אילן כפיר מספר שהבין שהוא הולך לכתוב ספר על מלחמת 7 באוקטובר, כבר ביום שפרצה. הוא עיתונאי בכיר, ביוגרף וחוקר מלחמות ישראל. עכשיו, בביתו ברמת השרון, הוא כבר אוחז באחד העותקים הראשונים של הספר, ככל הנראה הספר הראשון על המלחמה. "באותה שבת בבוקר, כשאני רואה בטלוויזיה צילומים של מחבלים רוקדים על טנק שלנו, ומבין שזה לא סרט תעמולה כשדני קושמרו על המסך שואל 'ואיפה צה"ל?' אני מצלצל לחבר, מוותיקי חיל האוויר. אני שואל אותו איפה המסוקים והוא אומר לי, 'יש מסוקים באוויר ואין מי שייתן להם מטרות''. אז אני אומר לעצמי, זה הספר הבא".
כפיר בן ה-80 ששמו, לעיתים יחד עם אחרים, מתנוסס על לא פחות מ-17 ספרים רובם בענייני צבא ומלחמה, מודה שגם הוא הופתע. מעט קודם לכן יצא לאור ספרו הקודם, על תרגיל ההונאה הגדול שהוביל נשיא מצרים אנואר סאדאת בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, ובו הצבא המצרי עבר בתוך דקות מתרגיל צבאי שגרתי למתקפה כוללת. "בכנות, חשבתי שבכך סיימתי לכתוב ספרים על מלחמות", הוא מגלה.
הספר החדש, "אוגדת עזה נכבשה" בהוצאת "ידיעות ספרים" נכתב תוך תנועה. 53 הפרקים הנפרשים על פני כ-270 עמודים כוללים פרק המוקדש לתופת מחד ורגעי הגבורה מנגד בכל אחד מיישובי העוטף שנכבשו, פרקים לכמה מהיחידות המרכזיות שפעלו ולכמה מהמבצעים הבולטים וכן פרק המוקדש לנופלים. בנוסף, לצד האירועים הקשים של 7 באוקטובר והימים שבאו לאחריו - המכה האנושה ביותר שספגה ישראל מאז 1948 - "אוגדת עזה נכבשה" מתאר ומנתח את האירועים שקדמו ליום שבת הנורא: העיוורון המודיעיני, הכשלים המבצעיים, טיפוח חמאס והערכת החסר של יכולותיו המבצעיות, הכישלון המדיני של הממשלה ושל העומד בראשה. כל אלה לצד סיפורי הגבורה של לוחמים ואזרחים שהתייצבו לבדם מול מאות מחבלים שפלשו ליישובים ולמעוזים. הוא חושף לעומק את "משחק השחמט" ביחסי סינוואר-נתניהו, כמו גם את היחסים המורכבים של ביידן-נתניהו.
על השאלה אם לא חשב שזהו שלב מוקדם מדי להוציא ספר כזה, כשסוף המלחמה עדיין לא נראה באופק, הוא משיב: "לא. לא צריך לחכות. הציבור רוצה לדעת מה קרה ומגיע לו שידע כבר עכשיו מה קרה. אני לא מסכם את המלחמה. אני מקווה שלספר הזה יהיה המשך במהדורה שניה ושלישית. יהיו עוד המון דרמות. המלחמה הזו תהיה ארוכה. הרבה יותר ממלחמת השחרור. החמאס יוכה מכה קשה מאד אבל גם ישראל תספוג. מדינית, ישראל תהיה מדינה עם דימוי נחות, בעייתי מאד, עם חשש לאובדן בן הברית הגדול שלנו, ארצות הברית. תראה את השער של מגזין האקונומיסט החודש עם איזה מוט רעוע במדבר ועליו דגל קרוע של ישראל מתנופף ברוח והכותרת בגדול 'ישראל לבד'. והכל בגלל טעויות שאנחנו רואים אותן כבר עכשיו והן גורמות להמשך המלחמה. ראש הממשלה מעוניין שהמלחמה הזו תימשך. היא משרתת אותו. אנחנו נשלוט ברצועת עזה עם כוחות קבועים".
החשש הגדול שלו הוא מהסתבכות, אם כמו ההסתבכות של האמריקנים בסומליה, שהחל בנפילת מסוק ואחר כך עוד אחד כפי שהוא זוכר מהסרט "בלאק הוק דאון", או אם כמו זו של סטאלין, בברלין. "חייבים להביא סוף למלחמה הזו שהיה צריך כבר מזמן לסיים, ברבע מהזמן. אני מדבר עם מפקדים בכירים ביותר שאומרים לי שלפעמים כבר אין להם מטרות". הוא מזכיר בספר כי מי שטבע את צמד המילים "לך לעזה" לא התכוון למשהו טוב: "לך לעזאזל, לך לגיהינום, או לך לעזה ‑ היינו הך. אין מקום מקולל יותר מהרצועה הצרה הזו שאיש בעולם לא רצה אותה, מעולם. לא אותה ולא את מיליוני תושביה".
"במצב של כאוס פוליטי ובהיעדר הכרעות מדיניות, כשבאופק הקרוב והרחוק לא נראית פריצת דרך בהשבת החטופים, הזעם הציבורי יתפרץ במוקדם או במאוחר", קובע כפיר בספרו, "ברקע, פעימות המחאה נגד נתניהו וממשלתו הולכות ומתגברות, ונראה כי בהשוואה אליה תחוויר המחאה נגד ההפיכה המשטרית. המילואימניקים שיחזרו, משפחות החטופים, ההורים השכולים והציבור הרחב ‑ כולם יצעידו מיליון איש ויותר ברחבי המדינה תחת הסיסמה: 'לך'".
"במישור המדיני והצבאי ניפרד מהמון דמויות שהכרנו ואפילו מאד הערכנו", אומר אילן כפיר, "לנתניהו היה משפט שאני שמעתי ממנו אישית: היה לו דימוי שאם אתה הקברניט של הטיטניק ואתה הובלת אותה להתנגשות עם הקרחון כשהתזמורת על הסיפון מנגנת, אז אתה בחיים לא תקבל יותר אוניה לפקד עליה. נתניהו הוא רב חובל של טיטניק. הוא קבע מדיניות. טבע קונספציה. הוא הכניס אותנו לאסון הכי נורא.
"גם הרמטכ"ל לא יוכל לצאת פטור ויצטרך להתפטר. נראה לי שהוא יעשה את זה בעצמו. מפקד פיקוד דרום יצטרך ללכת בגלל האחריות שלו לאוגדת עזה, למרות שתיפקד במלחמה באופן יוצא מן הכלל. מפקד האוגדה שנכבשה אז ביום שאחרי למרבה הצער ישלם את המחיר, קצין המודיעין של האוגדה שזלזל, גם. ראש השב"כ - גבולי, יש לו נסיבות מקלות כי לא הייתה לפניו תמונה מלאה והיה היחיד שבכל זאת נקט בצעד מבצעי ושלח את 'טקילה' לעוטף. ראש אמ"ן הולך הביתה. בכלל במודיעין הרבה יצטרכו ללכת. המפקד הנוכחי של 8200 יכול ללכת לארוז. שר הבטחון נשאר כי האחריות המיניסטריאלית שלו לא מגיעה לכלל הדחה. אם היינו בכדורגל הוא היה מקבל כרטיס צהוב.
"יש לי רק שבחים על המג"דים והמח"טים שהם יוצאים מן הכלל כולם, חלקם ראויים לצל"שים, גם על היצירתיות, ואפשר לראות את זה עכשיו בפעילות בשיפא.
"למשטרה מגיע צל"ש על ההיערכות בנבטים, שם הם סגרו את כל הצירים, למרות שמבחינה מסוימת זה גם גרם לטרגדיה", הוא מוסיף ומסביר: "אנשים שניסו לברוח מהמסיבה של נובה ברעים נתקלו במחסומים שלא אפשרו לשום רכב מהדרום לנוע צפונה, הם חזרו לאחור וחלקם נתקלו במארבים של חמאס. אבל, אם המשטרה לא הייתה חוסמת אז עוד אלפיים מחבלי נוחבה היו ממשיכים לתוכנית ב' שלהם - לתקוף אחר הצהריים את תל אביב. התוכנית הרי נקראה 'תל אביב-דימונה'. מבחינתם אלה היעדים הכי אטרקטיביים. לא אפרט על דימונה. אבל הם התכוונו להגיע לשני יעדים מרכזיים בתל אביב ולבצע שם טבח המוני".
מה היו היעדים? "אני לא יכול לומר, את זה הצנזורה פסלה לי".