עשית? כלום! לא אכפת לי שאתם לא סופרים אותנו, אבל מה עם תושבי הצפון? הם לא נחשבים בעינכם ? הציבור לא יסלח לכם!".
בני בן-מובחר, ראש המועצה האזורית מבואות החרמון: "קברנו 21 אנשים שלנו שהיו במלונות! הקהילות מתפרקות. אנשים לא יחזרו. הם קולטים עכשיו מה הם מפסידים שהם נמצאים בסוף המדינה". מאוחר יותר באותו יום, התראיין בן-מובחר אצלי ואצל אריה אלדד ב-103. שאלתי אותו על פשר המספר "21 נפטרים" שהטיח בשר האוצר. בן-מובחר אישר אותו. זה מספר כפול ממספר הנפטרים בימי שגרה מקרב תושבי המועצה. מאוחר יותר דיברתי עם דוד אזולאי, ראש המועצה במטולה, שסיפר: "לי נפטרו ארבעה תושבים עקורים בחצי שנה. במטולה נפטרים 3 אנשים בשנה רגילה. כלומר הקצב כרגע הוא 8 בשנה. כמעט פי 3. אני אומר לך בוודאות, האנשים מתים מצער. המשפחות מספרות איך הם קמלים במהירות ברגע שנעקרו מהבית, מהנוף שהם רגילים אליו, מהמקום שבנו כל חייהם".
ראש עיריית קרית שמונה אביחי שטרן: "חשבתי שאני מגיע לפה מהצפון ואני אצא עם בשורות. מסתבר שטעיתי. אתם מדברים על כסף בעוד 3 חודשים? אתם יודעים איך נראית העיר שלי? כל הסקרים מראים שאני אאבד 40% מהאוכלוסיה. אתם לא מסוגלים לתת פתרונות שיצילו את העיר הזאת. אני לא ישן בלילות. אין לי כבר פתרונות לשלוף מהשרוול לתושבים שלי. מפעלים גדולים כבר עוזבים אותי. אני צריך לשלם על מיגון, או המדינה? לפחות תעבירו כסף למיגון!".
עמית סופר, ראש מועצת מרום הגליל: "מאז שזה החל, לא נתתם לי פתרון אחד, עסקי, אמיתי, לכל העסקים שנהרסו כאן, בתיירות ושאר התחומים". שמעון גואטה ממעלה יוסף: "כל הלולים שלנו הרוסים, אין לכם פתרון. כנ"ל הלולים במרום גליל ובמבואות חרמון". בן מובחר: "תעזרו לנו, אני מתחנן, אנחנו מאבדים את התושבים שלנו, כולם הופכים לנזקקי רווחה. קצב התמותה הוכפל. מספר הנזקקים הוכפל. אני הולך בלילות עם עששית לקבור את המתים בחושך, בכפר יובל, כי אסור להדליק אור. איפה שר החקלאות שיעזור לענפים הקורסים? איפה המדינה?"
קרן האור היחידה בישיבה היתה נכונותו של שר הפנים משה ארבל לוותר על האגו ולהניח לגורם אחר לתכלל את הצלת הצפון. הבעיה היא, שארבל הוא אולי היחיד שמסוגל לעשות את זה כמו שצריך. אחד השרים הבודדים שנותנים עבודה בנושא, ובכלל. אלא שבינתיים, מלחמות היהודים נמשכות, יוסי שלי מתעקש "לתכלל" את הכל ומצליח בעיקר לקלקל את הכל. מה שנוצר בשטח זה שעטנז. עכשיו, בחפזון ובחובבנות, החליטו להציג סוף סוף את התכנית הממשלתית. הודיעו את זה לראשי הרשויות ביום רביעי, העבירו להם טיוטות בלילה וביקשו מהם להעיר הערות עד למחרת בצהריים, הזמן בו התכנית תוצג להם רשמית. תגובתם הראשונה של ראשי הרשויות היתה להודיע שיחרימו את המפגש בחמישי בצהריים. אחר-כך התרצו. הם תלויים בממשלה. רק דוד אזולאי וגיורא זלץ החליטו, למרות הכל, לא להגיע. אקט של מחאה.
דיברתי אתמול עם דוד אזולאי ממטולה. הנה תקציר דבריו: "אני בן 58, במצב כזה עוד לא הייתי. הערכתי את שלוש השעות ששר האוצר הקדיש אתמול במאמץ למצוא פתרון. גם שר הפנים עושה את המקסימום. אני לא נוסע היום לפגוש את מנכ"ל משרד ראש הממשלה בנוף הגליל, להצגת התכנית. חבל על הכסף של הדלק. עדיף לבזבז אותו על התושבים. ההחלטה הזו היא ניסיון לערבב אותנו. לקחו כל מיני כספים שארגנו לטובת חרבות ברזל ואומרים שיעבירו לנו. אשרי המאמין. מדברים על 1.9 מיליארד למיגון. אתה יודע שההחלטה הזו על מיגון עברה כבר בכמה ממשלות ומעולם לא יושמה? לדעתי בסוף סמוטריץ' מביא איזה 300 או 400 מיליון. שזה אפילו לא מצחיק. אבל עזוב את הכסף. מה עם הבטחון? חצי שנה למלחמה. תחזירו אותנו הביתה! אני ישנתי רק 3 ימים מחוץ למטולה. אני נשארתי כאן. אני לבד. המקום ריק מאדם. חצי שנה אני ראש מועצה בלי תושבים. אנחנו מבקשים הגנה. תדאגו שחיזבאללה לא יהיו 8 או 10 ק"מ מהגבול. אתה מבין שיש כאן רצועת בטחון, אבל בצד שלנו? זו בושה! המדינה החזקה במזרח התיכון".
"הם מציגים היום תכנית לחיזוק הגליל. זימנו את כל ראשי המועצות, גם אלה שלא פונו ולא רלוונטיות, במקום לתת לנו תשובות אמיתיות. נהריה, מעלות, אלה מקומות שפורחים עכשיו, כי הם לא פונו, והם משגשגים בין היתר בגלל התושבים שלנו, שנקלטו שם. המדינה הזו אטומה לגמרי. אני אשאר נאמן לתושבים שלי. הרי הכל הצגה. גם אם תהיה החלטה, היא לא תיושם ותסתכם בפרוטות. שמע בדיחה, יש כאן המון צבא, החיילים גרים בבתים של התושבים. הבתים נהרסים בינתיים. בכל זאת, צבא. אתה מבין שהאזרחים ממשיכים לשלם את חשבון החשמל, גם כשהם לא בבית? ואת הארנונה. לפחות שישלמו להם שכירות, משהו. נראה לך הגיוני? ואין עם מי לדבר. כולם נעלמו ונאלמו. יש לי 6 עסקים שנפגעו ישירות מטילי נ"ט. ומיותר לציין שכל העסקים סגורים. ואני חייב להמשיך לגבות מהם ארנונה. אתה מבין? המדינה לא מוכנה אפילו לפטור אותם מארנונה. אומרים, שיפצו אותם דרך מס רכוש. אתה יודע כמה זמן זה יקח? למה לא עושים ההיפך? יפטרו אותם מארנונה עכשיו, אחר כך יתקזזו עם מס רכוש. זה הזוי. מטולה, שמעולם לא פונתה, ריקה כבר חצי שנה. יש כאן כיתת כוננות של 34 איש, אני ושני עובדי מועצה. זהו. זה מה שנשאר מהציונות באצבע הגליל".
אחד היחידים שמנסה להאיר את האפלה, הוא ח"כ מיכאל ביטון מהמחנה הממלכתי, שעומד בראש ועדה מיוחדת של הכנסת להצלת הצפון. מספיק לעבור אחר המסמכים, מכתבים, דרישות, סיורים והתראות שביטון מנפק בחודשים האחרונים, ללא כל תוצאה בשטח, כדי להבין את עומק ההזנחה, הריקבון, חוסר היכולת וחוסר הבושה של הגוף המכונה "ממשלת ישראל". קרית שמונה, העיר היחידה בצפון-מזרח, מול חיזבאללה, מתפרקת בשידור חי. מטולה, שנוסדה לפני 128 שנים, שוממה וחרבה. הטקס המסורתי לציון י"א באדר, שמתקיים 104 שנים ברציפות, בוטל. החקלאות קורסת, התיירות מתפרקת, התושבים מאבדים תקווה ועמל של עשרות שנים יורד לטמיון. ורק עכשיו, חצי שנה אחרי שכל זה החל, הם מגבשים טיוטה ראשונה לתכנית חלקית, חובבנית, מצומצמת וקמצנית, שאולי תגיע ליישום בעוד 60 יום.
אז ביום חמישי הגיעו ראשי המועצות לפגישה עם יוסי שלי בנוף הגליל. בסיומה, פרסם משה דוידוביץ', יו"ר פורום ישובי קו העימות, הודעת בוסר ספקנית: "בשלב זה הטיוטה שהוצגה לנו עדיין לא נותנת מענה למטרת העל, בעיקר בהיעדר תיקוני מדיניות מהותיים שקריטיים לריפוי השבר הכלכלי חברתי ונפשי שחווה האזור. אני מאמין שמנכ"ל משרד רוה"מ וצוות משרדו שהיו קשובים, יביאו יחד איתנו בימים הקרובים הצעה הולמת לחיזוק קו העימות".
ועל זה נאמר, אשרי המאמין.
הסיפור הבא אינו רכילות. הוא סיפור שבממשלה נורמלית היה מככב בכותרות. תארו לעצמכם שאיתן הבר, מנהל לשכת רה"מ רבין, או עו"ד דב וייסגלס או אורי שני, מנהלי לשכת רה"מ אריאל שרון, או צחי הנגבי, מנהל לשכת ראש הממשלה שמיר, היו נעלמים יום בהיר אחד, כאילו בלעה אותם האדמה. יום אחד בשעה 12 בצהריים הם עדיין מנהלי לשכת האיש החשוב במדינה, כעבור חמש דקות הם בחוץ, אחרי שנטלו מהם את תגי הכניסה, את תעודת המעבר, את כל ההטבות והגינונים ושלחו אותם הביתה, לצמיתות.
אז זה מה שקרה ליאיר קספריוס, מנכל לשכת נתניהו. הוא הגיע לשם לפני 15 שנה, כעוזרו הצמוד של ניר חפץ, כשמונה לראש אגף ההסברה. קספריוס היה עוזרו של חפץ ב"ידיעות אחרונות". בלשכה, הוא הפך לשולייתם של בני הזוג. תפקידו הראשון היה להחזיק את הספריי לטשטוש הקרחת של ראש הממשלה ולהתרוצץ אחריו. אחר-כך קיבל גם את תיק האיפור של הגברת. מדובר בבחור חייכן, חמוד למדי, לא מזיק. לא מי שמשאיר חותם כלשהו, אבל כישוריו בניהול 17 מזוודות כביסה מלוכלכת בין המעון למטוס רה"מ למלון הפאר בניו-יורק היו לא רעים בכלל. חפץ נפלט, כידוע, מהלשכה בשלב מסויים. קספריוס המשיך להתקדם. הדור הלך ופחת, הפיגורות המשמעותיות שעוד הסכימו לעבוד שם נעלמו זה אחר זה, מי שנותר היו נערי הדיגיטל שהביא בזמנו הבן יאיר (אוריך, טופז לוק וכו'), צחי ברוורמן, קספריוס ועוד כמה מלחכי פנכה זניחים. אלה האנשים שמנהלים את מי שאמור לנהל את חיינו.
בינתיים התרחשה דרמה אופיינית כשמישהי שהובאה ללשכה זמן קצר קודם, נפלטה ממנה. היא היתה סוג של עוזרת כללית כזו, שהסתובבה באקווריום ומשכה תשומת לב, וזה כנראה מה שהביא לסיום דרכה. קספריוס לא החליט לפטר אותה (אין לו סמכויות אמיתיות), אבל המשימה הוטלה עליו. כך היה. המפוטרת, חדורת רגשות נקמה, שמרה על קשר עם הגברת נתניהו והציגה לה בשלב מסויים התכתבויות עם קספריוס בהן נדון מצבה הנפשי. של הגברת, הכוונה. והמלצות לטיפול (במכות חשמל, לכאורה). ובכן, בערך עשר דקות אחרי שהחומר המפליל הזה הוצג בפני הגברת, קספריוס הפך להסטוריה רחוקה.
מאז ועד היום הוא בבית. עם משכורת ורכב, אבל מנותק מהלשכה ומחכה לסידור מתאים. כמו רבים מאוד לפניו. אגב, למקורביו הוא אומר שההתכתבות שהוצגה מזוייפת, שלא היה, לא נברא, הוא בחיים לא יוציא את דיבת הגברת וכו' וכו'. מקורביו מהנהנים במבוכה. הסיפור הזה מדגים את המתרחש בלשכה, שמזכירה יותר את קן הקוקיה בימים קשים. גם צחי ברוורמן עבר לאחרונה חוויה לא קלה, כשב-17 במרץ נפוצה בלשכה שמועה שמישהו מפיץ קלטת בה נשמע ברוורמן מדבר אף הוא על "הגברת". ראש הסגל (ברוורמן, כן?) השקיע מאמץ היסטרי במשך כמה ימים כדי לברר אם יש כזו קלטת (ואם כן, לטעון שהיא מזוייפת, כמובן). הוא העלה חרס בידו. כרגע, אין קלטת. מצד שני, בואו לא נשכח שבפעם הקודמת בה לא היתה קלטת, נתניהו עצמו רץ לטלויזיה והתוודה על חטאיו.
מקורב נוסף לנתניהו קיבל השבוע בשורה קשה: שלמה (מומו) פילבר, עד המדינה, שלעג להסכם שנחתם עימו וביצע קפיצת פליק-פלאק מרשימה במסגרתה התכחש לעדותו המקורית. עכשיו מוגש לו החשבון. מעט מדי, מאוחר מדי, אבל מוטב מאי פעם. הפרקליטות שחקה במו ידיה את כושר ההרתעה שלה בהתנהלות הנרפית לאורך כל ניהול תיקי נתניהו. טוב שהיא מתעשתת עכשיו. הסיפור של פילבר מזכיר לכולנו שתיקי נתניהו ממשיכים להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. בקצב הזה, בתוך כמה חודשים יצטרך נתניהו עצמו לעלות על דוכן העדים ולמסור את גירסתו. על פי כל המומחים והמשפטנים שעוקבים אחר האירוע, עדותו של נתניהו עלולה לגרום לו נזק אסטרטגי. הפרקליטות שומרת על לא מעט קלפים חבויים בשרוול שאמורים להשלף מול הנאשם. הוא גם ייאלץ להתמודד עם כל השקרים הבוטים שפיזר בחקירתו, ועם כל המקרים האינסופיים בהם לא זכר כלום ושום דבר.
לא מזמן התקיים בפורום אינטימי של ראש הממשלה דיון סביב שאלת העדות הזו. עו"ד עמית חדד תמך בקיומה. הוא משוכנע שנתניהו ייצא ממנה מחוזק. הגברת נתניהו, לעומת זאת, הביעה חשש כבד מהאירוע. העו"ד הנוסף, שכבר פרש, בועז בן צור, הביע בזמנו חשש כבד מהעדות והמליץ על מאמץ להגיע לעיסקת טיעון עוד לפניה. אנחנו אמנם עוסקים בנושאים אחרים, הרי גורל לביטחון המדינה, אבל המשפט ממשיך להתנהל ושום דבר טוב לא מאיים בו על נתניהו. אם נתעלם מהמולת השופרות שמנסים לזכות את נתניהו באמצעות אינסוף תיאוריות קונספירציה ופרסומי סרק והבל, הרי שהמקרה הטוב ביותר מבחינתו הוא זיכוי מאשמת השוחד והרשעה בשניים או שלושה אישומי מרמה והפרת אמונים, ברף הגבוה. פירוש הדבר, עונש מאסר בפועל. עד עכשיו, נתניהו דילג ופסח על כל ההזדמנויות לבצע אקזיט מהאירוע ולסגור עיסקת טיעון נטולת עונש מאסר, שפירושה יהיה סוף חייו הפוליטיים. אם הוא ימשיך להתמהמה, יש מצב שיביא את עצמו במו ידיו לשערי מעשיהו. או, לפחות, לדוכן העדים.