השבוע הנוראי של נתניהו החזיר את החרדה הקיומית אל חיינו

זה היה שבוע רע לראש הממשלה, בין היתר בגלל הציפיות שנוצרו לקראתו: הפעולה המוצלחת של צה"ל בבית החולים שיפא, ההערכה שחמאס יהיה מוכן לשלב ביניים - שישיב עוד כ-40 מהחטופים אל בתיהם, החבל הארוך יחסית ששחרר לו בני גנץ.
ופתאום הכל התהפך.

אין כמו משבר חוק הגיוס כדי לתאר את התהליך הרע שעבר על נתניהו בעשרים השנים האחרונות: נתניהו של אז, בין כהונה פנומנלית במשרד האוצר תחת אריאל שרון, לתפקיד יו"ר האופוזיציה שהצליח לחסל פוליטית את אהוד אולמרט - ומשם לכהונה הרציפה הארוכה ביותר של ראש ממשלה בישראל, היה פורח במצבים שכאלה: מבטיח לזה, מאיים על אחר, מוצא איזה ניסוח פתלתל שנותן לכל צד להאמין שיצא עם שלל בידו.

נתניהו של היום הוא הנגטיב של האיש ההוא, שאפשר היה להעריץ אותו או לסלוד ממנו, אבל לא להתכחש לתבונתו הפוליטית, אותה שכלל לדרגת אומנות.

מעבר לשיני הזמן שנוגסות בראש הממשלה כפי שהן נוגסות בכולנו (בכל זאת מדובר באדם באמצע העשור השמיני לחייו, נוטה "להתייבש" בשמש הישראלית הקופחת), נדמה שאת הבעיה העיקרית שלו, היטיב לאבחן יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן (יד-ימינו בשנות הקסם ההן): נתניהו סחיט ולחיץ.

לכאורה הוא זה שנושא באחריות לכל המתרחש במשמרת שלו, כפי שהיטיב לנסח, במילותיו שלו, בימים שבהם שאף אל הכיסא. למעשה הוא תלוי תלות מוחלטת בשותפיו, או ליתר דיוק - באצבעות של אבי מעוז, של אורית סטרוק, של טלי גוטליב ושל ניסים ואטורי.

מעבר לכך שמרחב התמרון שלו הצטמצם לאפס (זה לא נתניהו שיכול היה להעמיד בפני החרדים, למשל, מתווה גיוס שיש לו גם משמעות אמיתית ולאיים שהם הם לא חותמים, הוא מקים ממשלה עם בנט ולפיד), נדמה שגם יכולת התגובה שלו נפגעה.

הוא העריך לא נכון את המהלך של גדעון סער, עד לא מזמן כמעט סוס טרויאני מטעמו במפלגה של גנץ ואיזנקוט, או ליתר דיוק את ההתנגדות העזה מבית (והכוונה אינה לסמוטריץ' אלא לבית במובן האינטימי יותר של המילה) שתעורר היענות פוטנציאלית למהלך שנועד לקנות את סער מחדש.

הוא לא ראה את אי הטלת הווטו האמריקאית מתקרבת - אולי כי העריך שנשיא דמוקרטי, בשנת בחירות שנראות צמודות במיוחד, יעשה הכל כדי לא לאבד אף קול יהודי.

אחר כך טעה לחשוב שהמשבר מול ביידן יביא את הרפובליקנים להתייצב לצדו, אבל אבוי: אלה בחרו להעניק גיבוי אפילו ליריב הישיר שלהם בקרב על הבית הלבן - צא ולמד עד כמה ירדה קרנו של מי שידע פעם איך לכבוש את גבעת הקפיטול!

נתניהו שנלחץ - ובצר לו שלף את הקלף שתמיד היה ה"אס" בשרוולו: עימות מול וושינגטון - למד שהבעיה היא שלא רק שהאמריקאים הצליחו להתגבר על הכאב העצום בכך שלא ייחשפו מקרוב למופע של דרמר את הנגבי, אלא גם שהפעם הייתה למהלך הזה השפעה הפוכה על אזרחי ישראל.

תכף נגיע אל אזרחי ישראל, אבל נתניהו לא עצר, כי מיד אחר כך החליט בכל זאת לשלוח את אותה משלחת, משל היו הנגבי ודרמר שני כלבי סן-ברנרד המפלסים את דרכם אל ביידן הלכוד בשלג ולא להפך: נציגים של פרובינציה שזקוקה לאישור כדי להשלים מהלך שנתניהו מבטיח שיביא את "הניצחון המוחלט". אחר כך הכחיש שחזר בו, עד שהתעוררו רחמים על צחי הנגבי המסכן, שבטח ארז ופרק את הטרולי בכל פעם מחדש.

על כל אחד מהמעטים שעדיין מריעים לו על צעד שכזה, התגלו לפחות שניים שבהם אחזה חרדה קיומית של ממש, מושג שהיה בסיסי ליהודים בימי הגולה, אבל גם כזה שישראלים רבים כלל לא הכירו (אלא כפוסט-טראומה של דור ההורים).

אפשר שאנחנו נוחים להתלהב ממופעי לוחמנות בגוון לאומי, אבל אזרחי ישראל יודעים ברובם שהמילה הפשוטה "דונט", הלחם של שתי מילים: DO NOT, היא שהצילה את ישראל בשעה שממשלתה עמדה המומה, משותקת ובעיקר חשופה להתקפה משולבת של כל שונאינו.

כמו מאמן כדורגל שנקלע לרצף של הפסדים, אבל לא יכול לערוך שום שינוי בהרכב, המשיך נתניהו לטעות: העימות עם ארה"ב נחגג בכלי התקשורת הערביים כניצחון גדול. חמאס, שכבר התחיל לחשב מסלול מחדש אחרי המכה שספג בשיפא ומהעובדה שאפילו חודש הרמדאן לא גורם לשטחים להתלקח בעוצמה שלה קיווה, השיב בסירוב מוחלט להצעת הפשרה בעניין החטופים.

הסירוב הזה חיסל עבור נתניהו אפילו אפשרויות הרפתקניות (שספק אם היה נוקט בהן, אבל נדמה שהן היו פרושות על השולחן, גם אם בקצהו) כמו שימוש ברשת ביטחון כדי לקדם עסקה תוך שהוא מגבש מתווה גיוס אמיתי, מקדים בהסכמה את הבחירות ומקווה להגיע אל הקלפי כשהוא במצב טוב יותר בעזה, משווק את עצמו כמי שהצליח להשיב כ-150 מהחטופים, אולי אפילו כמי שיוביל מהלך התקפי מול לבנון.

ספק גדול אם אפילו זה היה מציל אותו ממשפט הציבור, אבל זה היה לפחות מהלך מפתיע שמעיד על יצירתיות, התכונה שנדמה שאפסה לגמרי מסביבת ראש הממשלה.

התחושה היא שהציבור הישראלי, זה שפעם ידע לכבוש בקלות יחסית בכל פעם שרצה, הולך ומפנה לו עורף. ראש ממשלה נחוש לא צריך לחזור על המילה "בנחישות" עשר פעמים בכל נאום, ממש כשם שראש ממשלה סמכותי לא נזקק לשימוש מופרז ב- "הוריתי" ו- "הנחיתי" כדי שכולם ידעו מי מנווט ומנהיג בפועל - ובממשלה השישית של נתניהו אלה בעיקר סמוטריץ' (שחסם "בגופו" את כניסת סער לממשלה) ובן-גביר (שהפך את העימות מול ביידן לכזה שגרם אפילו לאוונגליסטים אדוקים להגן על כבודו של הנשיא).

מי שניחן בחיבה להיסטוריה קרובה, לא יכול שלא לראות בכך סוג של צדק קארמטי: בכהונה הזאת של נתניהו הליכוד היה למפא"י ההיסטורית, ודוגמאות לא חסרות.

חברי כנסת (רביבו) מודים בפה מלא כי הם מצביעים לפי האינטרסים הצרים של ועד העובדים שלו הם מחויבים. להזכיר: מדובר בליכוד, המפלגה שהייתה מחויבת פעם לשילוב מוצלח בין יזמות קפיטליסטית ברוח המפלגה הליברלית לרגישות חברתית שאפיינה את תנועת החירות משחר ימיה.

שרים (אמסלם) רואים בחברות הממשלתיות לשכת תעסוקה לבכירים מאנשי שלומינו, באופן שמזכיר את הימים שבהם כדי לזכות בג'וב, נזקקת לפנקס אדום. מתב בלתי נסבל שהיה הרוח במפרשי המהפך של 1977.

גם סוגיות שדורשות הכרעות אמיצות (כמו חוק הגיוס) מנסים למוסס במה שמזכיר יותר מכל פשרה מפא"יניקית של פעם - נסגור על מכסות "מחייבות" אבל לא נטיל סנקציות.

איפה מפא"י של היום? מייחלת לכך שאולי איחוד עם מרצ יצליח להעלות אותה בסקרים אל מעל לאחוז החסימה. משהו שאולי גורם לליכודניקים לחייך, עד שהם מזהים שהספרה 1 בטור העשרות של המנדטים שלהם עלולה לבשר על עתיד דומה. ו... כן, אולי זה יישמע לעגני, אבל אפילו מפא"י "ההיא", שהייתה סך כל מגרעותיה, ידעה לפחות איך לנצח מלחמות!

זה היה שבוע רע לנתניהו עד כדי כך שנדמה שלראשונה אפילו מתנגדיו לא יכולים לשמוח לאידו, פשוט בגלל שזה היה גם שבוע נוראי למדינת ישראל: בפעם הראשונה מזה זמן רב, צפו גם ליכודניקים מושבעים בשיר הנוגה של "ארץ נהדרת" שמראה איך הפכה ממשלת ישראל לסך כל מטורפיה וגם אלו מהם שלא מסוגלים למחוא כפיים, ספקו אותן בצער.

החרדה הקיומית, משהו שנדמה שנפטרנו ממנו בין שואה לתקומה, אי שם באזור מלחמת ששת הימים, שבה לחיינו.