אתמול היה רע - ויהיה גם מחר: נערכים לפסח, וגם למלחמה

לפחות בתחום המודעות העצמית נרשם שיפור שמשמעותי בין מחדל יום הכיפורים 73 לימים שאחרי מחדל שמחת תורה, 2023: אם בימים שערב המלחמה ההיא היה מי שגרס כי "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", הרי שעתה ברור כי מעולם לא היה מצבנו רע יותר.

הבעיה היא שהפיכחון לכשעצמו אינו נותן דבר: ישראלים רבים מרגישים שהרע מכל עוד לפנינו. גם מי שלא נמנה עליהם, יתקשה להאשים אותם. אתמול הצטרפו שטרות של כסף מזומן למצרכים שאותם החל הציבור לאגור בחודשים האחרונים. אל שימורי הטונה, הגנרטורים והסוללות, נוסף מה שכונה בעגה הישראלית של שנות השמונים "פק"מ בלטה". הכל כדי להיערך לימים של מחסור בגין סכנה מבחוץ. מה יקרה כאשר יפגוש אותו "פק"מ" איום מבית בדמות 100 אלף אקדחים שרישיונות להם חולקו בידי השר הכהניסט? שלא נדע.

בצר להם פותחים הישראלים חלון ומביטים לעבר האופק, אך זה, אבוי, נראה מאיים יותר מרשימת המלאי שבמזווה: מייסד ארגון המטבח המרכזי מאשים את ישראל בהרג מכוון של עובדיו וטוען: "ישראל הכריזה מלחמה על האנושות", טורקיה מאיימת במשלוח צי של "מרמרות" וקטר מאשימה את ישראל בפיצוץ המשא ומתן להשגת הסכם חטופים.

נכון שלא מארדואן, האיש שמנע מצבא טורקיה מלהושיט יד לנפגעי רעש האדמה בארצו, נלמד על מצוקות אנוש, ובוודאי שלא מקטר - שבידה האחת משחדת את פקידי פיפ"א ובאחרת מממנת את תשתית המנהרות של חמאס נלמד על התנהגות "הרפתקנית" כדבריה, ובכל זאת - אף שף לא היה מאשים אותנו ברצח, שום טורקי לא היה מעז לשאת דברים כאלה בצמוד לביקור ארדואן בוושינגטון ושום קטרי לא היה מטיף לנו בפומבי, אלמלא חשו שלושתם שישראל נותרה חשופה, לבדה, ללא הגנת ארה"ב.

כן, מי שטעה לחשוב שהעימות הדיפלומטי בין ירושלים לוושינגטון, או אם לדייק - בין קיסריה לוושינגטון, הוא עימות בין שווים, שני בעלי ברית שנתגלתה ביניהם מחלוקת, לומד עתה שיעור ביחסי הכוחות האמיתיים.

לא כולם הפנימו: המאזינים למי שהיה עד לפני זמן לא רב שר החוץ של ישראל, אלי כהן, יכולים עוד לטעות ולחשוב שארצות הברית היא זו שנזקקת לחסדינו ומי שמביט בשר האוצר, רואה איך הוא חוגג דוח נוראי על כלכלת ישראל, רק מפני שהוא קובע כי כרגע עדיין אין סיכון להלוות לנו כסף, אבל מציין שלהערכתו אפשר שיהיה מסוכן לעשות זאת בעתיד הקרוב.

יש עוד סיבות שבגינן אנו מתוודעים לתחושה המוכרת כל כך ליהודים וזרה כל כך לישראלים של חרדה קיומית, אבל בואו נדבר קצת על אחדות.
שלא בטובתה, הפכה האחדות למילה הכי לא "קולית" שבאוצר המילים שלנו. בין אם ניגשים אליה מימין ובין אם משמאל, היא מבטאת בעיני ישראלים רבים גישה פשרנית מדי, כזאת שמוותרת מראש, חנונית ושמרנית, כזאת שנמנעת מפעולה. ככה זה בעידן שבו השיח מתנהל בעיקר ברשתות החברתיות, בהן מי שצועק הכי חזק הוא שמשיג את תשומת הלב.
אולי מצחיק להגיד את זה על המושג שנער הפוסטר שלו הוא חילי טרופר, אבל אחדות הייתה לנון-קונפורמיזם האמיתי. איך זה קרה? זה קרה מפני שלרגע אחד היה נדמה שהסיוט הגדול ביותר של מחרחרי הריב והמדון עומד להתממש.

ציבורים גדולים ששוסו במשך שנים זה בזה על ידי מי שהיה להם אינטרס בפילוג, גילו את הפנים היפות של הזולת. תום מרמת השרון, שאחז בדגל ישראל בקפלן ושאג מלוא ריאותיו "ד-מו-קרטיה!" פגש בנגמ"ש את חננאל המתנחל - וברית אחים החלה להירקם בעיניהם.

מה שהייתה יכולה להיות ברכה גדולה לעם ישראל הייתה הסיוט עבור פוליטיקאים שהתרבו על הזיהום שהעלו כל הפצעים הפתוחים בגופנו. מארגוני הקיצון של מה שנקרא עד לפני כחצי שנה "המחאה" ועד לשלוחת קיסריה אשר במיאמי, חשבו רק איך לסכסך. אלה עם יד מדממת על פניו של נתניהו ואלה בתיאוריות קונספירציה על קו שנמתח בין קפלן לחאן יונס, החזירו רבים - שלרגע של חסד ביקשו להיות טובים - אל שני צדי המתרס.

זה המקום להזכיר את מה שהפך ללא פופולרי: ממלחמות היהודים יש שני מרוויחים עיקריים. שונאי ישראל שמפנטזים על הרג כמה שיותר יהודים (ממש לא משנה להם מאיזה צד, כפי שיעידו גופותיהם של קפלניסטים מהקיבוץ או ביביסטים משדרות ואופקים) ופוליטיקאים ישראליים, שאין להם דבר למכור מלבד שנאת חינם.

בצר להם, בעוד אוחזת בהם חרדה קיומית שהולכת וגואה מיום ליום, שמים ישראלים רבים את מבטחם בנשק יום הדין, זה שעל פי פרסומים זרים עודנו מפריד בינינו לבין השואפים להשמידנו. נכון ששימוש בו עלול להיות בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", אבל עצם ההערכה שיש לנו כזה, אמורה להיות מעין תעודת ביטוח.

הבעיה היא שאז מפנים מבט אל מי שאמורים לדעת לבטח את מה שאנחנו רק חושבים, ומתחילים להרגיש מעט שלא בנוח. למה? כי מרוב שעסקנו בוויכוח מי אחראי למחדל ה-7 באוקטובר, כמעט שלא שמנו לב למחדל המתמשך מאז אותו יום נורא: "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון", זה שמצויד בנשק המתקדם בעולם, לא מסוגל להכריע ארגון טרור שעיקר תחמושתו היא נשק קל. הממשלה שאמורה לנהל מיליארדים רבים, אינה מסוגלת אפילו לנייד כמה עשרות מיליונים מאגף אחד לאחר - ככה זה כשחדלי אישים, בורים ועמי ארצות של ממש הופכים לשרים הממונים.

וגם כאשר מפנים מבט אל מי שמתיימרים להחליף אותם, אלה שגם אם ניתן להם את הקרדיט על שנכנסו מתחת לאלונקה בכוונת אמת לסייע, הרי שעתה ברור שהם נשארים תחתיה רק מחמת הסקרים המחמיאים, מתגלה חבורה שלא מסוגלת להשלים משפט אחד ברור ובעל משמעות - אם ההווה שלנו הוא ראש ממשלה שאפילו כשהוא מדווח על מצבו הבריאותי, אנחנו כבר לא מאמינים, והעתיד החליפי שלנו נשמע כמו נאום של גנץ - אנא אנו באים?

וכל זה קורה על רקע החודש הנעים ביותר בשנה, על הימים שנמשכים, בשנים כתיקונן, מחגיגות הפורים ועד ל"השתא בני חורין". על רקע הטבע המתעורר והימים המתארכים, נופלים רבים מאיתנו לתהום הפעורה בין מסך החדשות לנוף הנשקף מהחלון. הלב עולץ על הטבע שאינו עוצר לדקה, אבל רק עד שנזכרים שהיו פרפרים גם בגטו.