פסיקת בג"ץ המורה על הפסקת מימון חלק מתקציבי הישיבות, איננה דרמטית. הדרמה האמיתית היא המכתב של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שנשלח באיחור ניכר כנספח לתשובת המדינה, ובו הוא טוען שלא היה לו מספיק זמן לטפל בנושא בשל המלחמה; ולכן הוא מבקש מבית המשפט להחליט שלא להחליט - ולתת לו עוד 30 ימים כדי להגיע להסכמות, מה שגם לטענתו הוא עוד לא הצליח לעשות במשך תשעה חודשים.
למה זה דרמטי? כי ראש הממשלה מודה בפה מלא שהוא נכשל. הממשלה בראשותו היא זו שחתומה על פסק הדין שניתן ביום חמישי בערב (שעליו, אגב, חתום גם השופט שנחשב "שמרן", נעם סולברג). פסק הדין בסך הכל נתן תוקף להחלטה מס' 682 של ממשלת נתניהו הנוכחית מיוני 2023, שקבעה כי לאור פקיעת חוק הגיוס הקודם, אין לאפשר דחיות שירות לבני ישיבות חרדים כבר מחודש יולי, ואין לאכוף הליכי גיוס עד לתאריך 31.3.24.
כלומר, ראש הממשלה במכתבו מודה: הממשלה בראשותי קיבלה החלטה שמשמעותה גיוס מלא של בני ישיבות חרדים שהגיעו לגיל 18 לפני תשעה חודשים, ולא הצליחה לקבל החלטה אחרת. בג"ץ בסך הכל המשיך את הקו הזה, וקבע שבנסיבות האלו, אי אפשר להעביר תקציבי תמיכה לישיבות שבהן לומדים תלמידים שאמורים להיות מגויסים. למעשה, המכתב של נתניהו חסר כל משמעות - גם אם היה חתום עליו פלוני אלמוני, הוא לא יכול היה לשנות את המצב החוקי ולדרוש מבג"ץ להתעלם ממנו.
כל הדבר הזה נועד להבהיר משהו מאוד בסיסי: ההיטפלות הקיצונית לבג"ץ, כפי שהיה צפוי מצד פוליטיקאים חרדים שונים, נועדה - כהרגלם, יש לומר - להסתיר את המחדל הפנימי הענק שלהם. הם בעצמם, יחד עם הקואליציה שלכאורה הכי נוחה עבורם, חתומים על הפסקת המימון; וככל שהצו של בג"ץ יהפוך להיות מוחלט לאחר דיון שיתקיים עוד למעלה מחודש - גם על גיוס של המוני תלמידי ישיבות חרדים.
זה מחזיר אותנו למוטיבציות המקוריות של המפלגות החרדיות להצטרף לרצון להחליש את בית המשפט העליון ולהגביל אותו - לא בגלל שהן השתכנעו שהוא פוסק באופן אקטיביסטי או בחוסר סמכות. פסיקת בג"ץ הנוכחית היא שמרנית למהדרין. לא משום שיש בעיה מבחינת הרכב השופטים בבית המשפט העליון - כאמור, השופט סולברג בעצמו חתום על ההחלטה. אלא משום שזהו שעיר לעזאזל נוח, שאפשר לתקוף אותו בלי לאבד קרדיט בקרב קהל המצביעים שלהם.
עניין נוסף התברר עם פסיקת בג"ץ והתגובות הפוליטיות שלאחריה: צריך להפסיק לכלול את נושא גיוס החרדים בתוך השיח בענייני יהדות ומדינה או דת ומדינה. אין כאן עניין דתי. אפילו בתשובת איחוד הישיבות בארץ ישראל לבג"ץ נכתבו פלפולים על כך שצבא שמכיל נשים אינו מקיים מלחמת מצווה, וככל שרוצים לגייס חרדים יש לעשות זאת בצבא נקי מנשים, ועדיף שידברו בו יידיש(!).
כל הטענות על "עולם התורה" הן בסוף התירוץ שבקצה. הטיעון האמיתי והמהותי של ההנהגה החרדית נגד גיוס הוא החשש האותנטי שלהם מפני פריצת חומות האוטונומיה הקהילתית, ונהירה של המוני צעירים חרדים אל עבר הישראליות שאיתה הם עלולים להיפגש בצבא באופן בלתי אמצעי. אכן זה לא עניין דתי, אלא קהילתי. ועל כן אמרו מעתה - "חרדים ומדינה", ולא "דת ומדינה". נקווה שהפרק הזה יסתיים במהרה ונחזור לעסוק במשברים האמיתים הניצבים לפנינו, עם כל הכבוד לתקציב הישיבות.
הכותב הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה במכון הרטמן