עברה חצי שנה. אם מסתכלים על חיים שלמים, חצי שנה היא לא תקופה משמעותית במיוחד.
אם תשאלו בן 70 אם הוא זוכר את החצי שנה האחרונה של גיל 22, הוא כנראה לא יבין את השאלה. אבל למי שאיבד אדם יקר זאת תקופה משנה חיים. עבורי זו תקופה שבה הפכתי מנערה לבוגרת. חצי השנה האחרונה מרגישה שעברה תוך דקה, אך גם מרגיש שנמשכה נצח. בגיל 22 לא הייתי אמורה לאבד את החברה הכי טובה שלי, לא הייתי אמורה להיפרד ממישהי שהייתה לי כאחות.
קוראים לי טל אפשטיין, ואיבדתי את תאיר בירה, החברה הכי טובה שלי. תאיר נרצחה ב-7 באוקטובר עם שלושה מבני משפחתה, אחותה תהל בת ה-16, אביה אורון ואמה יסמין, בביתם בקיבוץ בארי. אחיה יהב המדהים והחזק נותר בחיים. המשפחות הקרובות והחברים הכל כך אוהבים גם הם את לכתם.
תאירי ואני הכרנו ב-2019, עשינו שנת שירות יחד בכפר הנוער החקלאי "כדורי", יחד עם עוד 12 חברים, גרנו יחד שנה שלמה והפכנו למשפחה קרובה ואמיתית. שתינו הדרכנו קבוצת נעל"ה (נוער עולה ללא הורים), שהגיעו מברית המועצות לשעבר על מנת לקבל השכלה ועתיד טוב יותר.
תאיר פרחה בשנת שירות. תמיד דאגה לומר שזאת השנה הכי טובה בחיים שלה. מלהיות קיבוצניקית עטופה במשפחה וחברים קרובים, היא יצאה מהקיבוץ עם הרבה רגשות והתלבטויות למען מטרה שהיא הגדירה כשליחות. החניכים שלה היו כמו אחים שלה הקטנים עבורה, היא אהבה אותם ונתנה להם כל כך הרבה חום ואהבה שהיו צריכים. היא הייתה אוזן קשבת לכל בעיה, הייתה אמא ואבא שלהם פה בארץ החדשה.
כל מי שמכיר את תאיר ידע, היא קורצה מחומר מיוחד במינו. היא הייתה אינטליגנטית בצורה מעוררת קנאה, כישרונית ואומנותית בכל דבר שעשתה. היא הייתה כותבת, מנגנת, מציירת ושרה, ויחד עם זאת גם הגאונה של הכיתה, סיימה 5 יחידות מתמטיקה בכיתה יא, ידעה אנגלית וספרדית שפת אם. כמו שאמרתי, חדה וחריפה.
תאיר הייתה בחורה בדמות מלאך. תמיד הייתה אכפתית, דאגה שאף אחד לא יפגע, דביקשה סליחה גם כשלא באמת היה צריך. תמיד שמעתי על זה שאת הכי טובים לוקחים, היא ההוכחה לכך.
תאיר הייתה מבינה אותי בלי אף מילה, היה לנו סינכרון ברגשות כאילו היא הנפש התאומה שלי. כשהיו לי רגעים קשים הייתי מתקשרת אליה בוכה, ושומעת מהצד השני של השיחה, גם את תאיר בוכה ומספרת לה היה יום נורא.
אך גם השמחה הייתה מיוחדת ואינטנסיבית. הינו מגיעות לכל החגיגות יחד, כי רק ככה זה כיף, היה לנו הומור משותף, כזה שעם הזמן הפך לזהה, משחקי מילים, בדיחות פרטיות, כאלה שרק אנחנו מבינות.
תאיר הייתה מחוברת למשפחה שלה יותר מרוב האנשים שאני מכירה. הייתה מוותרת על הרבה דברים בשביל עוד שעה איתם. היא הייתה מחכה לסופ"שים בבית, הייתה מתגעגעת גם אחרי יום מחוץ לבית. היה ביניהם קשר מיוחד, שהיה ניתן לראות גם מבחוץ. גם במותם וגם בחייהם הם לא נפרדו.
בשבת 7 באוקטובר אני הייתי בפרו, בטיול הגדול, ההפתעה תפסה אותי קצת אחרת מרוב הישראלים. בדיוק חזרתי מטראק מטורף, בנקודת השיא של חיי. אצלי היה לילה, באנו ללכת לישון, ואז מקבלת התראה על צבע אדום בבארי, כמובן שישר שולחת הודעה לתאירי.
תאיר כבר הבינה מה קורה. היא רושמת לי שזה לא רגיל, משהו שונה. היא הייתה בחרדה ממשית, פחד מוות. דאגה מטורפת. אחרי שלוש שעות שהם נצורים בממ"ד, ואני איתה בהודעות, היא שולחת לי הודעה "יש לי מחבלים בבית". אז היא גם נראתה לאחרונה, השעה הייתה 10:42. הלב שלי דמם. הייתי 12.000 קילומטר מהחברה הכי טובה שלי, לא מסוגלת לעזור לה, לא יודעת מה עלה בגורלה. קיוותי שיקרה נס, התפללתי לאלוהים, התקשרתי למשטרה. לא ידעתי אז שמה שקורה בבארי קרה ברחבי עוטף עזה.
חזרתי לארץ אחרי יומיים בטיסת חילוץ, ובאותו היום קיבלתי את הבשורה, תאיר נרצחה. כל מה שעובר לי בראש זה שהיא לא תגישים את כל מה שחלמה, אני לא אזכה להיות בחתונה שלה והיא לא בשלי,לא נטייל בארגנטינה ביחד כמו שכל כך רצינו, לא נעשה את כל מה שתכננו במשך שנים לעשות.
תאיר גרה איתי רק שנה אבל היא תחייה בי לעולמים. לתאיר היה חיים מדהימים מלאים ומוקפים באנשים כל כך טובים ואוהבים. תאיר לא מתה גיבורה, היא מתה בפחד אין סופי. היא חפה מכל פשע כמו הגברים, הנשים הילדים והקשישים שמתו באותו יום.
תאיר בירה ומשפחתה הכל כך יקרה, לא יזכו להיות לצידו של יהב ברגעים מדהימים בחייו. אבל אנחנו כן. ואנחנו נדאג לצעוק ולהזכיר ולהנציח ולדבר ולהגשים את חלומותיהם. נדאג שכולם יכירו את המשפחה הטהורה הזאת שנרצחה על לא עוול בכפם.
אז עברה חצי שנה, חצי שנה של אבל לא נגמר, חצי שנה של ניסיון להבין שתאיר לא תחזור, שלא אתן לה עוד חיבוק אחרון, לא אתקשר אליה בוכה, וגם לא שמחה, חצי שנה שהיא לא עונה לי על שום הודעה, חצי שנה.חצי שנה כל כך ארוכה.
מגיע למשפחת בירה ולתאירי, שיכירו אותם, שהם יזכרו, שהם לא יהיו סתם עוד מספרים.