לחרדים נופל אסימון כואב. מרוב ייאוש הם מוכנים להזיז את נתניהו הצידה

הפאניקה בשורות החרדים מעולם לא היתה אמיתית יותר. שוועתם עולה השמיימה, משל הגענו לחורבן בית שלישי. ההתרוצצות שלהם מיוזעת ומבוהלת מאי פעם. לא ערב מלחמת ששת הימים, לא במוצאי מלחמת יום הכיפורים, לא באף אינתיפאדה. הם אף פעם לא היו כל כך לחוצים. מה להם ולהבלי החולין הללו? גם ב-7 באוקטובר, שהיה מוחשי ומחריד מכל הזוועות שקדמו לו, הם לא באמת נבהלו. ישועת ה' כהרף עין. הפראיירים יתגייסו, יתנדבו, ובסוף גם ינצחו. אבל בשבוע האחרון נפל דבר. הם מתחילים להפנים שזה נגמר. האפוקליפסה כבר כאן. הקומבינה אזלה. הגענו לגבול של התעלול. כל השפנים כבר נשלפו מהשרוול. תם הסרט.

במשך שנים ארוכות האמנתי ש"בכפיה, זה לא יילך". לא עוד. זה צריך ללכת. בכפיה, או שלא בכפיה. ואם זה לא יילך, נוליך את זה. כי אי אפשר להמשיך ככה. הסידור הזה שבישראל יחיו שני מעמדות, האחד משרת, תורם, מתגייס, נופל, נפצע, משלם מחיר ונושא בנטל, והשני פטור מכל זה אבל מועדף בכל הקשור לתשלומים, הטבות וצ'ופרים, תם ונשלם. כמו שאין להעלות על הדעת שמגזר מסויים יהיה פטור ממיסים, או פטור מציות לחוק, או פטור מחגורות בטיחות. ישראל היא ארץ הקומבינות הבלתי אפשריות וקומבינת גיוס החרדים היא הדובדבן שבקצפת הסרוחה הזו, אבל הגיעה שעתה להיאסף אל אבותיה. בן-גוריון ישמח. הוא האבא של זה.

במדינה שפויה וחפצת חיים, היתה קמה עכשיו קואליציה של הליכוד, יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו, הציונות הדתית ומפלגת העבודה ומעבירה מיד חוק יסוד שיגייס את החרדים ואת ערביי ישראל - מי לשירות בצה"ל ומי לשירות אזרחי. אלה שלא יתגייסו לא יילקחו למאסר, כי אין לנו את הפריבילגיה להחזיק קהל גדול כזה במתקן סגור על חשבון המדינה. הסנקציה תהיה פשוטה: הם לא יקבלו אגורה שחוקה אחת מהמדינה, בשום צורה. לא ביטוח לאומי, לא ביטוח בריאות (ייגבה מהם תעריף גבוה יותר), לא דמי אבטלה, לא קיצבת ילדים, לא הבטחת הכנסה, לא נקודות זיכוי ולא הטבות כלשהן או מחיר למשתכן/משתמט. כלום.

זאת, ועוד: לא תהיה להם זכות הצבעה בבחירות לכנסת. כן, ככה. חד וחלק. ישראל נמצאת במצב מלחמה רשמי מאז היווסדה ודמוקרטיה מתגוננת צריכה להתגונן. הזכות לקבוע את גורלה של המדינה, את זהות מי שינהל אותה ויחוקק את חוקיה, תינתן רק לאלה שנושאים בנטל ומשתתפים בחובות. החיים במדינה יהודית דמוקרטית עצמאית הם זכות גדולה. ישראל היא נס חד פעמי וחסר תקדים שהתרחש כנגד כל הסיכויים. מי שרוצה לזכות בזכות הזו, חייב לדעת שיש בצידה גם חובה. לא רוצים? לא צריך.

למרבה הצער, זה לא יקרה. ישראל 2024 אינה "מדינה שפויה וחפצת חיים", אלא מדינה חטופה שנלקחה בשבי על ידי מנהיג מעורער ומושחת, מלאך חבלה בעל יכולות הרס גרעיניות שמשקיע את כל מאודו במאמץ לפרק אותה לגורמים ולסכסך ביניהם. נדמה לי שעכשיו גם החרדים מבינים את זה. לא בגלל מה שנתניהו מעולל למדינה, חלילה. בגלל מה שנתניהו מעולל להם.

בימים האחרונים נפל לחרדים האסימון על הראש, ושבר אותו. מי שחשוף למה שמתרחש בחדרי החדרים של החצרות המבוהלות, שומע עד כמה הם נואשים ועד כמה הם מוכנים, פתאום, להיפטר מנתניהו שהמיט עליהם את הצרה הזו. לטובת מי? מי שיבוא ובלבד שיסכים לקמבן איזו קומבינה חדשה שתאפשר להם להמשיך את חייהם (עם ההקצבות, כמובן) בלי לשרת. לדבריהם, השנאה לנתניהו מונעת השגת פשרה כלשהי. אם רק יקום לו מחליף (השם הפופולארי ביותר הוא יולי אדלשטיין, אבל לא רק), נטכס עצה ונמצא פתרון.

הנה מקבץ מקרי של ווטסאפים שמשוגרים בחלל הקיברנטי בין העסקנים החרדים הבכירים ביממות האחרונות: "אני חושב שצריך לדבר על הפיל שבחדר. ביבי. הכל בגללו. אם לא נתפוס את עצמנו ונמשיך להיגרר אחרי האיש הרע הזה, אז נמשיך לבכות".

או: "ביבי איש קטן, צר ועלוב. ולכל אחד יש תחליף, בעיקר אם זה מהליכוד". וגם: "די עם הבועה הזו. די. אני מכיר היטב את הממשלה והכנסת. אני כתבתי את ההסכם הקואליציוני וישבתי איתו המון, בעיקר סביב הקמת הממשלה. מילה אחת ממה שכתוב שם לא קוימה. מילה!!"
הלאה: "תקשיב טוב עכשיו, אם החרדים באים לכל אחד אחר ואומרים לו, אם אתה יכול להגן על הערך הכי חשוב לנו בחורי ישיבות ולומדי תורה, אנחנו נלך איתך. לכל אחד אחר. לפיד. גנץ. סער". וגם: "אם רוצים קצת להחזיר את הכבוד עכשיו, צריך לקום ולומר עכשיו, מר נתניהו, נכשלת. אנחנו לא יכולים להיות שותפים למי שלא יכול להגן על הערכים הכי מקודשים לנו". וגם: "כל מי שמוכן צריך להצטרף ולהקים ממשלה חלופית עוד בכנסת הזו. הוא האיש, הוא הפיל, הוא הבעיה, ואנחנו, כן אנחנו, נגררים אחריו. פעם אחר פעם".

הגוועלד הזה מגעיל. אני לא חשוד באהדת נתניהו, אבל החרדים הם הנרקומנים שמנסים עכשיו להתנקם בזה שסיפק להם את הסמים כל השנים הללו. ולא, נתניהו לא הרגיל אותם לסם הזה. הם באו ככה מהבית. נתניהו רק ידע לנצל את זה ולספק להם את הסחורה. הרי נתניהו יודע מהי טובת המדינה. הוא פעל לטובת המדינה כשר אוצר בתחילת שנות האלפיים והציל את כלכלת ישראל (כשחתך באכזריות בקצבאות הילדים), הוא פעל לטובת המדינה כשהקים ממשלה נטולת חרדים ב-2013, אבל הוא הפסיק לפעול לטובת המדינה כשהתברר לו שהוא חייב את החרדים לצידו ללא תנאי, כדי להשלים את מסע הנקמה שלו במדינה ומוסדותיה ואת הימלטותו מאימת הדין. עכשיו, נגמרה לו הסחורה. המעיין יבש. אז הם מתנקמים בו.

הסרט הזה נגמר. כל הדחיות כבר נדחו, כל הקווים האדומים נחצו, הדדליינים עברו והעיכובים עוכבו. הגענו לרגע האמת. מה שהופך את הרגע הזה לנפיץ כל כך היא ההכרה המאוחרת שגיוס חרדים אינו עוד גחמה או פריבילגיה, אלא כורח. ה-7 באוקטובר הדגים בפנינו את הכורח הזה. במשפט הפלילי יש הגנה (מאחריות פלילית) שנקראת "הגנת הכורח". אתה פטור מאחריות אם אתה פועל נגד מעשה או מהלך שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייך, חרותך, גופך או רכושך וכו'. רבותי, אנחנו נאלצים לגייס את החרדים כי נשקפת סכנה ברורה ומיידית לעתידו של המפעל הציוני. ואם הם לא ציונים? אז הם לא יטלו חלק במפעל הציוני או לפחות לא ייהנו מפירותיו.

הכי מצחיק זה ש"גדולי הדור" החרדיים טוענים שהמוטיבציה העיקרית במניעת הגיוס אינה הסכנה בשירות הצבאי, אלא הסכנה שבחורי הישיבה התמימים ייחשפו לעולם החיצוני דרך השירות הצבאי ויאבדו את אמונתם. תגידו, גדולים יקרים, אתם רציניים? הרי אתם משננים בפנינו עשרות שנים שהאמונה היא המצילה את עם ישראל מכל סכנותיו ומכריתה את אויביו. הרי בלי האמונה הזו, בלי לימוד התורה יומם ולילה, אין לנו קיום, אין לנו בטחון, אין לנו פרנסה ואין לנו חיים. אז פתאום מתברר שהאמונה העצומה הזו ולימוד הגמרא הכביר הזה, כל אלה יכולים להתערער, להתפוגג ולהיכחד רק בגלל מדי הזית של צבא ההגנה לישראל והאפשרות להיחשף למידע המדהים לפיו יש בעולם גם אנשים שאינם מאמינים? תגידו, גדולי ישראל, אתם מאמינים לעצמכם? האמונה שצלחה 3000 שנה של פרעות, אסונות ומכות, תוכחד דווקא כאן, בציון, בגלל שירות צבאי?

נקלענו למילכוד מגוחך: זה או שכל השנים הללו קשקשתם בקומקום על תורת ישראל ששומרת על עם ישראל, או שעכשיו אתם ממציאים תירוץ כדי להמשיך להשתמט. אין אפשרות שלישית. הרי יש גם חרדים בחו"ל ושם, מעשה פלאים, הם עובדים, חיים, מתערבבים בחברה החיצונית ומוצאים את עצמם לפעמים, במקומות בהם יש נשים (רחמנא לצלן). ועדיין, הם נשארים חרדים.

השבועות הקרובים מכריעים. החרדים יתנהגו כמו נרקומן בקריז. ההתרוצצות תהיה רבה אבל בסיומה, כל פטריוט ישראלי צריך לקוות שייזרעו הזרעים לסדר חדש. לשוויון בנטל. לשותפות ישראלית. אי אפשר לרמות יותר. אי אפשר לערבב אותנו יותר. הגענו לסוף הקומבינה. מאות הישיבות הפיקטיביות, בהן רשומים כביכול 50 בחורים אבל יש רק 10 (וגם הם שבאבניקים), כל ראשי הישיבות הפיקטיביות הללו שנוהגים במכוניות שרד ומחזיקים בבית יודאיקה בשווי מאות אלפי שקלים, כל זה ייגמר. התעשיה הזו תיסגר. ככל שכל הנוגעים בדבר יבינו את זה מהר יותר, כך תהליך הגמילה יהיה קל יותר לכולם.

ובינתיים, המחאה מתחדשת. גם בגלל נושא הגיוס, אבל לא רק. זה החל לאט אבל זה צובר תאוצה והמבחן האמיתי יהיה ביום ראשון, ה-31 בחודש, בעיר אוהלים ענקית שתקום מול הכנסת ותרבוץ שם עד יום רביעי, מועד בו אמור מושב הכנסת להסתיים ונבחרי הציבור אמורים לצאת לפגרה. ההגיון פשוט: אם הנבחרים יכולים לצאת לפגרה, אז האזרחים יכולים לחדש את המחאה. אם אתם טוענים שיש מלחמה, אז תבטלו את הפגרה.

מעבר לפגרה, הממשלה הנוכחית מאבדת כל רסן ומרכיביה השונים הופכים לאיום ממשי על עתידה של המדינה. את הטון נותן, כרגיל, מלאך החבלה ומחולל הכאוס הראשי. המשבר שיצר מול האמריקאים השבוע הוא, לבדו, אמתלה מספיקה כדי להדיח אותו בקלון ולהרחיק אותו מתפקיד ציבורי כלשהו. העובדה שהאיש הזה הרשה לעצמו להעמיד אולטימטום בפני נשיא ארה"ב ו"להעניש" את האמריקאים באי שיגור משלחת בטחונית דחופה לוושינגטון, בגלל שהם העזו לא להטיל (עוד) וטו על החלטה כלשהי במועצת הבטחון, אמורה להספיק כדי לשגר את האיש להסתכלות דחופה.

בואו נניח שהאמריקאים לא היו בסדר בזה שלא הטילו את הווטו ההוא (זה לא נכון, אבל אני זורם). בואו נתעלם מהעובדה שהחלטת מועצת הבטחון אינה מחייבת אלא דקלרטיבית. בואו נתעלם מהעובדה שההחלטה כוללת את שני התנאים שהציבו האמריקאים, כרוכים זה בזה: הפסקת אש עד סוף הרמדאן ושחרור מיידי של כל החטופים. בואו פשוט נסכים שביידן דפק לנו ברז ולא סיפק את הסחורה. קורה. זכותו.

אז מה? האם אנחנו במצב של לאיים עליו? להטיל עליו סנקציות? להשפיל אותו בפומבי? להכנס איתו לעימות לעיני כל העולם? ואם הוא ימשיך לחרוץ לשון, מה נעשה? נפסיק את הסיוע הצבאי? נבטל מיד את הסיוע המיוחד בסך 14 מיליארד דולר שאנחנו אמורים להעביר אליו? נחזיר את נושאות המטוסים? נפסיק מיד את הרכבת האווירית האינסופית שמחדשת את מלאי החימושים שלנו? נפסיק לתת לאמריקאים מטריה מדינית, צבאית וגרעינית בכל אשר יפנו?

בנימין נתניהו איבד כל רסן וחצה את כל גבולות ההפקרות. אין לישראל עוד אמריקה ואין חלופה למה שארצות הברית עושה עבורנו. היא לא חייבת לעשות את זה. האמריקאים לא חייבים לנו כלום. הם תומכים בנו בגלל "ערכים משותפים" ובגלל העובדה שאנחנו דמוקרטיה, אבל הערכים כבר לא כל כך משותפים (מספיק להעיף מבט בקואליציה) וגם הדמוקרטיה לא משהו. הם יכולים להפנות לנו עורף בכל רגע נתון ולזרוק אותנו לכל הרוחות. האמת היא, שבקצב הדברים הנוכחי זה יקרה עוד בימינו.

אז במקום לחרוק שיניים ולנסות ליישר את הקו מול האמריקאים, נתניהו שורף את המועדון. ובעודה ממשיכה להדהיר אותנו לתהום ביטחונית ומדינית, לא נוטשת ממשלת המופרעים הנוכחית גם את מאמציה לפרק את ישראל מעליונותה המדעית, טכנולוגית, אקדמית ומוסרית. הם מייבשים עכשיו את מכון וולקני, מכון מוביל בכל תחום טכנולוגיית המזון והמחקר החקלאי. הם פוגעים באקדמיה (תחקיר מקיף על הפגיעה במדע פורסם השבוע ב"הארץ"). הם פוגעים בתקציבי המדען הראשי, ההשקעה בהייטק ובמנועי צמיחה. הם עושים את כל זה תוך כדי המשך המטרת הכספים על "המשימות הלאומיות" של אורית סטרוק.

תשמעו סיפור על האוניברסיטה העברית: יש שם מחלקה מפוארת למתמטיקה. היא לא רק הטובה בארץ, היא אחת הטובות והמוערכות בעולם. יש שם מומחים בינלאומיים בתחומם ומגוון קבוצות מחקר. כך, למשל, תחום ה"דינמיקה ותורה ארגודית", אחד התחומים החמים ביותר במתמטיקה היום, שפותח על ידי הפרופסורים הלל פורסטנברג ובנג'י וייס, שני תותחי על מתמטיים בעלי שם עולמי, שניהם מהעברית. אבל שניהם כבר מבוגרים מאוד.

גם היום, קבוצת הדינמיקה והתורה הארגודית בעברית היא הטובה בעולם וחברים בה מתמטיקאים בעלי שם עולמי ובראשם היהלום שבכתר, פרופ' אילון לינדנשטראוס. לידו יש שם עוד לפחות 5 פרופסורים בעלי שם במימדים כאלה. לינדנשטראוס נחשב היום לאחד המתמטיקאים החיים הגדולים בעולם, הוא הישראלי היחיד בהסטוריה שזכה במדליית פילדס (הנובל של המתמטיקה). הוא ישראלי, ציוני, צעיר יחסית, שירת בצה"ל (בוגר תלפיות, אלא מה).

ובכן, לינדנשטראוס עוזב. הוא קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה מאוניברסיטת פרינסטון. זה רע, אבל זה לא אמור להיות אסון קולוסאלי. אבל זה כן. כי לא רק לינדנשטראוס עוזב. פרופסורים רבים במחלקה שוקלים לעזוב. חלק מהם קיבלו הצעות קוסמות. ומה שקורה כאן אצלנו, לא מסייע לאף אחד להשאר.

כמה אנשים מתוך האוניברסיטה פנו אלי עם המידע המדאיג הזה. הם מדברים על האווירה בארץ, על ההתנכלות של הממשלה לאקדמיה, על הקטנת כספי המחקר, על ההפיכה המשטרית, על מה שקורה לתדמית ישראל בעולם ועל מה שחושבים בעולם על האקדמיה הישראלית. כל אלה, בנוסף למשכורות הדלות (ההצעה מפרינסטון אמורה להכפיל את שכרו של כל פרופסור במכפלות עצומות, חוץ מכספי המחקר הכמעט לא מוגבלים), מייצרים מצב בו ההתפוררות מתחילה ולא רואים את סופה.

ברשותי רשימה של לפחות 7 פרופסורים וחוקרי מתמטיקה בולטים ששוקלים עזיבה וזה רק מהאוניברסיטה העברית. תוסיפו לזה את העובדה שחוקרים ופרופסורים מהעולם כמעט לא מגיעים לכנסים בארץ, את העובדה שאין כמעט חילופי סטודנטים ומרצים בגלל מה שקורה לתדמיתה של ישראל, ותקבלו חורבן. יש המכנים את זה "רעידת אדמה". מדובר בייבוש העתיד האקדמי של ישראל בכלל, והעליונות והמצויינות הישראלית בתחום המתמטיקה, שהוא החשוב והבולט ביותר בעידן האינטילגנציה המלאכותית, הסייבר והדיגיטל.

עזיבת פרופסורים, מביאה גם לעזיבת תלמידים. מדובר באפקט דומינו שאם יצבור תאוצה, אי אפשר יהיה לעצור אותו. כשמביטים על מי שאמור להיות זה שינסה להיות הילד עם האצבע בסכר, מבינים את גודל הצרה. מדובר בחדל אישים בשם יואב קיש שמאז כניסתו לתפקיד "שר החינוך" משתדל בכל כוחו להחריב את החינוך, את האקדמיה, את ההשכלה, את הנאורות ואת כל מה שמורים לו להחריב, וזה עוד לפני שדיברנו על פארסת פרס ישראל.

האוניברסיטה העברית, יחד עם מכון ויצמן, הטכניון, מכון וולקני והאוניברסיטאות הנוספות (ת"א, חיפה, בר-אילן, ב"ש) הם היהלום שבכתר המצויינות המדעית והאקמית הישראלית. משם צומחים הגאונים שלנו, משם מגיעים פרסי הנובל, משם ולשם מגיעות ההמצאות הגדולות, הפיתוחים המופלאים, הפלאים שהתעשיה והטכנולוגיה הישראלית יודעת להביא לעולם (כיפת ברזל, מובילאי, דיסק און קי, וייז, החץ וכו' וכו'). אם נאבד את זה, נאבד את עצמנו לדעת.

דיברתי השבוע עם פרופ' אשר כהן, נשיא האוניברסיטה העברית. מהמנהיגים המרשימים יותר בעולם האקדמי שלנו. הוא ניסה להרגיע אותי. כן, לינדנשטראוס עוזב, הוא הודה, וזה לא בשורה טובה, אבל הוא ימשיך ללמד בעברית במתכונת מצומצמת ואם יחזור, יחזור רק אליה. לדברי פרופ' כהן, ההצעה שלינדנשטראוס קיבל מפרינסטון היא אכן הצעה שאי אפשר לסרב לה. מדובר במכון המחקר המתמטי הטוב בעולם, התנאים שם לא דומים לשום דבר, גם השכר לא, אתה מוקדש כולך למחקר ואין כמעט מי שיסרב להצעות כאלה.

לדברי פרופ' כהן, העובדה שרבים מהחוקרים של האוניברסיטה העברית מקבלים הצעות מפתות מחו"ל מעידה על חוסנה של האוניברסיטה ועל איכותה. לדבריו, יש אכן הצעות רבות ויש אנשים ששוקלים אותן, אבל נכון לעכשיו האוניברסיטה נלחמת על מדעניה וחוץ מלינדנשטראוס יכול להיות שתהיה עזיבה אחת נוספת, ותו לא. "יש לנו", הוא אמר, "עדיין כמות גדולה מאוד של חוקרים ופרופסורים בעלי שם שנמצאים כאן, וסטודנטים מצויינים, ומוסד בעל שם בעולם, ולמרות שיש לנו אתגרים לא פשוטים וקשיים מהותיים, אנחנו שולטים במצב ונלחמים על עתידנו". כמה אני מקווה שהוא צודק. כי לא רק האוניברסיטה העברית נלחמת על עתידה, גם אנחנו כאן נלחמים על עתידנו.

דוד שלי, מתתיהו (מתי) כספית, נקבר לפני כשלושה שבועות ברמת השרון. אחיו הצעיר יותר של אבי, יצחק. מתי היה בן 90 במותו. הוא היה טייס חיל האוויר הראשון שהגיע מטבריה. באפריל שנה שעברה הבאתי בעמודים האלה ראיון איתו על המצב. נזכרתי שיש לי במשפחה מישהו שהוא גם טייס, גם אשכנזי (שם המשפחה המקורי היה זילברמן), וכנראה גם "פריבילג", כפי שכונו אז המתנגדים לההפיכה המשטרית.
לא בגלל המחאה ההיא אני סופד כאן לדודי מתי. הוא לא היה חלק ממנה.

שבע ימים ועלילות, הוא היה כבר במצב בו הוא מביט מבחוץ על מה שקורה. כואב את המצב, אבל לא משפיע עליו. אחרי שפרש מפעילות, בתום שנים ארוכות כטייס קרב בחיל האוויר (סיים סא"ל, מפקד בסיס שדה דב), ועשרות שנים כטייס בכיר באל על, הוא התיישב לכתוב ספר אוטוביוגרפי על חייו. להשאיר מסמך למשפחה. שמו של הספר הוא "מהחיידר לקוקפיט".

הוריו של מתי, סבא וסבתא שלי, אביגדור וטובה זילברמן, היו חרדים. סבא היה חסיד בויאן, סבתא חסידת קרלין. דור רביעי בטבריה (סבתא מצפת). גידלו ששה ילדים בתנאים קשים מאוד בטבריה של פעם. שלוש בנות ושלושה בנים. כל ששת הילדים יצאו בשאלה. כל אחד בתורו. לא בגלל הדת. בגלל המדינה. היא עוד לא קמה ונוצר צורך לקום ולעשות מעשה. ההורים, סבי וסבתי, לא התנגדו קיבלו את הדין.

ישראל, האח הבכור. אחריו יצחק, אבא שלי. אחריו מתי, דוד שלי. כל אחד בתורו קם יום אחד ובמקום ללכת ל"חיידר", שם המתין לו המלמד הנוקשה עם הסרגל המכה על האצבעות, הגמרא ו"לשון הקוידש", הלכו לבית הספר תחכמוני. כל אחד מהם ביקש, בתורו, ממנהל תחכמוני להתקבל למוסד הלימודי הזה. בשפתנו, הם פשוט רצו ללמוד ליבה. אני מדבר איתכם על השליש הראשון של המאה שעברה, כן? תקופה בה עשרות מאנשי טבריה נספו בשיטפון עצום שדרדר סלעים ומפולות על העיר הדלה שלשפת האגם. תקופה בה כמעט אף אחד לא היה בטוח שיצליח להאכיל גם מחר בבוקר את משפחתו.

סבא וסבתא שלי, כאמור, קיבלו את גזירת היציאה בשאלה של כל ילדיהם בעצב, אבל בהשלמה. אחר כך פרצה מלחמת השחרור. ישראל, הבן הבכור, נהרג בקרב האחרון של חטיבת "גבעתי" בחזית הדרום
במלחמת השחרור. גופתו הייתה תלויה על הגדר של מוצב מצרי, מחוררת מצרורות של מקלע "ויקרס". כך, על פי עדי ראייה. הגופה לא הושבה מעולם. אבא שלי איתר על הגבעה גולגולת שנראתה לו כמו אחיו (על פי שן שבורה אחת במרכז הפה) וכך הוא נקבר בנחלת יצחק, כדי שיהיה למשפחה איפה לעמוד ביום הזיכרון.

אבי נלחם אף הוא. בבריגדה היהודית, בצבא הבריטי, אחר כך בפלמ"ח. הוא השתתף גם בקרב הראל וסיים את שירותו הצבאי כקצין בדרגת סגן, ומי שהביא את כל תורת תרגילי הת"ס-תס"ח, מצעדים ותרגילי סדר, מהצבא הבריטי לצה"ל הצעיר.

מתי, הבן השלישי והצעיר ביותר, היה ילד בן 14 כשאחיו הבכור ישראל נהרג. הוא שיחק עם ילדים ליד הבית בטבריה כשהגיע שליח מסתורי, יצא ממונית, ושאל אם "יש כאן מישהו בשם זילברמן?". מתי, ילד קטן שמשחק כדורגל בכדור סמרטוטים ליד הבית, אמר שכן. השליח נתן לו מברק בו נכתב ביבושת שישראל זילברמן הוכרז כנעדר בחזית הדרום, ונסע. כך נודע למשפחה על נפילתו.

נפילת הבן הבכור פירקה את המשפחה. סבא שלי, אביגדור, לא התאושש מעולם. קומתו שחה והוא הסתובב בלילות וחיפש את בנו. סבתא שלי, טובה, נכנסה לנעליו וניהלה את הבית ואת מאבק ההישרדות היומיומי. כשהגיע מועד גיוסו של מתי, ב-1951, הוא סיפר לאמו, סבתא שלי, שהוא הולך לקורס מכונאי טיסה, אבל הלך בעצם לקורס טיס. כשהיא גילתה את זה, היא קיבלה את הדין. כרגיל.

מתי היה מראשוני טייסי הקרב של חיל האוויר הצעיר. הטיס מטאורים, אוראגנים, סופר מיסטרים. היה מפקד משלחת חיל האוויר באוגנדה (וחבר אישי של אידי אמין), מפקד שדה דב. אחר כך עשה קריירה ארוכה ומפוארת באל על.

יום אחד, זמן לא רב אחרי שסיים את הקורס והפך לטייס קרב, הוא נכנס למטוס וטס הביתה. לטבריה. מעל עיר הולדתו הוא חג מעט, עד שזיהה את המקום בו היה פעם ה"חיידר" בו למד. הוא צלל לעברו, ירד לגובה מינימום, משך את ההגאים והמריא בחזרה בכל כוח המנועים, למעלה לשמיים. האקט הסימבולי הזה, כך כתב בספרו, המחיש את החלטתו לעזוב את עולם החיידר הסגור והסגפני לטובת העולם האחר, הפתוח, של חיים חדשים ומלחמת עצמאות למען קוממיות ישראל בארצו והקמת מדינה עצמאית.

שתי תכונות בלטו בדודי מתי מעל כל היתר: צניעות ויושרה. הוא היה ישר כמו פלס, וצנוע עד כדי סגפנות. הוא יצא בשאלה כשהיה ילד ונותר חילוני אדוק וציוני לוהט עד יומו האחרון. בדיוק כמו אבא שלי, בדיוק כמו ישראל ז"ל, בדיוק כמו שלוש אחיותיהם שהקימו בית מפואר בישראל: אסנת ז"ל, שרה ז"ל וגלילה, האחות האחרונה ודודתי האהובה, תבדל"א.

מה אני מנסה לספר לכם כאן? זה פשוט: מזל גדול היה לעם ישראל שכל אחד מששת האחיות והאחים לבית זילברמן החליטו לקום ולעשות מעשה. לצאת מהגטו של החיידר והישיבה בטבריה, ללמוד ליבה, להתגייס לצה"ל ולהילחם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. יחד איתם עשו את זה עוד 600 אלף היהודים שישבו אז בציון, כמו גם כל ראשי וחלוצי הציונות שהתעוררו עוד לפניהם, באירופה ובמקומות נוספים. המסלול הזה, כשמו של הספר שכתב מתי, מהחיידר לקוקפיט, הוא מסלול הגאולה שלנו כאן בציון.

למרבה הצער, מה שאנחנו רואים בעידן הנוכחי, זה את המסלול ההפוך: מהקוקפיט לחיידר. ציבורים הולכים וגדלים לא משרתים. לא לומדים ליבה. מסתגרים בד' אמותיהם ומאמינים שישועת השם כהרף עין. שהמדינה הזו קיימת רק בזכות תלמידי הישיבה ותפילותיהם.

הם בזים להיסטוריה, שחוזרת על עצמה. לעובדה הפשוטה שבכל פעם שאין ליהודים כוח מגן, הם מושמדים, נרצחים, נערפים או נשחטים. שעם כל הכבוד לעובדת היותנו "העם הנבחר", לא תמיד זה שבחר בנו פנוי להצילנו. כפי שהוכיחה ההיסטוריה אין ספור פעמים בעבר, את הקיום שלנו עלינו להבטיח בכוחות עצמנו. יהודים, כמו שנהג להגיד אריאל שרון, צריכים להיות יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם. אין להם דרך אחרת. ולכן, אסור לנו לחזור מהקוקפיט לחיידר.

אנו זקוקים להנהגה שתבהיר את זה ותדאג לזה. אנחנו צריכים להבהיר את זה ולדאוג לזה בעצמנו. לא תהיה הזדמנות נוספת.