הרמטכ"ל הרצי הלוי חזר לאחרונה על קביעתו כי רק הגברת הלחץ הצבאי תביא לשחרור החטופים, ולכן "אנחנו נלחץ כמה שיהיה צריך". קביעה חד-משמעית זו, שטרם הוכיחה את תקפותה, מעוררת שאלה שממעטים לדון בה: מה הופך את הרמטכ"ל ושאר לובשי המדים לסמכות מקצועית בהבנת התנהגותם הפוליטית של השחקנים המרכזיים בזירה האזורית? האם משהו בקריירה הצבאית מעניק לחיילים יתרון בהבנת התנהלותם של מנהיגים ומדינות?
סביר יותר שההפך הוא הנכון: בית הגידול הצבאי מכשיל את לובשי המדים בפענוח התנהגות פוליטית. הצבא הוא מבנה היררכי, וה"אמת" הצבאית אינה תוצר של דיון פתוח בין שווים. הכפוף צריך להשלים עם פסק דינו של המפקד לגבי מהותה של ה"אמת". יהושפט הרכבי אפיין את דרכי החשיבה המדינית והצבאית, השונות לדבריו בדרכיהן ובמגמותיהן: "בחשיבה הצבאית האויב הוא אוסף של מטרות לפגיעה; בחשיבה המדינית האויב הוא ישות אנושית מדינית, שאותה יש גם לשכנע ולרצות".
הדינמיקה הצבאית חותרת לקביעות פשוטות ובהירות, ולכן מוענקת עדיפות לשיטות הסבר "אלגנטיות" המניחות שהיריב מעבד את המידע שלפניו ועושה חשבון של עלות-תועלת, שעל פיו הוא מתעדף את מהלכיו. שיטות הסבר נוספות, מורכבות יותר, נזנחות. זאת ועוד, אנשי הצבא אינם חוקרים את הפוליטיקה הישראלית בבואם לתת תמונה מודיעינית מלאה שבהכרח מחייבת התייחסות אינטגרטיבית. הם נזהרים מעיסוק בעמדות פוליטיות, בהערכת השלכותיהן האסטרטגיות ובשקלול משמעותן בתמונת המודיעין הכוללת. כך, למשל, בחינת המשמעות של הרכב ממשלת הימין הנוכחית על יחסינו האסטרטגיים עם ארה"ב.
האיום על קיומה הפיזי של ישראל מאז ראשית ימיה הקנה למערכת הביטחון דומיננטיות, ועודד את גלישתה אל עולמות שבהם היא נעדרת יתרון יחסי. כמו כל ארגון, גם הצבא - הנהנה מיוקרה ציבורית וממשאבים רבים - נוטה לפלוש אל תחומים האמורים להיות תחת אחריות אזרחית. במרוצת השנים, קציני צה"ל הבכירים השואפים להיות "ראש גדול" נסחפו לעסוק במדיניות, בדיפלומטיה ובהסברה. ממצאי ועדת אגרנט בתחום כשלי המודיעין שהובילו להפתעת מלחמת יום הכיפורים, ובהמשך - המלצות ועדת אמנון שחק לחיזוק המעמד המודיעיני של המל"ל, לא הצליחו לשחוק את מעמדו של אמ"ן כמעריך הלאומי הבכיר.
משרד החוץ, שאמור להוות את ליבת החשיבה האסטרטגית בנושאי מדיניות חוץ, סורס ונדחק ממעגל ההחלטות. מומחי המשרד, המשלבים ידע תיאורטי עם התנסות מעשית בזירה המדינית, נדחקו על ידי קציני הערכה צעירים, משכילים ובעלי יכולות אישיות מרשימות - אך חסרי נסיון בעבודה במחיצת מקבלי החלטות מדיניות בארץ ובחו"ל. כך, אנשי הביטחון הם האחראים הבכירים על קביעת צורכי המודיעין המדיני, איסופו, דרך ניתוחו והערכתו. חומר מדיני רב ערך אינו מגיע לחלק נכבד מן הלקוחות האזרחיים הטבעיים שלו, ובכללם שגריריה הבכירים של ישראל.
האחריות למציאות המעוותת, שבה חיילים הופכים לפרשנים מדיניים, היא בראש ובראשונה אחריותה של ממשלת ישראל. נטיית המנהיגות הפוליטית לנהוג בעמימות ולהתחמק מאחריות מותירה ואקום שאותו ממלאים לובשי המדים. ראשי ממשלות לדורותיהם העדיפו במקרים רבים להישען בנושאים מדיניים על המערכות הצבאיות: הן עתירות משאבים, איכותיות, ממושמעות, והן מעניקות לגיטימציה להכרעות הקברניט בשל היוקרה הציבורית הרבה של צה"ל. החלטות מדיניות רבות של הקבינט זכו להקדמה קבועה, גם אם אין בה ממש: "בהמלצת גורמי הביטחון וצה"ל הוחלט ש...".
כשלי המודיעין שאפשרו הן את אסון 7 באוקטובר, והן את הכישלון עד עתה להשיג את יעדי המלחמה, אינם מצטמצמים לתחום המודיעין הטקטי אלא גם למודיעין האסטרטגי-מדיני. כשלים אלה חייבים לעורר מחדש את הדיון בשאלה, מי צריך להיות מופקד בישראל על המודיעין המדיני ועל הערכת המצב הלאומית הכוללת.
שמעון פרס עורר את זעמם של אנשי המודיעין הצבאי, משום שהטיל ספק ביכולתם לרדת לעומקן של סוגיות פוליטיות סבוכות. הוא סבר שגישתם שבלונית, ושאינם מביאים בשיקוליהם את כוחו של מנהיג להביא לתפניות היסטוריות ששמות ללעג תחזיות שמרניות. פרס נהג להתלוצץ: "ערבי אחד משקר ערבי שני. חייל ישראלי אחד מאזין לשיחה, וחייל ישראלי שני עושה מזה הערכת מצב לאומית". היום, לאחר כישלון ענק נוסף של לובשי המדים בהבנת התמונה האסטרטגית, קשה להתעלם מספקנותו של פרס, גם אם הגזים והכאיב בביקורתו לגבי התאמתם של אנשי צבא לנתח ולהעריך נושאים מדיניים.
תפקידו של צה"ל להילחם ולנצח. את המודיעין המדיני והערכת המצב הלאומית יש להעביר לאחריות אזרחית.
הכותב הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ועמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). ספרו החדש, "איפה הראש" (פרוזה), יראה אור בקרוב בהוצאת סטימצקי