מוזר ולא ייאמן ככל שזה יישמע - מאז 7 באוקטובר חיים ילין נעשה אופטימי ונינוח יותר. איכשהו, דווקא השעות המסויטות שהעביר בממ"ד, בצל מתקפת הרקטות מעזה וחדירת המחבלים שהשתוללו בקיבוץ בארי שבו הוא מתגורר, הפכו אותו לאדם רגוע בהרבה משהיה. "אני מעריך את החיים יותר משהערכתי לפני כן. מעריך כל נשימה",אומר ילין, ח"כ לשעבר שכיהן כראש המועצה האזורית אשכול, בראיון ל"סופ"ש שלו" באולפן וואלה. "מקבלים פרופורציות מה חשוב בחיים ומה לא. בשנייה אחת קורה המהפך - מלהיות 11 וחצי שעות בממ"ד לרגע שאת יוצאת. זה מכה בך בבום".
איך החיים של תושבי בארי נראים כיום? אפשר לישון בשקט?
"זה לא קל. כל הזמן ניסיתי להעביר מסר לממשלה ולמנהלת תקומה: אל תלחצו. אל תקבעו תאריך לחזרה. ברגע שאתם לוחצים, זה כמו בקבוק סודה שמנערים ומשפריץ לכל הכיוונים כשפותחים אותו. מרוב שאתם רוצים להחזיק את הקהילה יחד בכוח, בסוף היא תתפורר לכם. נתנו תאריכים ויעדים מתי לחזור, אבל אנשים שהגיעו לבארי יום אחד בלבד, רק כדי לקחת תיקים ובגדים, שאלו: לאן נחזור? אפשר עוד לשמוע את קולות הקרב. אי אפשר לחזור למקום שבו עדיין אפשר לשמוע את המלחמה".
מיד אחרי הטבח אמרת - אנחנו לא נחזור לדרום כל עוד יש כדור אחד, אקדח אחד או טרוריסט אחד בעזה. איך תחזרו?
"אם לא יהיה ביטחון, אי אפשר להתחיל תהליך של תחושת ביטחון. במקרה כזה, שיארו בקהילות רק בתים סיעודיים ופאבים לצעירים. כל מה שבאמצע - גני ילדים וכו' - לא יהיה. לא תהיה קהילה שלמה. אבל יש דברים אחרים שאנחנו כחברה יכולים לעשות כדי להחזיר את הקהילות לבתים שלהם. קודם כל נדרשת לקיחת אחריות. אני לא מאשים, מי שיאשים הם ועדת החקירה, השופטים ובית המשפט. מי שלא יכול לקחת אחריות, לא יכול להיות מנהיג. בחירות יכולות להביא לשיקום חברתי ולתחושת ביטחון, גם אם יש חמאס".
"צריך לתת תקווה. הפוליטיקה מסתכלת של היום, היא לא מדברת את שפת התקווה. תקווה זה לטווח הארוך, זה ערכים, ערכים שהפוליטיקאים שכחו. הם יודעים לדקלם לא תעמוד על דם רעך, לדקלם פדיון שבויים - אבל הם לא יודעים לעשות. אנחנו חייבים מנהיגות שמפסיקה להבטיח ומקיימת. לא ש-120 ח"כים ינהלו את העם, אלא שהעם ינהל את הממשלה. כל עוד אנחנו בכורסה, זה לא יקרה".
ראש הממשלה לא נפגש עם אף אחת מהקהילות שנטבחו. לא היה באף שבעה של חללי הטבח.
"נתניהו דיבר איתי בשיחה פרטית מאז 7 באוקטובר. אני לא מסתכל על אי הפגישה של המשפחות איתו כהמשך של תחושת ההפקרה. אם הוא לא רוצה לבוא, לא צריך. רק שיעשה את העבודה. אבל אני לא חושב שהעבודה נעשית. נראה שהכל תקוע. יש לרבים עניין ש-6 באוקטובר יחזור. ההקצנה הרבה יותר גדולה, משני הצדדים. אני שומע את הזמבורות של קפלן בדקת דומייה בכיכר החטופים, וזה לא טוב. צריך לתת למשפחות החטופים להילחם את המלחמה שלהן. אנשים נמצאים בבתים מפחד לאן כל זה הולך. אין הנהגה שתגיד די, אף אחד לא סומך פה על אף אחד".
"אם תקשיבי טוב טוב למשפחות - תשמעי שהם מעדיפים שאף אחד לא יתלבש עליהם, ושיתנו להם לעשות את העבודה לבד. אי אפשר לתאר את הזעם שלהם בכלל, לא יודע מה הייתי עושה במקומם. אבל צריך להשאיר את זה נקי מפוליטיקה. אי אפשר עם הכלים של 6 באוקטובר לעשות שינוי חברתי במדינת ישראל".
"אני אופטימי מטבעי, כי האפשרות השנייה היא להיכנס לדיכאון ולאשפוז עמוק. עוד לפני הקמת מנהלת תקומה, התנדבתי למנהלת אופק חדש של משרד הביטחון בראשות אלוף (מיל') רוני נומה. רצינו לתמוך בחקלאים ובמפעלים. אמרתי להם: אנחנו הולכים לזרוע חיטה, לזרוע תקווה - אבל זה לא מספיק. צריך לדעת שעוד ארבעה חודשים נקצור את החיטה. את החיטה קצרנו לפני שבוע. עוד מעט פסח, וזה מזכיר שמשה רבנו לקח אותנו ל-40 שנה במסע לארץ המובטחת. אנחנו בעידן שבו מחר בבוקר הכל צריך להשתנות, אבל תיקון חברתי יכול לקחת דורות ולהימשך גם 40 שנה".