דור ושחר מזל נולדו בזמן שהאבות שלהן בשבי: "לא צריכות לגדול בצל של כאב וחושך"

כבר חצי שנה שסיגי יהוד ואביטל (מילי) דקל חן חיות במה שהן מתארות סוג של ניתוק: תערובת של חוסר ודאות, חוסר אונים והמתנה אינסופית. שתיהן בנות ניר עוז, שהתעוררו בבוקר של 7 באוקטובר כשעל דלתן מתדפקים מאות מחבלים ארורים: שתיהן העבירו לבדן עם ילדיהן שעות ארוכות של פחד וחרדה בממ"ד ושתיהן אוספות מאז את שברי הטראומה של המשפחה והקהילה שהופקרה ונטבחה - בלי החצי השני שלהן. כרבע מחברי ניר עוז נחטפו או נרצחו באסון שמחת תורה, בהם גם דולב יהוד, בעלה של סיגי, ושגיא דקל חן, בעלה של מילי, שנמצאים כבר יותר מ-180 ימים בשבי חמאס בעזה. שתי אהבות של מעל 20 שנה, משפחות של אהבת נעורים, שבתוך על האפלה הזו הביאו לעולם חיים חדשים, ונולדו להן שתי ילדות קטנות - שעוד לא פגשו את אבא שלהן.

9 ימים אחרי הטבח, ב-16 באוקטובר, בבית החולים יוספטל באילת לשם פונו אנשי ניר עוז, נולדה דור יהוד, בתם הרביעית של סיגי ודולב, אחות לרז (8), יותם (6.5) ורון (4). קצת פחות מחודשיים אחר כך, ב-11 בדצמבר, הגיחה לאוויר העולם שחר-מזל דקל חן, בתם השלישית של מילי ושגיא, אחות לבר בת ה-7 וגלי בת ה-3. שתי המשפחות מתגוררות כיום בבניינים סמוכים, בשכונת כרמי עוז בקרית גת, המתחם שאליו עברה בינתיים קהילת ניר עוז, שמוקף בגדרות עם סרטים צהובים שמייחלים לשובם של החטופים. פגשנו אותן שם לראיון משותף: שתי נשים צעירות עם חלומות ובתים מלאי אהבה שבבוקר אחד התעוררו לסיוט שנמשך כבר חצי שנה ועדיין לא נגמר.

"הרבה פעמים אני מסתכלת על סיגי מגיעה בבוקר לתחנת האוטובוס עם הילדים ורואה את הכאב שלי בה", דקל חן מספרת. "הקיבוץ שלנו הלך, אין לנו בית, אין לנו ציוד או מסגרות, אין לנו כלום, אנחנו מתחילות מאפס, כשהעוגן הכי חזק שלנו לא נמצא כאן. אבל אנחנו שמות את המסכה, משגרות את הילדים, יאללה, על האופניים, ביי חמודים יום טוב, ומסתכלות אחת על השניה במבט של עוד קצת, עוד מעט. אחר כך אני חוזרת הביתה ובוכה, ורגע לפני שנכנסת הביתה אני נרגעת כדי שלא ייראו אותי".

יהוד אומרת שעשתה עם עצמה הסכם ב-8 באוקטובר. "אני לא נשברת. היו לי שלושה ילדים ועכשיו ארבעה - ואני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר, אבל את לא עומדת בזה. אז אני משתדלת לא להישבר מול הילדים, שגם ככה הכול נשבר להם", מתארת יהוד ומספרת על תחושת הניתוק בין הגוף והנפש שאיתה היא חיה מאז הלידה. "בכל שלוש הלידות הקודמות דולב היה איתי, החזיק לי את היד והיה נוכח. עכשיו מצאתי את עצמי לבד בתוך כל הדבר הזה. יש ניתוק מאוד גדול. הגוף צריך לתפקד, אבל הנפש לא מתפקדת, ואת צריכה למצוא את האיזון בין השניים. לפעמים אני לובשת מסכה כדי שדור תראה אותי מחייכת, שתהיה אנרגיה חיובית מסביבה. היא בתחילת דרכה, רק רוכשת את הסביבה, היא לא צריכה לגדול בצל של כאב ושל חושך".

דקל חן מהנהנת בהסכמה. "מה שאבסורד זה שאני מקשיבה לסיגי ולא מאמינה שהיא עברה את כל זה - ורק אז קולטת שאני בסיטואציה זהה. זה באמת ניתוק", היא אומרת. "אני סוחבת שני כאבים. כאב אחד כאישה שמתגעגעת לאדם הכי חשוב בחיים שלה בצורה לא סבירה, וכאב אחד כאמא, לבנות שלי, שאבא כל כך חסר להן. הגדולה, עוד לא בת 7, שואלת בתמימות למה הצבא לא מצליח להחזיר את אבא? לפחות שייתנו לו להתקשר אלייך ובת ה-3 קוראת לו בבית 'אבוש אבוש' וחושבת שאולי הוא מתחבא. כואב לי שהבנות שלי צריכות לעבור את זה, יותר מדי כאב. הרבה פעמים אני מרגישה ממש כאב פיזי בכתפיים, תחושת כובד שאני לא מצליחה לסחוב. אנחנו בשר ודם, יושבות כאן ומדברות, אבל הנפש שלנו מתה כרגע, והיא לא תצליח לחיות עד שהם לא יחזרו".

הפעם האחרונה ששתיהן ראו או שמעו מבני הזוג שלהן הייתה בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר לפני חצי שנה כשדולב ושגיא יצאו לסייע בזמן שסיגי ומילי נכנסו לבדן עם הילדים הקטנים לממ"ד, בחודש תשיעי ושביעי, לשעות של תופת בחושך, בלי חשמל, קליטה, אוכל או מים, כשמסביב ירי בלתי פוסק וצרחות בערבית של מחבלים, ודיווחים בלתי פוסקים על הזוועות של מחוללי הטבח שזורמים בוואטסאפ של המשק.

"אני מרגישה שזה נס שאת יושבת ומדברת איתי כיום", דקל חן אומרת כשהן משחזרות את רגעי האימה בהם שמרו בכל כוחן על הממ"ד, התפללו שהילדים יהיו בשקט, ונלחמו על החיים של המשפחה שלהן בכל האמצעים שהיו להם. "החזקתי את הידית בכל כוחי. הילדה הגדולה, מול כל הרעשים האיומים, שואלת אותי תוך כדי: 'אמא, עזה בבית? אבא מת?'. לכי תסבירי לילדה בת שנתיים שאסור לה לצאת כי יש מחבלים מחוץ לבית".

יהוד, מורה במקצועה, נזכרת שכל מה שעלה לה לראש זה השיעורים שהיא מלמדת על השואה. "אמרתי לעצמי, מה - אני בשואה? זה באמת קורה עכשיו עוד פעם? אני באמת יושבת בממ"ד ובחוץ יש אנשים שרוצים להרוג אותי על היותי אני, בלי לדעת מי אני או שלא עשיתי דבר רע לאף אחד. חייתי חיים רגילים, יוצאים למגרש משחקים בבוקר לדשא. חיים מדהימים. גן עדן, אבל בחוץ יש אנשים שפשוט רוצים להרוג אותך בצורה הכי אכזרית שיש".

בסביבות השעה 16:00, כשהן חולצו מהממ"דים והתקבצו בחמ"ל הניצולים, השאלה הראשונה ששתיהן שאלו היא "איפה דולב?" ו"איפה שגיא"? אף אחת מהן לא שיערה לעצמה שהבעל שלה לא נמצא שם. "המחשבה של חטוף בכלל לא הייתה בתודעה שלי, אין מצב, מה אנחנו בסרט? אין אצלי את ההפנמה שהוא לא נמצא, הוא פשוט לא עונה לטלפון, לא הייתה לי את ההבנה עד הלילה כשאני מבינה שאף אחד באמת לא יודע איפה דולב", יהוד אומרת. במשך כשלושה שבועות, יהוד ודקל חן הוגדרו כנעדרים, עד שמעמדם עודכן לחטופים. דקל חן קיבלה אות חיים משגיא בדצמבר, אבל מאז כלום, כבר ארבעה חודשים. "כשנותנים מידע, אתה שמח ליום יומיים ואז נגמר האוויר ומחכים לעוד מידע ועוברים הימים והחמצן יורד וחוזרים לנקודת ההתחלה של חוסר אונים מוחלט וחוסר ודאות".

יהוד לא קיבלה אפילו פיסת מידע אחת, כבר חצי שנה, לגבי גורלו של אהובה, מלבד היותו חטוף. על אחותו, ארבל יהוד, שנחטפה גם היא לעזה עם בן זוגה אריאל קוניו, התקבל סימן חיים בדצמבר, אבל מאז, גם, שום דבר. "איך לא יודעים כלום? איך המודיעין הטוב בעולם לא אומר לי שום דבר? אדם נעלם ביום אחד ואף אחד לא ראה אותו ולא שמע אותו ולא יודע מה איתו. וזה כבר חצי שנה ככה שאין לי עליו שום מידע", יהוד אומרת בכעס וייאוש.

תשעה ימים אחרי הטבח, יהוד ילדה, ובמשך חודש חיכתה עם בחירת השם לבתה, מתוך תקווה וציפייה שאבא שלה יחזור בקרוב. "שם זה משהו שבוחרים ביחד, והיה לי מאוד קשה לקבל את ההחלטה בלי שדולב באזור. בסוף בחרתי בשם דור, שקיבל משמעות קצת אחרת מלבד המשמעות הרגילה של דור המשך. הד' והו' של אותיות של דולב, ור' שתסמל המשכיות, רצון להמשיך את המשפחה שלנו כשהוא נוכח בה ושיש לו קשר אליה, גם אם זה קשר רוחני כי הוא לא פה פיזית, אבל יש משהו בשם שלה שהוא שלו".

גם מילי בחרה להנכיח את שגיא בשם שבחרה לשחר-מזל. "שחר מסמל אור ראשון שאחרי החושך, וכמחוות זיכרון על שם אחת הבנות של זוג חברים טובים שלנו בקיבוץ, יוני ותמרי קדם סימן טוב, שנרצחו עם כל המשפחה. ומזל - זה השם ששגיא נתן לה כשהיא הייתה בבטן, כך קראנו לה במשך תשעה חודשים. אחרי כל מה שקרה, הרגשתי שהיא באמת מזל לעולם הזה. ושזה השם ששגיא בחר לה בבטן, ולכן היא תקבל אותו גם כשהיא תיוולד".

הן לא רגילות לריאיונות ומצלמות, אבל פותחות את ליבן בכנות ובאומץ ומדברות בפתיחות על הקשיים והפחדים, מתוך צורך ורצון להביא את מה שיהוד מכנה "זעקת הגברים" - שאף אחד לא מדבר עליהם, שמשאירים אותם לסוף, שנכללים בשלב אולי מאוחר יותר של עסקה, אם נצליח לגשת לשלב הראשון שגם אליו לא מגיעים בכלל. "זה לא משנה אם זה גבר או אישה, להתעלל בכל אחד אפשר. כל אדם הוא עולם של מישהו אחר וזה לא משנה בן כמה אתה ואם אתה אבא, סבא, דוד או אחיין. כל אחד הוא עולם שנקטף, שנחטף, שמת, בגלל הפקרות מאוד גדולה שנמשכת עד עכשיו", היא מדגישה.

יהוד זועמת על התנהלות ההנהגה, על יציאת הכנסת לפגרה, על העיכובים והערמת הקשיים והמחדל המתמשך באי השבת החטופים הביתה. "שואלים אותי אם הממשלה עושה הכול, אז כנראה שהיא לא עושה הכול אם אנחנו יושבות בסיטואציה הזו. באיזה עולם אנחנו חיים? באיזה זכות הם בכלל מעזים לדחות דיונים או לדחות משלחות? מה זה הסחר הזה בבני אדם? מי הם חושבים שהם יחליטו, מי ימות, מי ישרוד, מי חזק מספיק, מי נכנס לעסקה כזו או אחרת? זה כבר לא השלב של הכאב שבכל מקרה נמצא, זה כבר כעס מאוד גדול. יעידו מכריי, אני לא אדם שכועס, אני אדם רגוע, ואף פעם לא צועקת. אבל זעקה יכולה גם להיות שקטה, ושם אני נמצאת. אני חצי שנה לא יודעת שום דבר על דולב, לא ראיתי את דולב, ארבל, שגיא ולא את הקהילה שלי ועדיין יש אנשים שיושבים בכיסאות המרופדים שלהם ומתעסקים בשטויות".

הרגעים הכי קשים, לשתיהן, הן בסופי השבוע ובלילות. "בלילות, כשהכול נרגע, ואני ישנה עם שלוש בנות לידי, אני מסתכלת על המצב ואומרת שלא יכול להיות ששגיא לא איתי. אתמול בלילה חלמתי שאני מתקשרת אליו ואני מתחננת אליו בטלפון תחזור, תחזור והוא אומר 'לא אני חוזר'", דקל חן מספרת. "קמתי בשלוש בלילה מהחלום, בוכה במיטה, איפה שגיא שיהיה איתי ולהגיד לי 'מילי, יהיה בסדר'. אני קמה בבוקר לשלוש בנות, שכל אחת צריכה אותי, אחת בוכה וצריכה לינוק והשנייה מושכת לי את הרגל והשלישית לא רוצה ללכת לבית ספר ואיכשהו אני מג'נגלת ואז הן הולכות ואני לוקחת אוויר ואומרת עוד יום בפתח, הבוקר עבר. ואלה הרגעים שבא לי לצעוק לעולם - תחזירו אותו כבר".

יהוד שונאת את שבת בבוקר: "להתעורר ולהבין כמה את בודדה, לא משנה כמה עוטפים אותך, אף אחד לא יכול למלא את הבדידות הזו, שמרוקנת אותך, ואת צריכה להעביר יום שלם עם הילדים שלך שפעם זה היה שבשנייה אורזים תיק, יוצאים לשדות, לוקחים אופניים וכשאת עושה את זה לבד זו מטלה כל כך קשה. ולא משנה כמה את עטופה הילדים רוצים את אמא ואבא. אבא לא נמצא אז הכול נופל על אמא".

שתיהן נאחזות בתקווה ובתפילה שהן יתאחדו עם שגיא ודולב בקרוב. "בא לי שמישהו כבר יריץ קדימה את המצב, שנהיה אחרי זה", דקל חן אומרת. "שהם יישבו כאן, שיראיינו אותנו על האהבות הגדולות שלנו, סיגי ודולב כבר 23 שנה ואני ושגיא חוגגים 20, וזו התמונה שאני שמה בראש, אני פשוט לא יודעת מתי זה יקרה". יהוד מוסיפה לדבריה של חברתה: "הדמיון של התמונה הזו מחזיק אותנו. שואלים אותי מה אני אגיד לדולב כשהוא יחזור. אז אני לא אגיד לו כלום. אני פשוט רוצה חיבוק. יש משהו במגע שאי אפשר לפצות עליו".

עד אז, הן חיות מחדש את 7 באוקטובר מדי יום ביומו, מחכות שישיבו את החלק החסר בלב ובמשפחה שלהן הביתה וחוששות להיעלם מהתודעה. "כששואלים אותי מה אני צריכה ואיך אפשר לעזור, אני אומרת - תשלחו כוחות לשגיא, תדברו איתו, אני מאמינה בזה", דקל חן אומרת, ומוסיפה: "הדבר השני הוא שתשימו את זה בראש סדר העדיפויות. אל תשכחו את הנושא הזה. זה לא נושא החטופים, זה הבעל שלי, הוא לא תמונה בסטיקר. אם אנחנו לא בשבי שם, אנחנו בשבי כאן של עצמנו, הכול בהולד, ושאנשים יקחו את זה גם על עצמם". יהוד מוסיפה: "שלא נישאר כותרת, אשת חטוף" ומחדדת שזו קריאתה ודרישתה מהעם - ומהנציגים שלו. "הם בשבי שם, אבל אנחנו לגמרי בנות ערובה כאן, בתוך הבית שלנו, ומישהו צריך להתעורר".