חצי שנה למלחמה. חצי שנה מאז עזבנו את הבית מפוחדים, בלי לדעת לאן אנחנו הולכים ואיפה נעביר את הלילה. נזרקנו למלונות מפוזרים ברחבי הארץ, אבל עם תקווה שהפעם מדינת ישראל, עם צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, ימחקו את חמאס מעל פני האדמה.
חצי שנה שבה בכל יום הזכירו לנו שחמאס לא יהיה ברצועת עזה יותר, ושהחיים שלנו בשדרות ובעוטף העזה השתנו לחלוטין. אחרי חמישה חודשים, מדינת ישראל עשתה הכל על מנת שוב לקנות את תושבי העוטף בכסף, כמו שעושות ממשלות ישראל ב-22 השנים האחרונות, שבהן אנחנו חיים בצל מטחי רקטות. הכל, רק כדי שנשתוק ונחזור הביתה לשדרות.
מכרו לנו שבטוח לחזור לשדרות. שאין יותר חמאס בצפון רצועת עזה. אז חזרנו הביתה, כי בינינו, מי יסרב לקבל סכומי כסף כאלה במתנה, לכסות את המינוס ולתת טיפה אוויר ביוקר המחייה החונק. אז חזרנו, ומה קיבלנו? בדיוק אותה התוצאה שאנחנו מכירים היטב כבר 22 שנים. טפטופי רקטות, קוראים לזה. "מה אתם בוכים? אתם חיים ככה שנים".
אז די, נמאס לנו, ואנחנו לא רוצים לחיות ככה. לא רוצים לגדל את הדור הבא במציאות הזאת. היום, חצי שנה אחרי, קיבלנו את החותם הסופי. מה שכולנו ידענו, אבל העדפנו להדחיק, הוא שחמאס יהיה בצד השני של הגדר שלנו חצי שעה אחרי שצה"ל הוציא את האוגדה האחרונה שלו מרצועת עזה. מבחינתנו, המלחמה הזו הסתיימה בכישלון אחד גדול. רק ביום חמישי כל עוטף עזה והעיר אשקלון קיבלו תזכורת מי נמצא בצד השני, כששוב אזעקת צבע אדום נשמעה ברחובות.
ואני שואל את ראש הממשלה, את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל: איפה כל ההבטחות שלכם? בשביל מה נפלו לנו כל כך הרבה חיילים במלחמה, כשהתוצאה היא חזרה ל-6 באוקטובר? נראה שממשלת ישראל וחברי הקבינט המצומצם שכחו למה יצאנו למלחמה הזאת. כנראה הם שכחו את הטבח הנורא שהיה פה. אז די, נמאס לנו. נמאס לנו להיות ברווזים במטווח. במקום להגביר עוצמה, ולגרום לחמאס לרדת על ארבע ולהתחנן להפסקת אש, אתם מוציאים את החיילים שלנו מעזה ונותנים חותמת סיום למלחמה. וזה, בשתי מילים, פשוט בושה.
הכותב הוא עורך חמ"ל מבית וואלה